מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות סג ס"ק א
עוד גרסינן במתני' [מו, א] והיוצא מחותך הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן:
הנה בפ' המפלת (דף כ"ט ע"א) אמרינן התם בלישנא בתרא, אמר ר"א אין הראש כרוב איברים ור"י אמר הראש כרוב איברים, וקמיפלגי בדשמואל, ופריך תנן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד, מדקאמר מסורס מכלל דמחותך כתקנו וקאמר משיצא רובו ה"ז כילוד קשיא לר"י, ומשני אמר לך ר"י אימא יצא מחותך ומסורס וכו' ע"כ. ויש לדקדק קצת אמאי לא פריך ליה לר"י ממתני' דפרק בהמה המקשה (דף ס"ט ע"ב), המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרת מן הבכורה, ואם איתא דהראש כרוב אברים א"כ אדקתני סיפא יצא רובו ה"ז יקבר, לאשמועינן רבותא דבמחתך אבר אבר אם יצא ראשו בתחלה וחתכו ה"ז יקבר, דביציאת הראש בלא רוב חל הקדושה עליו דקרינן ביה אשר יולד, וכיון דלא קתני אלא יצא רובו ש"מ דאין הראש כרוב אברים, וכיון דמצינו גבי בכור בהמה דאין הראש כרוב אברים א"כ בכל דבר דבענין לידה לא חשיב לידה:
וי"ל דאפשר לומר דאדם לא ילפא מבהמה, משום דאדם שאני דחשוב פרצוף פנים שלו, וכיון דחשוב י"ל דהראש כרוב אברים, משא"כ בהמה דלא חשוב וכדאמרינן בשמעתין דבכורות [מו, ב], דהוצרך תנא לאשמועינן דיציאת הראש חשיב לידה בין בבהמה ובין באדם, דבהמה מאדם לא ילפא משום דחשיב פרצוף פנים דידיה. דאע"ג דאחר האמת אשמועינן תנא גבי בהמה נמי דיציאת הראש חשיב לידה ולא מחלקינן בין אדם לבהמה, מ"מ י"ל דהיינו דוקא בבן ט' חי שהוציא ראשו, אבל במת י"ל דדוקא באדם דחשוב פרצוף דידיה הראש כרוב אברים משא"כ בבהמה דלא חשוב. ובמאי דפריך הש"ס לר"י ממתני' דהמפלת דיצא מחותך או מסורס, יש לדקדק דאמאי הוצרך הש"ס לדחוק מתני' דבמחותך נמי יצא מסורס, בהיות דאפשר לשנויי דמתני' אף דמחותך כדרכו בעינן רובו, משום דמיירי בשלא כלו לו חדשיו, דאפילו לדידן דס"ל דלא כשמואל בנפלים, מ"מ היינו בבן ט' שהוציא ראשו מת ובן ח' שהוציא ראשו חי, אבל בן ח' שהוציא ראשו מת אין הראש פוטר וכמ"ש הטור בסימן ש"ה. וכן י"ל לע"ד מדברי הרמב"ם בפי"א מהל' בכורים דין ט"ו וז"ל, בן ח' חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת, וכן בן ט' שמת ויצא ראשו, דדקדק לומר בבן ח' שהוציא ראשו חי ש"מ דדוקא חי אבל מת אין הראש פוטר. דאע"ג דמתני' נמי קתני אע"פ שהוציא ראשו חי גבי בן ח', מ"מ ממתני' ליכא לדיוקי הכי דאפשר דלרבותא נקט הכי לענין דהבא אחריו בכור לנחלה, דאפילו יצא ראשו חי דבבן תשעה ראשו חי פוטר אפילו מן הנחלה, מ"מ בבן ח' וראשו חי אינו פוטר מבכור לנחלה, אבל אה"נ די"ל דלענין בכור לכהן אפילו ראשו מת פוטר, אבל בדברי הרמב"ם דלא מיירי כלל הכא לענין בכור לנחלה, מדנקט ראשו חי ש"מ דדוקא ראשו חי אבל מת אינו פוטר, וא"כ י"ל דמתני' דיצא מחותך כיון דמיירי בבן ח' והרי הוא מת כיון דלאו ב"ק הוא אין הראש פוטר: וי"ל והוא פשוט דלא מצי לאוקומה בבן ח', דא"כ אדתני בסיפא דמתני' יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ליפלוג וליתני בדידה במחותך עצמו, בד"א במחותך דלא כלו לו חדשיו אבל בבן ט' משיצא ראשו הרי הוא כילוד, ועפי"ז אין אנו צריכים לדחוק בההיא דמתניתין דבהמה המקשה משום דיש לחלק בין אדם לבהמה, אלא מתני' י"ל דמיירי בבן ח' ומשו"ה קתני סיפא יצא רובו ה"ז יקבר, דכל שהוא בן ח' בראשו בלבד לא חשוב כילוד כיון שיצא ראשו מת:
והנה שם בפרק בהמה המקשה (דף ע' ע"א) אמרינן, בעי רבא כרכו בסיב מהו בטליתו מהו וכו' כרכתו ואחזתו והוציאתו מהו, ופריך היכי דמי אי דנפק דרך רישא פטרתיה אלא דנפק דרך מרגלותיו, וכתב רש"י וז"ל, ה"ד כל הנך בעיי אי דנפק דרך ראשו ואחר שהוציא אותו עשו בו אחד מהדברים הללו פטרתיה רישיה לרחם וקדוש מיד דהא יצא ראשו ה"ז כילוד, ואם איתא דבן ח' שהוציא ראשו מת לא פטר באדם וכ"ש בבהמה, אמאי לא מוקי כל הני בעיי דנ"מ לענין בן ח' שהוציא ראשו מת דלא חשיב כילוד עד שיצא רובו וקודם שיצא רובו כרכוהו וי"ל ודו"ק:
ואמרינן עוד בסוגיא דפ' המפלת [כט, א] אמר ר"פ כתנאי יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד, ר' יוסי אומר משיצא כתקנו, מאי קאמר אר"פ ה"ק יצא מחותך ומסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד, הא כתקנו הראש פוטר, ר"י אומר משיצא רובו כתקנו, מתקיף לה רב זביד וכו', אלא אמר ר"ז ה"ק יצא מחותך ומסורס משיצא רובו הרי זה כילוד הא כתקנו הראש פוטר, ר"י אומר משיצא כתקנו לחיים וכו'. ומתבאר מפירש"י שם, דבין לר"ז ובין לר"פ הא דראש פוטר במחותך פלוגתא דתנאי, דלת"ק דר"י הראש פוטר ולר"י אין הראש פוטר במחותך. אבל התוס' שם ד"ה מכלל וכו', ס"ל דלר"ז לכולי עלמא הראש פוטר ואפילו ר"י מודה, ואדרבה ר"י בא להקל דלת"ק במחותך כתקנו בעינן עד שיוציא כל הראש, ולר' יוסי לא בעינן כל הראש וכיון דיצא רוב ראשו פוטר. ורש"י עלה דמתניתין דבכורות כתב וז"ל, מחותך וכו' הוי פטר רחם אבל ראש מחותך לא פטר, אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך ה"נ הוי בכור לכהן עכ"ל, נראה דאזיל רש"י לשיטתיה דפרק המפלת דס"ל דבין לר"פ ובין לר"ז הא דראש פוטר במחותך הוא פלוגתא דתנאי, דלרבנן הראש פוטר ולר"י אין הראש פוטר, וס"ל לרש"י דקי"ל כר"י דנימוקו עמו, דהא גריס בעירובין בפרק מי שהוציאוהו [מו, ב] דהלכה כר"י מחבירו ולגירסא זאת קי"ל דהל' כר"י ואפי' נגד רבים, וכמ"ש הכנה"ג בכללי הש"ס אות ד' יע"ש, ומשו"ה כתב גבי מתני' הכא בפשיטות דאין הראש פוטר במחותך כסברת ר"י דקי"ל כוותיה. והתוס' גבי מתני' ד"ה והיוצא מחותך כתבו וז"ל, פירש בקונטרס וכו' והך מילתא פלוגתא דאמוראי הוא בפרק המפלת דר"י סבר התם דאפילו מחותך הראש פוטר עכ"ל, ונראה דהתוס' אזלי לשיטתייהו דלמסקנא דמסיק ר"ז ליכא פלוגתא דתנאי בהא דלכו"ע הראש פוטר, וליכא אלא פלוגתא דאמוראי דר"א ור"י:
והנה הרמב"ם בפ"י מהל' איסו"ב דין ו' כתב וז"ל, נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר בין שיצא על סדר אברים כגון שיצא הרגל וכו' ובין שיצא שלא על הסדר אינה טמאה לידה עד שיצא רובו, ואם יצא ראשו כולו כאחד הרי זה כרובו, ואם לא נחתך ויצא כדרכו משתצא פדחתו ה"ז כילוד אע"פ שנחתך אח"כ עכ"ל, וכתב ה"ה שם וז"ל, וסובר רבינו דראש זה כל הראש בעינן ולא אמרינן במחותך ברוב ראשו אלא כולו בעינן עכ"ל, ולע"ד נראה פשוט דהרמב"ם ס"ל כסברת התוס' דלרב זביד אפילו ר"י מודה דהראש פוטר, אלא דפליגי אי בעינן כל הראש או לא, דלת"ק בעינן כל הראש במחותך ולר"י אפילו ברוב ראשו, ופסק הרמב"ם כרבנן כדרכו בכמה דוכתין דלא אמרינן הלכה כר"י אפילו כנגד רבים, ועיין בספר יד מלאכי סימן ר"ל שהרבה להביא כמה פסקי הר"מ שפסק כרבנן דלא כר"י דס"ל דהלכה כר"י מחבירו אמרינן ולא מחביריו יעו"ש, ומשום הכי פסק כרבנן דבמחותך בעינן כל הראש:
וראיתי למרן הכ"מ שם שכתב על דברי ה"ה הנזכר וז"ל, שאין טעמו משום דר"י לא נקט רוב ראשו משמע דכל הראש קאמר, דהא איכא למימר דאמתני' סמיך דקתני ביצא כדרכו משיצא רוב ראשו, ואיהו ס"ל דכל שיצא כדרכו לא שאני לן בין מחותך לשלם. ועוד דאיידי דאר"א אפילו הראש עמהם, נקט איהו לא שנו אלא שאין הראש עמהם, ושמא י"ל דכדי למעט המחלוקת בין ר"א ור"י פירש כן עכ"ל. ודבריו תמוהים לע"ד דבהיות שיש בידינו פירוש התוס' שם במסקנא דמסיק רב זביד, דכפי פירושם פלוגתא דרבנן ור"י הוא בהכי דלרבנן בעינן כל הראש, מה לן לבקש טעם אחר כיון דהדבר פשוט דהר"ם ס"ל בפירוש הסוגיא כפירוש התוס', ובפרט דעינינו הרואות דפירוש התוספות מרווח טפי הן בלשון ר"י הן בלשון ר"ז ודברי הש"ס שם: והרב בצלאל כ"י בשמעתין דבכורות על דברי התוס' דידן בד"ה תיובתא דשמואל וכו', שהביאו שם פירוש ר"ח דלחיים דקאמר ר"י התם היינו בר קיימא, הביא דברי התוס' חיצוניות שכתבו וז"ל, והקשה ר"י על פירוש ר"ח דא"כ אמאי איתותב שמואל וכו', ועוד קשה הלשון דמשיצא משמע שבא להקל מדלא קאמר עד שיצא, וע"ק מאי האי דקאמר התם איזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו וכי זהו פירוש של לחיים, וע"ק דמה שמפרש רש"י שם כתקנו לחיים שלם לאפוקי מחותך, לא נהירא חדא דלישנא משיצא כתקנו לחיים דקאמר ר"י משמע שבא להקל ואינו אלא להחמיר, ועוד מאי האי דקאמר בסמוך איזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו וכי זה פירוש של לחיים דקאמר איזהו, ועוד כי שם כתוב בפירוש ר"ח בדרב זביד יצא מחותך או מסורס דמשמע לכאורה מחותך כדרכו ומסורס שלם, וא"כ הא דקאמר התם הא כתקנו הראש פוטר אמסורס שלם קאי, דאילו מחותך כדרכו הוא ומאי קאמר ר"י כתקנו שלם היינו ת"ק, ומפרש ר"י משיצא כתקנו לחיים היינו בכמו שחשוב עיקר החיות הוי ילוד דהיינו רוב ראשו כדמפרש התם, ואמחותך או מסורס דקאמר ת"ק דהראש פוטר כתקנו קאי ובא להקל טפי מת"ק, ולפי"ז לא הוו כתנאי דכו"ע מודו דהראש פוטר במחותך כר"י, ור"א התם דאמר לעיל אין הראש פוטר במחותך יפרש הא כתקנו הראש פוטר דקאי אמסורס שלם אבל במחותך לא מהני הראש, והשתא א"ש לישנא איזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו דהיינו פירוש דלחיים, והא דתנן התם יצא רוב ראשו הרי הוא כילוד א"ש לכו"ע בבר קיימא דבר קיימא סגי ברוב ראשו עכ"ל. הרי מפורש יוצא מדברי התוס' אלו דפירוש התוס' מרווח טפי בראיות חזקות, וא"כ לעד"נ דדעת הר"מ כן: והנה כל דברי התוס' חיצוניות ברורים, ואולם מה שהקשה לפירש"י לפי גי' ר"ח בדברי ר"ז דגריס מחותך או מסורס דלפי"ז ר"י היינו ת"ק, לע"ד לא הבנתי דהא לת"ק הא דקאמר הא כתקנו הראש פוטר קאי בין אמחותך שהוא כדרכו ובין אמסורס דהראש פוטר, ור"י פליג דדוקא בשלם כתקנו הראש פוטר, אבל מחותך אפילו כדרכו אין הראש פוטר, דהא לרש"י בהא פליגי ת"ק ור"י, ובפירוש ר"י שכתבו התוס' הכי הוי דת"ק בין אמחותך ובין אמסורס כתקנו הראש פוטר ולר"י אפילו רוב הראש בלבד: והר"מ בפי"א מהל' בכורים דין ט"ו הביא דין מחותך וכתב וז"ל, חתך העובר במעיה והוציאו אבר אבר הבא אחריו אינו פטר רחם עכ"ל, וצריך להבין דלפי מה שפסק בהלכות איסורי ביאה כר' יוחנן דאפילו מחותך הראש פוטר, אמאי לא ביאר דבר זה לענין בכור דאם היו תאומים ואחד יצא מחותך, דאע"ג דיצא אחיו קודם שיצא רובו של המחותך לא הוי בכור השני כל שיצא השני אחר שהוציא ראשו של המחותך, ולא הזכיר דין זה דראשו פוטר כי אם בבן שמונה שהוציא ראשו חי או בבן תשעה שהוציא ראשו מת, ואילו במחותך לא הזכיר כלל דהראש פוטר, והדבר קשה דהא בהל' איסו"ב פסק כר' יוחנן דהראש פוטר אפילו במחותך:
ונראה דהר"מ ס"ל דדין זה דמחותך דהבא אחריו הוי בכור לנחלה ולא לכהן, לא משכחת לה בתאומים כדין בן ח' או בן ט', דכיון דמיירי שחתך העובר במעיה מחמת קושי הלידה, דמסתמא באשה המקשה לילד קמיירי, וכההיא דתנן בספ"ז דאהלות [מ"ו] אשה המקשה לילד חותך אבר אבר וכו', א"כ ע"כ אם היו תאומים גם הולד הב' יוצא מחותך, דכדי להציל את היולדת חותך כל מה שבמעיה ומוציאו אבר אבר, וא"כ לא שייך בולד הב' דין בכורה לא לכהן ולא לנחלה, ומאי דאמרינן במתני' הבא אחריו, היינו הבא אחריו בעיבור אחר, וא"כ לא שייך בזה דין זה דהראש פוטר או רובו פוטר, ומשו"ה לא הזכיר הר"מ שום אופן לא יציאת רובו או ראשו. ועוד דאפילו אם תמצי לומר דשייך הכא בתאומים מכל מקום לא הוצרך להביאו הכא, דסמך עמ"ש דין זה בהל' איסו"ב לענין טומאת לידה דהראש פוטר וה"ה הכא:
ואולם ראיתי למהר"י קורקוס ז"ל בביאורו על הר"מ שכתב על דברי הר"מ הנזכר וז"ל, וביצא מחותך לא ביאר רבינו אם יצא הראש אם הוא פוטר, או דוקא עד שיצא רובו והראש הוא כשאר אברים, ובפרק המפלת איכא פלוגתא וכו', וכיון שרבינו לא הזכיר ראש אלא בבן ח' ובן ט' ויצאו כתקנן, וביצא מחותך כתב והוציאו אבר אבר, נראה דבמחותך הראש פוטר וכל האברים שוים, ושם הביאו ברייתא דפליגי רבנן ור"י בזה, וזו היא דעת רבנן והלכה כרבים, ומ"מ סתם רבינו יותר מדאי עכ"ל. ודבריו תמוהים טובא דאיך אפשר לומר דהר"מ פסק כמ"ד דאין הראש פוטר במחותך, כיון דבהדיא פסק בהלכות איסו"ב לענין טומאת לידה דאפילו במחותך כיון דיצא הראש חשיבא לידה דפסק כר' יוחנן דהתם, והיותר תימה בדברי הרב במ"ש דהתם פליגי רבנן ור' יוסי בזה ורבנן ס"ל הכי דאין הראש פוטר, וזה תימה דנהפוך הוא דלפי פירוש רש"י דפליגי בזה מ"מ בין לר"פ בין לר"ז רבנן ס"ל דהראש פוטר ור"י הוא דמחמיר דבמחותך אין הראש פוטר: