מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות סה ס"ק ו
ואולם לפי חומר הענין אפשר ליישב בדוחק עפ"י מה שנעמוד במ"ש בירושלמי בפ"ב דיבמות [ה"ו] גבי מתני' דמי שיש לו בן אפילו ממזר פוטר ובנו הוא לכל דבר, בעי רב בון בנו הוא לכל דבר אפילו לפריה ורביה ולא שניא עכ"ל, ולכאורה נראה דכפי גירסא זאת בעיא דלא איפשיטא היא אם קיים פריה ורביה בממזר ונשאר הדבר בספק. אמנם ראיתי לרבינו הרמב"ן בחידושיו שם [יבמות כב, א] וכן הרשב"א וכן הריטב"א בחידושיהם שם שהביאו לשון הירושלמי כן וז"ל, ובירושלמי אמרינן בנו הוא לכל דבר ואפילו לפריה ורביה ולשניה, לומר שאפילו שהוא ממזר גזרו בו שניות וקיים מצות פריה ורביה עכ"ל, מוכח מדבריהם דגירסתם בירושלמי אינו בלשון בעיא כי אם בפשיטות ס"ל לרבי בון דקיים פריה ורביה, ומשו"ה הביאו כן להלכה דקיים פריה ורביה, ואולם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו הירושלמי:
ויל"ע דאיך אפשר דס"ל להירושלמי בפשיטות דיצא ידי פריה ורביה, כיון דהא קי"ל מצוה הבאה בעבירה אפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו, כדאמרינן בריש פרק לולב הגזול [ל, א] דמטעם זה לולב הגזול פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה, וכן כל מצות שבתורה וכ"ש מצוה הבאה בעבירה דערוה החמורה וגדולה כזו, דפשיטא דכל דזה הבן נעשה ונולד בעבירה לא יצא ידי חובת מצות פריה ורביה. ובירושלמי פרק י"ג ממסכת שבת [ה"ג] עלה דמתני' דהקורע בחמתו ועל מתו וכו' אמרינן, חברייא בעון קומי רבי יוסי לא כן אמר ר"י בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, א"ל תמן גופיה עבירה הכא הוא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא [מצה] מרה"י לרה"ר אינו יוצא ידי חובה בפסח עכ"ל, ולפי מ"ש הריטב"א בחידושיו לשבת גבי מתני' הנזכר ואמרינן בגמרא שם דתניא הקורע על מתו חייב ואעפ"י שמחלל את השבת יצא ידי קריעה וז"ל, פי' ואינו צריך לחזור ולקרוע בחול דקריעה באיסור קריעה היא, ובעו בירושלמי ולא אמרינן בשם ר"ש ב"י מצה גזולה וכו' תמן היא גופא עבירה וכו' כן אמרינן הוציא מצה מרה"י לרשות הרבים אינו יוצא ידי חובתו בתמיה עכ"ל, וכיון דהא דהוציא מצה מרשות היחיד וכו' הוי בתמיה ע"כ דהכוונה דמייתי סייעתא לחילוק שחלק רבי יוסי מהא דהוציא מצה מרשות היחיד, דכיון דהתם פשיטא לן דיצא ידי חובת מצה ה"ה קריעה, ונמצא דצ"ל דעיקר החילוק דר"י הוא דדוקא גבי גזל דהיא גופא עבירה כלומר דגזל בכל אופן היא גופא עבירה, דאפילו אם בא לאכול ממנו לדבר הרשות עבירה היא בידו, משא"כ מוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים דאין גופא עבירה דלא בכל אופן הויא עבירה, דאם הוציא ברה"ר בחול אין כאן עבירה, וכן בקורע בשבת על מתו דגוף הקריעה עצמה אינה עבירה דאם היה קורע בחול לא היה עבירה, וכל כי הני גווני הוא עובר עבירה מיקרי ואין גופא עבירה. וכן נראה דפירוש הירושלמי כן ממ"ש מרן הב"י בי"ד סי' ש"מ, וכ"כ הלבוש שם גבי קריעה יעו"ש. ואם כן גבי בן ממזר דהערוה אשר בא עליה היא גופה עבירה, דאפילו אם בא עליה שלא לשם מצות פריה ורביה דהיינו שכבר קיים פריה ורביה עבירה היא בידו ודמי לגזל, דמשו"ה דאפילו בדבר הרשות חשיב עבירה נקרא היא גופא עבירה, וה"ה גבי ערוה דפשיטא דהיא גופא עבירה מיקרי ואין לך מצוה הבאה בעבירה כזאת:
ואפשר היה לומר דמאי דאמרינן בירושלמי דיצא ידי מצות פריה ורביה מיירי בשבא על הערוה בשוגג, ונאמר דע"כ לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא כשעבר עבירה במזיד אבל בשוגג לא. אבל נראה דהא ליתא דהר"מ בפ"ו מהל' חמץ דין ז' כתב וז"ל, אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה האסורה לו כגון שאכל טבל וכו' או שגזלה, זה הכלל כל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא ידי חובתו וכו' עכ"ל, מתבאר מדבריו דטעם המצוה הבאה בעבירה שייך אפילו בשוגג, שהרי לענין ברכה כתב הר"מ בפ"א מהלכות ברכות [הי"ט] דכל האוכל דבר איסור בין בשוגג בין במזיד אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וכיון דכלל מסר בידינו הר"מ דכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אינו יוצא בה ידי חובתו הרי הוא בכלל, דאפילו אם אכל מצה של איסור בשוגג אין יוצא בה ידי חובתו, דבשוגג נמי איכא משום מצוה הבאה בעבירה. וכן יש ללמוד ממ"ש התוס' בר"פ לולב הגזול [ל, א] בד"ה משום וכו' בס"ד וז"ל, ומיהו תימה בפרק כל שעה דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש לה מקרא, תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה עכ"ל, ואם איתא דבשוגג לא שייך טעם זה למה הניחו הדבר בתימה, בהיות די"ל דאיצטריך קרא לאוכל מצה של טבל בשוגג, דמשום מצוה הבאה בעבירה ליכא אבל מקרא דקפיד לומר דאין יוצאין אלא בדבר שחל עליו איסור חמץ גם בשוגג לא יצא במצה של טבל, כיון דאין בה כ"א איסור טבל ולא מצי חל עליה איסור חמץ, אלא עכצ"ל דס"ל להתוספות דאפילו בשוגג שייך טעם זה דמצוה הבאה בעבירה, וא"כ הכא אפילו אי מיירי בבא על הערוה בשוגג מ"מ לא יצא ידי פריה ורביה כיון דהויא מצוה הבאה בעבירה:
אלא דאפשר לומר דהירושלמי מיירי בבא על הערוה באונס, וכגון מה שכתבו התוס' בר"פ החולץ [לה, ב] בד"ה ונמצאת מעוברת וכו' שכתבו, דמאי דאמרינן במתני' דהכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן, היינו שבא עליה תוך ג' חדשים, דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש, וזו כיון שלא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד, וכה"ג אמרינן בשבועות [יח, א] פרט לאנוס יעו"ש, והר"ם פרק ה' מהלכות שגגות [ה"ו] כתב, דהיינו טעמא דבאנוס אינו חייב חטאת ובשוגג חייב, משום דהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה, ולפי שלא טרח בחקירה ודרישה ואח"כ יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס עכ"ל, וא"כ י"ל דאף דבשוגג נמי איכא משום מצוה הבאה בעבירה היינו דוקא מפני שהיה לו לבדוק יפה יפה ולא היה בא לידי שגגה, אבל באונס שבא על יבמתו אחר ג' חדשים ולא הוכר עוברה ואח"כ נמצאת מעוברת דאנוס הוא כמו שכתבו התוס', לא חשיב מצוה הבאה בעבירה דאונס רחמנא פטריה, ועל ממזר הנולד בזה האופן דבאונס בא עליה דקי"ל דאפילו באונס הוי ממזר וכמ"ש הרמב"ם בפט"ו מהלכות איסו"ב [ה"א] ע"ז הוא שאמרו בירושלמי דיוצא ידי פ"ו, אבל במזיד או שוגג אם בא עליה לא קיים פ"ו מטעם מצוה הבאה בעבירה. ואפשר דמזה הטעם השמיטו הירושלמי הנזכר הרי"ף והר"מ והרא"ש, דכיון דע"כ א"א לומר דין זה דיוצא י"ח פ"ו כי אם בבא עליה באונס ע"ד הנזכר, וכגון דא מילתא דלא שכיחא הוא ומשו"ה השמיטוהו:
והנה טעם זה דמצוה הבאה בעבירה וכ"כ בענין זה דממזר סהדי במרומים דקיימתיהו מסברתי, ושוב זכיתי וראיתי תשובה להרדב"ז כ"י [ח"ז סי' ב'] שעמד בדין זה והביא הירושלמי דיבמות ודברי הראשונים והעלה לענין הלכה דבממזר אינו יוצא י"ח פ"ו, עיקר טעמו מטעם מצוה הבאה בעבירה, והאריך בזה וגם הביא דברי התוס' בפרק יש נוחלין (דף ק"ט ע"א) ד"ה כיון וכו' שכתבו וז"ל, אבל ממזר איצטריך ריבוי משום דבזרע פסול הוי שמו מחוי עכ"ל, וכתב הרב על דברי התוס' משמע בהדיא דלא קיים פ"ו זהו תורף דבריו:
ולפי כל האמור אפשר ליישב דברי ריא"ז בהניח דס"ל לענין הלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הירושלמי הנזכר, וס"ל דהיינו טעמא דכיון דמצוה הבאה בעבירה היא לא שייך לומר דקיים מצות פריה ורביה כי אם בבא על הערוה באונס, אבל במזיד או שוגג לא יצא י"ח, ועפי"ז עלה ונסתפק בהוליד בן ממזר ומיירי בבא על הערוה במזיד או בשוגג דסתמא דמלתא הכי הוי, דאונס מילתא דלא שכיחא הוא, ומשו"ה לא פירש דבריו, וספוקי מספקא ליה דסברא אלימתא הוא דכל דלא קיים בו פריה ורביה לא חשיב ראשית אונו לענין בכור לנחלה כיון דהוו תרתי דסתרן. וכיון שכן י"ל דמה שדרשו בספרי מקרא דשנואה דאפילו מחייבי כריתות, היינו באופן דבא על הערוה דשנואה היא לפני המקום והיה באופן שהיה באונס, דבכה"ג כיון דמקיים מצות פריה ורביה הרי חשיב בנו לכל דבר ולבכור לנחלה נמי חשיב בנו, אבל אם בא עליה במזיד או בשוגג אפשר כיון דאינו מקיים בו מצות פריה ורביה לא חשיב בנו נמי לענין בכור לנחלה זהו צדדי הספק:
והיותר נראה בעיני ליישב דברי הרב כדי שיתיישב נמי למה הוצרך להאריך לומר ואחר כך נשא אשה ונולד לו בכור, ואמאי לא כתב בקיצור דצריך עיון אי בן ממזר הוי בכור לנחלה כאמור, והוא על פי מה שראיתי להרב בית שמואל באה"ע סי' א' שהביא מור"ם שם [ס"ו] דבבן ממזר מקיים פ"ו, דכתב הרב ב"ש [ס"ק י"א] דמדברי ספר חסידים סי' ת"ק שכתב מוליד ממזר ל"מ דלא קיים מצות פריה ורביה אלא שמעכב המשיח, דקאמר ממזירא לא חי ואותו ממזר שהוליד לא יוליד בנים דלא חי כטרפה דלא חי עכ"ל, יש לדון דאיירי בשאינו ידוע שהוא ממזר שאינו חי, אבל אם ידוע שהוא ממזר, קיים האב פריה ורביה דאז חי עכ"ד, ולפי זה אפשר דגם מ"ש בירושלמי והראשונים שהביאו, היינו כשידוע שהוא ממזר שהוא חי, אבל כשאינו ידוע שאינו חי אליבא דכו"ע לא קיים פריה ורביה. והנה בירושלמי פרק האומר בקידושין הל' י"א וכן ביבמות פרק הערל הל' ג' אמרינן, רב הונא אמר אין ממזר חי יותר מל' יום, ואמרינן אימתי בזמן שאינו מפורסם אבל אם היה מפורסם חי הוא יעו"ש, מפורש יוצא דבאינו ידוע חשיב כאילו נולד בן ח' דנפל הוא דאינו חי ל' יום, דממזר נמי אם אינו ידוע לאו בר קיימא הוא ואינו חי ל' יום שלמים:
וע"כ י"ל דריא"ז הכי ס"ל כסברת ספר החסידים לענין מצות פריה ורביה, וע"כ עלה ונסתפק דאם נודע לנו שהוליד ממזר, כלומר דאין לנו ידיעה מגוף הממזר מיהו, אלא שנודע לנו שזה הוליד ממזר, וגוף הממזר אינו ידוע ואינו מפורסם, דבכה"ג אינו חי עד ל' יום שלמים, וע"כ לענין בכור לנחלה אין להסתפק על גוף הממזר אם נוטל פי שנים כיון שאינו ידוע לנו, ועיקר הספק הוא על הבא אחריו מאשה אחרת אם הוא בכור לנחלה, דכיון דהממזר שהוליד אינו ידוע ואינו חי ל' יום שלמים, אפשר דהדר דיניה כבן ח' שנולד חי שהעלינו לעיל, דאף שיצא כולו לאויר העולם חי כל שאינו בר קיימא הבא אחריו בכור לנחלה, והכא נמי אף דמיירי דכלו לו חדשיו ובן ט' הוא, מ"מ כיון דאינו חי ל' יום שלמים כאילו לא כלו לו חדשיו דמי, ולא קרינן ביה ראשית אונו דבעינן שלבו של אביו דוה עליו לאפוקי זה שאין לבו של אביו דוה עליו כיון דלאו בר קיימא הוא, די"ל דאף דאמרינן בספרי דממזר הוי בכור לנחלה היינו באופן שידוע ומפורסם הוא דחי ובן קיימא הוא, אבל בנ"ד דאינו ידוע ולאו בר קיימא הוא אפשר דחשיב כאילו אינו בן ט', או דלמא דכל דכלו לו חדשיו ונולד כולו חי חשיב בכור לנחלה והבא אחריו אינו בכור, זה צדדי הספק, ואף כי ידעתי כי כל הדרכים בדוחק נאמרים, מ"מ לפי חומר הענין זהו הנראה לע"ד ליישב דבריו:
איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דפשיטא כיון דממזר חייב בכל המצות ממזר בכור חייב בפדיון, ובפרט דילפינן בכור בכור מבכור לנחלה, דאפילו ממזר כל שידוע ומפורסם לכו"ע הוי בכור לנחלה וה"ה לפדיון, וכ"כ מוהריק"ש בי"ד סי' ש"ה משם תשובת הרדב"ז דממזר פטר רחם חייב בפדיון יעו"ש: