מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות סב
גרסינן עוד במתני' [מו, א], המפלת שפיר מרוקם הבא אחריו אינו בכור לכהן, ובסיפא [מז, ב] קתני המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנונים הבא אחריו בכור לכהן:
הנה בפ' המפלת (דף כ"ה ע"א) נחלקו במפלת שפיר מלא בשר נמוח, וכן נחלקו בעכור וצלול, ומסקנא דגמ' שם א"ל רב חנינא בר שלמיא לרב הא רבי והא ר' ישמעאל ברבי יוסי (הא רבנן הא רבי יהושע) והא רבי אושעיא והא ריב"ל, מר כמאן ס"ל, א"ל אני אומר אחד זו ואחד זו אינה חוששת, ושמואל אמר אחד זו ואחד זו חוששת, ואזדא שמואל לטעמיה דכי אתא רב דימי אמר מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא ע"כ: והרמב"ם בפ"י מהל' איסו"ב [ה"ד] כתב דאפילו מלא בשר כל שאינו מרוקם אינה חוששת לולד, וכתב ה"ה דפסק כרב לגבי שמואל מטעם דהלכתא כרב באיסורי, ועוד דהתם מתפרש בהדיא דחכמים אפילו בעכור מטהרי והלכה כרבים, והא דשמואל חומרא יתירא הוא ואין הלכה כמותו, וכתב ה"ה דדעת רבינו הרמב"ן והרשב"א להחמיר כסברת שמואל, דאע"ג דקי"ל כרב באיסורי בין להקל בין להחמיר, כיון דעביד בה שמואל עובדא ולא דכו שפיר בנהרדעא הכי קי"ל דמעשה רב עכ"ל. והיוצא מתוך דברי ה"ה בדעת רבינו הרמב"ן והרשב"א, דס"ל דמן הדין שפיר מלא בשר בין עכור בין צלול טמאה לידה כיון דפסק כשמואל:
דאע"ג דכתב הרשב"א בספר תורת הבית [בית שביעי שער ששי] דהשתא דלא בקיאינן בהא אפילו מלא גנונים ואפילו מלא מים ודם טמאה מטעם חומרא דלא בקיאינן, מ"מ היינו דוקא באלו, אבל במלא בשר נמוח בין עכור בין צלול הוי מן הדין כיון דקי"ל כשמואל, וכמו שנראה מסגנון דברי הרשב"א ז"ל שם בת"ה יעו"ש. והנה כי כן יש לתמוה על רבינו הרמב"ן, איך לענין בכור הביא מתניתין בסתם להלכה, ולא ביאר דעתו לומר דאף דמלישנא דמתניתין נראה דדוקא שפיר מרוקם פוטר ולא בשום ענין אחר, אבל מ"מ כיון דלענין טומאת לידה קי"ל כשמואל דאמר דאחד זו ואחד זו חוששת, הרי משכחת לה שפיר שאינו מרוקם נמי דפוטר בשפיר מלא בשר נמוח בין צלול ובין עכור, ואמאי לא ביאר רבינו דבר זה, דמדהביא מתניתין סתם ש"מ דס"ל דלענין בכור קי"ל כמו שנראה מסתם מתניתין, דדוקא מרוקם פוטר, וצריך טעם דמ"ש מטומאת לידה:
דאע"ג דמוהרי"ק בשורש קמ"ג כתב על נדון דהפילה שפיר ולא הבחינו שום ריקום איברים אלא ראו כעין גידים דקים מאד וכעין בשר ויש מהן אומרות שהיה מלא מים או מוגלא, וכתב וז"ל, והנה דבר פשוט הוא כאשר כתבת שלפי עדות הנשים אין ראוי לחוש, וכמ"ש הר"מ ושאר הפוסקים, ואע"ג שכתב בטוי"ד שעכשיו שאין אנו בקיאין וכו' יש להחמיר וכו', פשיטא דהיינו דוקא לענין איסור נדה וכו', אבל לפטור הבא אחריו מן הבכורה נלע"ד דליכא למימר הכי וכו' עכ"ל. מ"מ נראה דמ"ש לחלק הכי, היינו דלא נתן לנ"ד דין שפיר מלא בשר ממש, רק ראו כעין גידין דקין וכעין בשר, דכיון שכן י"ל דהרי זה כדין שפיר מלא גנונים, שפירש הר"מ בפירוש המשנה וז"ל, כבר ביארנו דשפיר כולו מבשר וגנונים הוא מין התולעת כאילו הוא בשר חתוך כתבנית התולעת עכ"ל, וא"כ י"ל דע"כ לא פירש הרב מוהרי"ק כן אלא במלא גנונים, דלדעת הר"מ אין לחוש כלל ולדברי הטור ושאר פוסקים אינו אלא דרך חומרא משום דאין אנו בקיאים האידנא, אבל בשפיר מלא בשר ממש דלדעת רבינו הרמב"ן והרשב"א מדינא טמאה לידה דהלכה כשמואל, נראה דאין לחלק בין טומאת לידה לפדיון בכור: וכן יש ללמוד מדברי רבינו הרמב"ן עצמו ממה שכתב גבי בכור בהמה טהורה עלה דמתניתין דריש פרק ג' דמכילתין, דתנן סימן הולד בדקה טינוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא וז"ל, ואילו שפיר בבהמה לא, דוקא בצלול, אבל בעכור ספיקא הוי והבא אחריו נאכל במומו לבעלים, והכין סלקא שמעתא במסכת נדה פרק המפלת עכ"ל, וכבר כתבנו שם [אות כ"ז] דמה שכתב רבינו דעכור הוי ספיקא, אין כוונתו על מאי דאמרינן התם בפרק המפלת עלה דאר"נ מחלוקת בעכור אבל בצלול ד"ה אינו ולד, ואיתיביה רבא לר"נ ממתניתין דסימן ולד בבהמה וכו' ואילו שפיר בבהמה ל"ק וכו', ושני ליה מי סברת ר' יהושע מפשט פשיטא ליה ר"י ספוקי מספקא ליה ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא, גבי אשה דממונא הוא ספק ממונא לקולא, גבי בהמה דאיסורא הוא דאיכא לגבי גיזה ועבודה ספק איסורא לחומרא, הכי נמי גבי אשה ספק טומאה לחומרא, ופריך ומי מספקא ליה והא קרא קאמר, ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ע"כ. דהא לפי סגנון דברי רבינו שכתב, ואילו שפיר בבהמה לא, דוקא בצלול, אבל בעכור ספק הוי, נראה מבואר דס"ל דלפי שיטה זו באשה בין עכור בין צלול הוי ולד, ולסברת ר"נ דמשני דספיקא הוי ס"ל דמחלוקת בעכור, אבל בצלול אפילו ר"י מודה דלא הוי ולד אפילו באשה:
אלא כוונת רבינו היא דלפי מאי דקי"ל כשמואל לגבי דרב דאחד זו ואחד זו חוששת דהיינו בין צלול ובין עכור, דעכצ"ל דשמואל ס"ל כרב (אושעיא) [יהושע בן לוי] דאמר התם דבצלול פליגי, דאי ס"ל דבעכור דוקא פליגי א"כ הא דאמר שמואל דחוששת אפילו בצלול הוי דלא כמאן, אלא ע"כ דס"ל דבצלול פליגי, ולסברת ר' יהושע כ"ש עכור דהוי ולד. ולפי סברת שמואל דעשה עיקר מסברת ר' יהושע, א"כ גבי בהמה בצלול פשיטא דאינו פוטר, דשאני אשה דאיכא קרא אבל בעכור ספק הוי, דהא מיבעיא לן התם דלר' (אושעיא) [יהושע בן לוי] בצלול פליגי אבל בעכור כו"ע מודו, או דילמא אף בעכור פליגי וסלקא בתיקו, דכיון דבעיא דלא איפשיטא הוא א"כ גבי בהמה נמי לענין בכור ספק הוי, דאפשר דאפילו רבנן מודו בעכור ומשו"ה נאכל במומו לבעלים, דס"ל לרבינו הרמב"ן דטעמא דשמואל דס"ל דאפילו בצלול חוששת, לאו משום דחייש לסברת ר' יהושע דהא ודאי פשיטא דהלכה כרבנן דרבים נינהו, אלא הטעם הוא דס"ל דאפילו בצלול פליגי, וכיון דמספקא לן דילמא רבנן מודו בעכור דהא בעיין לא איפשיטא, ומן הדין יש להחמיר בעכור כדין כל ספק ובעיא דלא איפשיטא, וכיון דאין אנו בקיאים בגווני שפיר מי מיקרי צלול ומי מיקרי עכור חוששין בסתם שפיר מספק:
וא"כ לענין בכור כיון דאיכא חזקת הגוף דמוקמינן לה בחזקת שלא ילדה וגם חזקת הולד בצלול הבא אחריו נותנו לכהן, דכיון דצלול משום חומרא הוא דלא בקיאינן, דוקא התם אמרינן הכי ולא לענין בכור כמ"ש מוהרי"ק, אבל בעכור דהוי ספק גמור דאפשר דאפילו רבנן מודו דהוי ולד גם לגבי בכור הבא אחריו הוי ספק ויאכל במומו לבעלים, וא"כ כפי זה אמאי לא ביאר רבינו כן לענין פדיון בכור, דאם הוי שפיר מלא בשר עכור הבא אחריו הוי ספק בכור ודינו כדין ספיקא דממונא דהמע"ה כמ"ש גבי בכור בהמה, ודוחק לומר דסמך על מ"ש גבי בכור בהמה דה"ה גבי בכור אדם: