מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות סג ס"ק ב
והנה בפ"ז דאהלות מ"ו תנן האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו, יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ע"כ. וצריך להבין דאמאי נקט תנא יצא רובו הא אפילו בהוציא ראשו חשיב כילוד. שוב ראיתי בפרק בן סורר ומורה (דף ע"ב ע"ב) שהובאה שם מתני' הנזכר באופן זה, יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש יעו"ש, וכן מצאתי בתוספתא בפ"ט דיבמות [ה"ט] דקתני התם יצא ראשו אין נוגעין בו, וכפירוש התוספתא הנזכר ע"כ לומר דהגירסא במתניתין היא יצא רובו, והיינו דחדית לן תנא הברייתא דאפילו ביצא ראשו חשיב ילוד. וכן נראה שהוא גירסת הר"ש והרא"ש בפירוש המשנה דגרסינן במתניתין יצא רובו כגירסתינו שכתבו וז"ל, יצא רובו של ולד והראש כרוב אברים, דע"כ לא פליגי ר"א ור"י בפרק המפלת אלא בנפלים, אבל בבר קיימא מודו משיצא רוב ראשו איזהו רוב ראשו פדחתו עכ"ל, באופן דלכל הגירסאות הדין כן דכיון דיצא פדחתו חשיב כילוד, וההורגו חייב כאילו יצא כולו לאויר העולם. וכ"נ דאמרינן בשמעתין דבכורות [מו, ב] אמר ר"ל פדחת פוטרת בכל מקום, ופריך בכל מקום לאתויי מאי, לאתויי הא דת"ר גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה נכרית ואחר כך נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה, וכתבו התוס' בד"ה לאתויי וז"ל, וא"ת מה חדוש הוא זה בהך מילתא טפי משאר דברים דחשוב בהן כילוד כגון לזקוק אשת אחיו ליבום ולפטור מן היבום וההורגו חייב ושאר דברים השנויים בפרק יוצא דופן עכ"ל, מפורש יוצא מדבריהם דפשיטא להו דלכל הדברים דקתני התם דבן יום א' כחתן שלם ה"ה ביצא פדחתו בלבד חשיב כילוד לכל דבר, דכל שידוע שכלו לו חדשיו ובן קיימא הוא חשיב כילוד לכל דבר בין לזקוק ליבום ובין לפטור מיבום וההורגו חייב:
איברא דראיתי להר"מ בפ"א מהל' יבום דין ו' שכתב וז"ל, מי שיש לו אח מ"מ וכו' בין קטן בין גדול משיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שימות אחיו ה"ז זוקק את אשתו ליבום עכ"ל, וקשה דאמאי נקט משיצא ראשו ורובו דמשמע דלא חשיב כילוד בחיי אחיו כי אם עד שיצא רובו בחיי אחיו, הא ביציאת פדחתו סגי דהא כללא כייל לן ר"ל בשמעתין דפדחת פוטרת בכל מקום, וי"ל דכוונת הר"מ הוא לומר משיצא ראשו או רובו דהיינו דאם יצא כדרכו דרך ראשו כל שהוציא ראשו חשיב כילוד, ואם יצא מסורס דרך מרגלותיו לא חשיב כילוד אלא (כדרכו) [ברובו], וכבר כתבנו לעיל [אות ס' או"ק ב'] בכמה דברים דלשון זה דראשו ורובו מתפרש ראשו או רובו. ועיין במ"ש בירושלמי בפרק המפלת [ה"ב] גבי מתני' דהמפלת בהמה וחיה וכו' בפלוגתא דר"י ור"ל דאיתא התם, דע"כ לישנא דראשו ורובו דקאמר ר"י התם פירושו או ראשו או רובו יעו"ש. וראיתי להלבוש באה"ע סי' קנ"ז שהביא דברי הר"מ דהל' יבום ממש, וסיים שם, אבל אם לא נולד רובו בחיי אחיו אלא אחרי מות אחיו אינו זוקק את אשתו עכ"ל, ולפי האמור לא היה לו לכתוב אם לא נולד רובו בלבד, כי אם כלשון הר"מ ברישא, דהיינו אם לא נולד ראשו ורובו, ומדכתב הכי ש"מ דס"ל דראשו ורובו דכתב הר"ם אין הכונה ראשו או רובו אלא ראשו ורובו בעינן דוקא, בנולד [ראשו] ורובו זוקק ליבום, אבל אם לא נולד רובו בחיי אחיו אף דנולד ראשו אינו זוקק ליבום, ולפי האמור אינו נראה כן:
ולענין לפטור מן היבום לפי האמור נראה, דמי שמת והניח אשתו מעוברת והעובר כלו לו חדשיו והוציא את ראשו חי ואחר כך החזירו ומת פוטר מן היבום, דכיון דהוציא את ראשו חי ובן קיימא היה חשוב כנולד כולו ואחר כך מת, אבל הר"מ שם בפ"א מהלכות יבום דין ה' כתב וז"ל, ומי שמת והניח אשתו מעוברת וכו' ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום עכ"ל, דמשמע מדבריו דדוקא אם יצא הולד כולו חי לאויר העולם פוטר, אבל ביציאת ראשו בלבד אינו פוטר, וי"ל דדברי הר"מ מיירי בשאינו ידוע אם כלו לו חדשיו, כמו שנראה מדבריו שסיים, אבל מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לט' חדשים שלמים, דמן התורה אפילו לא נודע אם כלו או לא פוטר, מטעם דמן התורה אזלינן בתר רובא ורוב תינוקות בני קיימא נינהו, וס"ל להר"מ דהיינו דוקא בנולד כולו חי דליכא ריעותא, אבל כשנולד מת דאיכא ריעותא אינו פוטר, וכמ"ש מהרח"ש בסימן מ"א דף קע"א בדעת הר"מ יעו"ש. וה"ה י"ל דאפילו הוציא ראשו חי כל שהחזירו ומת חשיב ריעותא ואפילו מן התורה אינו פוטר, אבל לעולם דאם נודע דכלו לו חדשיו ובן קיימא הוא, כל שהוציא ראשו חי אפילו החזירו ומת פוטר מן החליצה ומן היבום דחשיב כאילו נולד כולו חי. אבל צריך טעם אמאי לא ביאר כן הר"מ כמו שביאר לענין נולד לו אח דמשיצא ראשו או רובו זוקק ליבום: