מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות סה ס"ק ד
וראיתי להרב צאן קדשים שכתב על דברי התוס' אלו שחלקו על פירש"י דשמעתין וז"ל, ודבריהם קשים להולמם דבשלמא לפירש"י דלא קאי אלא למ"ד נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר ה"ק, לא תימא דמשו"ה פוטר משום דס"ל כמ"ד אין מזהמין ושדינן ליה בתר אימיה, אלא אפי' וכו', אלא לפי' התוס' דלמ"ד אין מזהמין ושדינן ליה בתר אימיה הולד ממזר, ע"כ רב אדא לא קאי אלא דוקא למ"ד מזהמין והולד כשר, דאי למ"ד אין מזהמין והולד ממזר קשה קושית הגמ' מאי איריא לויה אפילו ישראלית נמי פטור דהולד ממזר, וי"ל בדוחק עכ"ל. ודבריו תמוהים בעיני דלפי סברתו דכל דהולד ממזר פטור מפדיון אפי' בישראלית אמאי ניחא ליה לפירש"י, הא לרש"י נמי ע"כ ר"א לא קאי אלא למ"ד אין מזהמין דהולד כשר, אבל למ"ד מזהמין דהולד ממזר מאי איריא לויה אפי' ישראלית פטור כיון דהולד ממזר. ואי ס"ל להרב דלרש"י כל השני צדדין דמצדד הש"ס הוא למ"ד הולד כשר, ומזהמין ואין מזהמין הוא לענין אם פגום לכהונה או לא כאשר שיערנו לעיל, זה לא אפשר אלא לדעת רבינו הרמב"ן דס"ל בעד רש"י דהא דפגום לכהונה לאו דוקא נקבה אלא אפי' זכר, אבל לפי פשט דברי רש"י בפרק החולץ נראה דדוקא נקבה וכמ"ש הרשב"א, וא"כ הכא דבזכר עסקינן לא שייך לצדד ולומר מזהמין על פגום לכהונה דבזכר לא שייך זה. ואי סמך הרב על סברת רבינו הרמב"ן או דרש"י הכי ס"ל הכא בשמעתין, כל כי הא היה צריך לפרש באורך לא לסתום הדברים כאילו פשט הדברים מורין כן:
ואדרבה נראה דלפי פשט דברי רש"י למ"ד מזהמין הולד ממזר קשה יותר מדברי התוספות, דלהתוס' י"ל דה"ק הש"ס ולא תימא למ"ד אין מזהמין דהולד ממזר דפשיטא דפטור, דהא אפי' ישראלית בכה"ג פטור כיון דהוי ממזר וכ"ש לויה, אלא אפי' למ"ד מזהמין דהולד כשר דבישראלית חייב בלויה פטור, דאפשר דלזה כיון הרב במ"ש וי"ל בדוחק, ולענ"ד אין זה דוחק, אבל פירש"י אי אמרינן דמזהמין הולד ממזר א"א לומר הכי, דאדרבה אם הולד ממזר לאו רבותא היה טפי כיון דאפי' ישראלית פטור, והול"ל איפכא לא תימא למ"ד מזהמין דהתם פשיטא דאפילו ישראלית פטור, אלא אפילו למ"ד אין מזהמין בלויה פטור:
וכל זה בהודאת דברי הרב דנראה דס"ל לענין דינא דבכור ממזר פטור מפדיון הבן, ומשו"ה כתב דאי הולד ממזר אפי' בישראלית בכה"ג פטור כיון דהוי ממזר, וכשאני לעצמי לא ידעתי מנין לו להרב דין זה דממזר פטור מפדיון, דאי משום דכתיב פטר רחם בישראל וממזר לא חשיב פטר רחם בישראל כיון דאינו ראוי לבא בקהל ישראל, הא ליתא דאף דאינו ראוי לבא בקהל מ"מ כישראל גמור הוא וחייב בכל המצות כישראל, והרי בס"פ האומר בקדושין [סח, א] דאמרינן דממזר מותר בשפחה, הקשו הראשונים [רמב"ן רשב"א ריטב"א ור"ן] דמ"ש ממזר דמותר בשפחה אפילו לכתחלה וליתיה בלאו דלא יהיה קדש מבנ"י שאסור ישראל בעבד ושפחה, ותירצו משם ר"ת דהכא כיון דכתיב לא יהיה קדש ולא אמר לא יקח שפחה אלא לא יהיה קדש, פרט לזה שהוא קדש ועומד שיצירתו בעבירה היתה בתחלה יעו"ש, אלמא דדוקא משום דאמר לשון לא יהיה קדש ממעטינן לממזר, אבל מלישנא דכתיב מבני ישראל לא ממעטינן דממזר נמי בכלל בני ישראל הוא כיון דמחויב בכל המצות כישראל, כדמוכח בתוספתא בפ"ה דברכות [הט"ו], דתני התם הכל חייבים בבהמ"ז כהנים [לוים] ישראלים וגרים ועבדים משוחררים חללים וממזרים נתינין סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כולן חייבים ומוציאין את הרבים ידי חובתן עכ"ל, וכ"כ תניא לענין מצות תקיעת שופר [בתוספתא] בפ"ב דר"ה [ה"ד] דקתני הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים וכו' וממזרים וכו' ומוציאין את הרבים י"ח יעו"ש, וכ"כ תניא לענין מקרא מגילה [בתוספתא] בפ"ב דמגילה [ה"ד] ממש כלשון זה, והביאה הפר"ח בהל' מגילה סי' תרפ"ט [אות א'] ע"ש, הרי בפירוש דממזר חייב בכל המצות, ולא עוד אלא דמוציא את הרבים י"ח כישראל גמור:
אשר עפ"י זה תמיה לי מ"ש המרדכי בסוף הלכות קטנות וז"ל, ותניא במס' סופרים וכו' ותו פסל התם [מסכת סופרים פ"א הי"ג] ס"ת שכתבו גר או ממזר, ורבינו שמחה כתב דלא גרסינן ממזר משום דקתני התם זה הכלל כל המוציא את הרבים י"ח כותבו וממזר מוציא את הרבים י"ח, ואיני יודע מנין לו שמוציא את הרבים י"ח, דמההיא דמס' סופרים איכא למילף שאין מוציאין או מדאורייתא או מדרבנן עכ"ל, והדבר תימה איך אשתמיט להמרדכי ברייתות מפורשות בתוספתא דקתני בפירוש דמוציא את הרבים י"ח לא במקום אחד אלא בשלש מסכתות, ובתלתא הויא חזקה דודאי ברייתא מתרצתא היא והאמת כן הוא דמוציא את הרבים י"ח כסברת ר"ש, וע"כ לומר דל"ג התם לענין ס"ת ממזר כיון דממזר מוציא את הרבים י"ח, ומהתימה על כל הפוסקים שהביאו דברי המרדכי הנזכר ביו"ד סי' רפ"א [סע' ד'] ולא הרגישו מזה, ובשיורי כנה"ג א"ח סי' נ"ג הגהת הב"י אות י"ד כתב וז"ל, שליח ציבור ממזר נראה שתלוי במחלוקת ר"ש והמרדכי אם ממזר כשר לכתוב ס"ת עכ"ל, וגם הוא לא הרגיש לומר דודאי דברי המרדכי דחוים הם מקמי סברת ר"ש כיון דאיכא ברייתות מפורשות כוותיה: באופן דנמצינו למדים דעכ"פ ממזר חייב בכל המצות, ואפי' לסברת המרדכי אינו אלא להוציא אחרים י"ח מטעם דאינו כבוד צבור דממזר דיצירתו בעבירה יוציא את הרבים י"ח, אבל פשיטא דאזיל ומודה דאיהו גופיה חייב במצות, וא"כ לענין בכור ממזר דהוי פטר רחם מהיכא תיתי שלא יתחייב בפדיון, דאם ידוע מי הוא אביו חייב לפדותו כמו שאר בכור כשר, דהא קי"ל בפ"ב דיבמות [כב, א] דמי שיש לו בן אפילו ממזר בנו הוא לכל דבר לפטור מן החליצה ומן היבום וליורשו ולהטמא לו, וכיון דבנו הוא לכל דבר הרי קרינן ביה וכל בכור בניך תפדה ואם לא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו:
ובגוונא דשמעתין בבת ישראל דאיעבר מנכרי וילדה בכור אפילו למ"ד הולד ממזר חייב לפדות את עצמו כיון דחייב בכל המצות ה"ה במצות פדיון בכור, והרי לענין בכור לנחלה כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' נחלות דין י"ג וז"ל, היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנשואיה, וא"צ לומר אם היה בן גרושה או בן חלוצה עכ"ל, הרי מפורש דאפי' ממזר הוי בכור לנחלה, וכיון דלענין פי שנים קראו הכתוב בכור פשיטא דילפינן מיניה לענין פדיון דבכלל קרא דכל בכור בניך תפדה הוי בכור ממזר. ובפ"ק דקדושין (דף כ"ט ע"ב) ת"ר מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים שחייב לפדות כולן ת"ל כל בכור בניך תפדה, ופריך פשיטא בפטר רחם תלה רחמנא, ומשני מ"ד נילף בכור בכור מנחלה מה להלן ראשית אונו אף הכא ראשית אונו קמ"ל, הרי דאי לאו דגלי רבויא דכל בכור בניך מטעם דילפינן בכור בכור מנחלה, הו"א דדוקא הבכור הראשון חייב בפדיון ותו לא, וא"כ לענין בכור ממזר דליכא שום מיעוטא לומר דפטור מפדיון פשיטא דילפינן בכור בכור מנחלה, מה להלן ממזר הוי בכור אף כאן הוי ממזר בכור לפדיון: