מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות סו
עוד יש לעמוד בטעם זה שכתב רבינו משום דאין הלכה כתלמיד במקום הרב, דהא אמרינן בשמעתין [מז, א] עלה דפריך הש"ס לר"פ ממתני' היא וכהנת היא ולויה, אלא דאיעבר מנכרי כהנת פטורה והאמר רב פפא בדיק לן רבא כהנת שנתעברה מגוי מהו ואמינא ליה לאו היינו דר"א ב"א וכו', וא"ל הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא ע"כ, דמדאמר ליה ר"פ בפשיטות לאו היינו דר"א ב"א, ש"מ דידע ברבו רבא דהא דר"א בלויה היא, ע"כ מיירי דאיעבר מגוי, דאי מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב דהכי אגמריה רבא רביה לר"פ, וע"כ אמר ליה בפשיטות לאו היינו דר"א ב"א, דאלת"ה מאי מייתי מהא דר"א ב"א כיון דאפשר לומר דמיירי דאיעבר מישראל, ואפילו את"ל דר"פ לפי שיטתיה דס"ל דהא דר"א ב"א אי אפשר אלא בדאיעבר מגוי וא"ל הכי לידע דעת רבו אי ס"ל כוותי' אי ס"ל דאפשר דין זה אפילו בדאיעבר מישראל, מ"מ אם איתא דס"ל לרבא דמשכחת לה אפילו בדאיעבר מישראל, למה לא השיב לו דאין ראיה מדברי ר"א ב"א אפילו בלויה דאיעבר מגוי דאפשר לדחות דמיירי בדאיעבר מישראל, ואפילו את"ל כיון דס"ל דדין זה דלויה מיירי בין בדאיעבר מישראל ובין דאיעבר מגוי, וע"ז השיב לו דל"ד לויה לכהנת, מ"מ אם איתא דרבא ס"ל דר"א מיירי אפילו בדאיעבר מישראל לא היה מניח לר"פ שישאר בסברתו זאת דס"ל דבאיעבר מישראל לא שייך דין זה, דכיון דרבו מובהק היה מן הראוי היה דלימא ליה סברתו דסובר דלא כוותיה, אלא דאפילו מישראל שייך דין זה, וגם לימא ליה דאפילו דדין זה כוותיה בדאיעבר מגוי נמי מ"מ ל"ד כהנת ללויה:
אלא עכצ"ל דכפי ויכוח זה שהיה לר"פ עם רבא רבו ש"מ דרבא ס"ל דלויה מישראל אינו פוטר כסברת ר"פ, וא"כ כפי"ז י"ל דאמוראי נינהו אליבא דרבא, דלמר בריה דר"י רבא סבר דאפילו מישראל פוטר, ולר"פ ס"ל איפכא דלרבא מישראל אינו פוטר, וכיון דר"פ סובר דרבו ג"כ סבירא ליה כוותיה א"כ אזדא לן הך טעמא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב:
ואין לומר דהכא גרסינן בדיק לן רבה בה"א ולא רבא באל"ף, דמלבד דזה א"א דרבה בה"א גרסינן, דהא ר"פ לא ראהו לרבה בה"א, וכמ"ש רש"י בכתובות (דף ל"ד סוף ע"א) יעו"ש, יתר ע"כ דאי גרסינן רבה בה"א אדרבה יותר קשה לרבינו, דכיון דמכח זה מוכח דרבה רבו של רבא ס"ל היפך סברת רבא תלמידו הלכתא כרבה ולא כרבא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב:
והנה בעיקר מאי דפריך הש"ס לר"פ ממתני' דהיא וכהנת היא ולויה, דר"פ במאי מוקי לה, ומשני הש"ס דלעולם דאיעבר מכהן והיא בת ישראל ואמאי קרי לה כהנת דבנה כהן. ויש לעמוד דהאי שינויא דמשני הש"ס דוחק גדול הוא, ואמאי לא משני באופן דעדיף טפי, דלעולם דכהנת דאיעבר מגוי מיירי מתני', אלא דמיירי דנבעלה לגוי באונס, ואמרינן ביבמות (דף נ"ו ע"ב) דללישנא בתרא דרבא התם דכל שהוא באונס לא קרינן בה זונה, ואע"ג דסברת הר"מ בפ' י"ח דהלכות איסו"ב דין ו' ולפי מ"ש ה"ה שם, דאפי' ללישנא בתרא דרבא לא קאמר אלא באשת איש, אבל שאר פסולין כגון עבד ונכרי מודה רבא דאפי' באונס קרינן ביה זונה יעו"ש, מ"מ מדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"א מתבאר דס"ל דללישנא בתרא דרבא כל שהוא באונס אפילו בשאר פסולין לא קרינן בה זונה, וכן מתבאר ממ"ש בחידושיו ליבמות על (דף נ"ט ע"ב) דפריך התם למאי דמוקמינן לרב כר"א דמאי איריא משום בעולה תיפוק ליה דהויא לה זונה שכתב וז"ל, קשיא לן דהא רבא גופיה הוא דאמר לעיל כל שבאונס לא קרינן לה זונה ואפשר לומר וכו' יעו"ש, וכדברי הרשב"א אלו כתב רבינו הרמב"ן בחידושיו ליבמות שם יעו"ש, דלדידהו נמצא דס"ל דאפילו בשאר פסולים כל שבאונס לא הויא זונה, וא"כ הכא שפיר הוה מצי לאוקומא בנבעלה לגוי באונס דכיון דלא עשאה זונה לא נפסלה מן הכהונה ושפיר פוטר את בנה מחמשה סלעים:
שוב ראיתי לרבינו הרמב"ן בספר המלחמות שכתב על דברי המאור בהא דרבא דכל שבאונס לא הויא זונה וז"ל, אבל מפני שמדברי בעל המאור נראה שלא עלה לו פי' השמועה כהוגן אנו צריכין לפרש דללישנא קמא דרבא וכו', וללישא בתרא דרבא כל שבאונס לא קרינן בה זונה, הלכך בכולן אין לוקין עליהם מן השמות הללו, אלא פסולין לכהונה משום ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וכו' מי שיש לו אלמנות וגרושין בה יצאו אלו שאין אלמנות וגרושין בה, ולכהונה ק"ו מתרומה כדאמרינן לקמן בפרק אלמנה עכ"ל, הרי מבואר דאפילו לפי סברת רבינו היינו דוקא דאינו לוקה הכהן עליה משום זונה, אבל עכ"פ אפילו באונס פסולה לכהונה מקרא דובת כהן כי תהיה אלמנה וגו', ומסתמא גם הרשב"א קאי כסברתו של רבינו. ויש לתמוה על הרב מ"ל בפרק י"ח מהלכות איסו"ב דין ב' בד"ה שוב ראיתי להרשב"א וכו', שנראה שכל מה שתמה על הרשב"א הוא מפני שלא ראה דברי רבינו הרמב"ן במלחמות הנזכר לעיל, דלפי דברי הרמב"ן אין כאן קושיא כלל. וא"כ אין כאן שום קושיא בשמעתין דאמאי לא מוקי לה בנבעלה באונס, דאפי' באונס נפסלה לכהונה כדילפינן מקרא דובת כהן וגו' וכמ"ש רבינו הרמב"ן ז"ל:
והנה הריטב"א בחידושיו לקדושין בס"פ האומר [קדושין סח, ב] גבי גוי ועבד הבא על בת ישראל, הביא סברת רבו דהיה פוסק להיתרא לגמרי דהולד כשר אפילו לכהונה, ככל הנהו דמורו להיתרא לגמרי, ולית לן דרשא דר"י משום רשב"י דאמר מנין לגוי ועבד וכו' שפסלוה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וכו', היינו דס"ד לרבו לומר דכיון דהולד כשר לכהונה ה"ה דהיא נמי אינה נפסלת לכהונה, אלא דאח"כ בסוף דבריו כתב, ומסתברא לי דאפילו מאן דמכשר לגמרי דווקא בולדה אבל היא ודאי כיון שנבעלה לגוי נפסלה לכהונה מדר"י משום רשב"י וכו', והיינו דפסלינן שבויה בכל מקום לכהונה אפילו לכהן הדיוט וכן חזר ואמר מורי נר"ו עכ"ל: ויש להעיר קצת דאמאי לא הכריע דהיא ודאי פסולה משמעתין דהא רבא בפרק החולץ (דף מ"ה ע"א) גבי ההוא דאתא לקמיה דרב א"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל מהו וכו', וכי אתא לקמיה דרבא א"ל או גלי או נסיב בת מינך, ופירש"י גלי צא לגלות במקום שלא יכירוך ויתנו לך בת ישראל כשרה, וע"כ צ"ל דסבירא ליה לרבא דהולד כשר לגמרי, דאי הוה ברתיה פסולה לכהונה היכי אמר הכי הא נפיק מיניה חורבא דאזל כהן ונסיב לברתיה כמ"ש שם הריטב"א לעיל מזה, ואם איתא דהיא ג"כ אינה נפסלת איך קאמר רבא בשמעתין דכהנת דאיעבר מגוי חייב הבן בחמשה סלעים מטעם דכיון דנפסלה לכהונה חשיבא כזרה. הן אמת דהריטב"א לעיל מזה הביא הא דזיל גלי משמיה דרב יהודה שכ' בזה הלשון, כי אתא לקמיה דרב יהודה א"ל זיל גלי וכו', כנראה שגירסתו היה כן בגמרא, דאם איתא דאית ליה כגירסתינו דאיכא תרתי כי אתא קמיה דרב יהודה א"ל זיל איטמר וכו' וכי אתא לקמיה דרבא א"ל זיל גלי וכו', ואם איתא דגירסתו כך היה לו להביא תרתי דרב יהודה ודרבא, וא"כ הוא דלא גריס הא דאתא לקמיה דרבא א"ש מה שלא הביא משמעתין ודו"ק: