מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ס ס"ק ו
ועפ"י דרך הקדום דיש מציאות לומר דבתאומים דכיון דהאחד הוא בר קיימא הוי הוכחה דהראשון נמי בר קיימא לר"ת ודעימיה, דס"ל דאפילו נפל אינה חוזרת ומתעברת, אפשר לדחות באופן אחר ראיית הרב שארית יוסף [הובא לעיל או"ק ג'], דרצה ללמוד ממתניתין דמדנקט אע"פ שיצא ראשו חי ולא נקט אע"פ שנולד כולו חי, דבנולד כולו חי פוטר מן הבכורה לנחלה נמי, וכמו כן מדברי הרמב"ם בהלכות נחלות [פ"ב ה"י]. דאם דקדוק מתני' ודברי הרמב"ם הוא ראיה לזה, אין ללמוד מזה כי אם בילדה תאומים בבת אחת והיו בני שמונה חדשים על צד הודאי, דבכה"ג אף דהראשון דנולד כולו חי מת מיד ולא שהה שלשים יום, כיון דהשני שהה ל' יום וניכר שהוא בר קיימא, וע"כ צ"ל דנגמר צורתו לז' חדשים אלא דאשתהי עד שמונה, מקום יש להסתפק ולומר דמדהאי בר קיימא הראשון שמת מיד נמי בר קיימא, ואפשר דהוא נמי נגמר צורתו לז' כמו השני, כיון דלסברת רבינו תם ודעמיה א"א לומר דהראשון היה שחזרה ונתעברה נפל, וכל שנולד חי הראשון מידי ספק לא נפקא שמא הוא ג"כ בר קיימא דיגיד עליו ריעו. דדוקא כשהראשון הוציא ראשו בלבד חי ואח"כ החזירו ומת בתוך מעי אמו, ליכא ספיקא לומר דבר קיימא הוא דהרי איכא ריעותא בפנינו דמת קודם צאתו לאויר העולם, ומיתתו קודם שנולד הויא הוכחה גדולה דנפל הוא דלא נגמרה צורתו לז':
דכיוצא לזה כתב מוהרח"ש בחלק א"ה סי' מ"א דף קע"ד ע"א ליישב מה שהקשה מהרשד"ם בחא"ה סי' ר"ח, דכיון דסתם תינוקות דלא נודע אי כולו חדשיו או לא, מן התורה כל שנולד חי אפי' מת מיד פוטר מן החליצה, דמדאורייתא חשיב בר קיימא כיון דאזלינן בתר רובא, א"כ בההיא דנזיר אמאי אמרי' דלר"י אם הפילה דלא הוי נזיר מטעם דהוי ספק אי כלו חדשיו או לא, כיון דמן התורה בכה"ג אזלינן בתר רובא דרוב תינוקות בר קיימא נינהו ואמאי לא הוי נזיר. וכתב מהרח"ש שם דהא דאמרי' דמן התורה חשיב בר קיימא היינו כשיצא לאויר העולם חי, אבל אם נולד מת לא חשיב בר קיימא, וההיא דנזיר מיירי בנולד מת יעו"ש, דאלמא דכל דנולד מת איתרע ליה רובא ולא מחזקינן ליה בר קיימא אפי' מן התורה כי אם ספק גמור מן התורה הוא, ה"ה הכא דאף דהשני הוי הוכחה לראשון כשנולד הראשון חי, מ"מ בנולד מת איתרע חזקה זאת וליכא אפי' ספק:
ומש"ה קתני מתני' אע"פ שיצא ראשו חי לומר דאם יצא כולו חי כיון דאיכא ספק שמא גם הראשון נגמר צורתו לז' כולד הב' דיגיד עליו ריעו, הרי הב' גם בכור לנחלה לא הוי, דבכור ודאי אמר רחמנא ולא ספק בכור. וגם הרמב"ם בהלכות נחלות דנקט לישנא דמתני' הוא משום דאיהו ס"ל דמתני' בתאומים מיירי, אע"ג דהכא בהלכות נחלות לא בא מבואר בדברי הרמב"ם דבתאומים מיירי, מ"מ הרי ביאר דעתו בפי"א מהלכות בכורים הט"ו דפי' מתני' בתאומים, וע"ז דקדק שם בהל' בכורים לומר והוציא ראשו חי והחזירו ומת, דנמצא לפי"ז דנולד מת, דאי לא מת ונולד חי אין כאן חדוש דהראש פוטר דלא כשמואל, דאם נולד כולו חי הרי הראשון ספק בר קיימא הוא מטעם דאיכא הוכחה מהשני, וא"כ פשיטא דאפי' לשמואל אין הב' חייב בפדיון, דכיון דהוי ספק שמא הראשון בר קיימא הכהן הוי מוציא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואפי' לשמואל פטור, אבל כיון דמיירי דאח"כ מת איתרע לה הוכחת השני וע"כ דמטעם דהראש פוטר דלא כשמואל. ועפי"ז דמתני' מיירי בתאומים הוא דדקדק הרמב"ם בה' נחלות אע"פ שיצא ראשו חי אלא דאח"כ מת, אבל אם יצא לאויר העולם חי הב' אינו בכור לנחלה דמכח הוכחת השני הוי ספק שמא הראשון נמי בר קיימא, ובכור ספק אינו נוטל פי שנים. וא"כ אין ראיה מכל זה דבן ח' שנולד הוא לבדו חי מעיבור זה, לומר דהבא אחריו מעיבור אחר בענין נדון הרב שארית יוסף דאינו בכור לנחלה, כיון דבכה"ג ליכא שום הוכחה לומר דנגמר צורתו לז' ובר קיימא הוא: וראיתי למוהריב"ל ח"ג סי' מ"ד שהביא שם שמעתין דבכורות וכתב וז"ל, ושמעינן מהך שמעתא דאפי' בכור לנחלה דכתיב ראשית אונו היכא דיצא ראשו חי והוא בן ט' שאין הבן הבא אחריו בכור לנחלה, ולענין פדיון הבן היכא דאיכא חדא מתרתי דיצא ראשו חי או יצא ראשו מת והוא בן ט' אין הבן הבא אחריו חייב בפדיון, ומשמע דאם יצא ראשו מת ואינו בן ט' הבן הבא אחריו חייב בפדיון עכ"ל, וק"ק דאמאי כתב דמשמע הכי כיון דהטור כתב כן בהדיא בסי' ש"ה דבן ח' שהוציא ראשו מת הבא אחריו בכור לכהן ופסקו מרן בספרו הקצר [סע' כ"ג] יעו"ש: