אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות ס ס"ק ה

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ס ס"ק ה

אות ס ס"ק ד

עוד יש לעמוד בדברי רש"י דפרק המפלת [כט, א] גבי הא דשמואל דאין הראש פוטר וז"ל, אין הראש פוטר בנפלים, יצא ראש הנפל כגון יולדת תאומים לשבעה אחד נגמרה צורתו ואחד לא נגמרה צורתו ויצא ראש הנפל והחזירו וכו' עכ"ל. דנראה דהוצרך רש"י לאוקומה דמיירי כגון יולדת תאומים לשבעה, אחד נגמרה צורתו ואחד לא נגמרה צורתו, דהא קי"ל דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, וסתם תאומים מעבור אחד דטיפה אחת היתה ונתחלקה לב', וא"כ איך אפשר דהאחד יהיה בן קיימא והאחד נפל, ועכצ"ל דהאחד נגמרה צורתו בז' והאחד לא נגמרה, וכדאמרינן שם בפרק המפלת (דף כ"ז ע"א) גבי ב' ולדות בני קיימא דנשתהה ולד אחר חבירו ג' חדשים יעו"ש. אבל ק"ק דלפי מאי דסבירא ליה לרש"י בעלמא, דהא דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו דאינה חוזרת ומתעברת בן קיימא, אבל נפל חוזרת ומתעברת, וכמו שמתבאר מדברי רש"י בפרק יוצא דופן (דף מ"ה ע"א) גבי הא דאמרן שלש נשים משמשות במוך וכו', וכמ"ש התוספות בפרק המפלת (דף כ"ה ע"ב) ד"ה קמ"ל וכו', דלר"ת סבירא ליה דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת אפילו נפל, ולרש"י סבירא ליה דהיינו בר קיימא, אבל נפל חוזרת ומתעברת יעו"ש, וא"כ אמאי הוצרך רש"י לאוקומי הא דשמואל ביולדת תאומים לז', הא שפיר אפשר לומר דמיירי בילדה תאומים לט', אלא דהבן קיימא היה העבור מליל טבילתה וכלו לו חדשיו, והנפל היה מעיבור שנתעברה אח"כ: וראיתי למהר"ם מינץ סי' צ"ה שכתב משם הר"מ מרוטנבורג בהלכות שמחות, דהיכא דבא עליה סמוך לטבילה [ובא עליה כמו"כ סמוך לוסתה] וילדה ב' ולדות [בחצי חודש ט' לטבילתה] ומת אחד מהם מיד אחר הלידה והב' חי ויצא מתורת נפל ביום ל"א, והשתא ע"כ נתעברה סמוך לטבילה דאי סמוך לווסתה בר ח' הוי ומי חיי, וכיון דהאי בר קיימא הב' נמי בר קיימא, אפילו תאמר דזה נקלט מיד וזה נקלט אחר שלשה ימים אכתי בר קיימא הוא דיולדת לט' יולדת למקוטעין וא"כ יתאבל עליו עתה, או דלמא (לא דמי) כיון דהשתא כבר עברו שלשים יום הו"ל כמו שמועה רחוקה או דלמא לא דמיא לשמועה רחוקה וכו' וכ"ז לפי' ר"ת דפי' דאין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אפילו נפלים, אבל לרש"י דס"ל דחוזרת ומתעברת נפלים אין החי מוכיח על הב' ע"כ. מתבאר מדבריו דלר"ת אי לאו מטעמא דשמועה רחוקה חייב להתאבל על הראשון אע"פ שלא שהה שלשים יום, דמסתמא כיון דהשני בר קיימא גם הראשון בר קיימא כיון דהאשה אינה חוזרת ומתעברת אפילו נפל, ולדעת רש"י שחוזרת ומתעברת נפל אין החי מוכיח על הראשון דאפשר דחזרה ונתעברה מנפל. וכיוצא לזה כתב הרשב"ץ ברמזי פסקי נדה בפרק המפלת וז"ל, אין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, הלכך יולדת ב' תאומים ומת הראשון תוך ל' ונתקיים האחר יותר מל' מתאבלין עליו שהרי כלו לו חדשיו כמו האחר וכו' עכ"ל:

ואין להקשות על סברתם ממתני' דהבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראשו חי בכור לנחלה ואין בכור לכהן, דכיון דמיירי מתניתין בתאומים א"כ אמאי לא אמרינן דמדהשני בר קיימא הוא דהא משוי ליה בכור לנחלה, גם הראשון שהוציא ראשו חי מסתמא בר קיימא הוא ויגיד עליו ריעו, דכיון דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אפילו נפל, על כרחך שניהם בני קיימא נינהו, וכיון דהראשון בר קיימא, חשיב כבן ט' שהוציא ראשו חי, דאפילו דמת אח"כ הבא אחריו אינו בכור לנחלה. דל"ק מידי דלא אמרו כן אלא בסתם תינוק שאינו ידוע אם כלו לו חדשיו או לאו, דמן הדין היה חייב להתאבל עליו מטעם דאזלינן בתר רובא דרוב ולדות בני קיימא נינהו, אלא דמשום דקי"ל כרשב"ג דחייש למיעוטא דמיעוט מפילות, כיון דמיעוט מצוי הוא ומשוי ליה ספק נפל, גם לגבי אבל משוינן ליה ספיקא וספק אבילות להקל, וכיון שכן בהיותם תאומים והאחד בר קיימא דאיכא הוכחה גדולה דמדהאי בר קיימא הראשון נמי בר קיימא, הרי חשיב מיעוטא דמיעוטא ולא הוי מיעוט מצוי להחשיב הראשון לנפל, ומש"ה חייב להתאבל עליו דחשיב כוודאי בר קיימא בהצטרפות הרוב והוכחת הולד הב' המגיד עליו ריעו, משא"כ במתני' דמיירי בבן ח' ודאי דליכא ספיקא אם כלו לו חדשיו או לא דודאי לא כלו, ובכן לא שייך רובא דרוב ולדות בני קיימא נינהו, וליכא אלא הוכחה לומר דמדהאי בר קיימא הראשון בר קיימא והוכחה כי האי בלחוד לא משוי בר קיימא, כיון דאיכא למימר דהב' נגמר צורתו לז' חדשים ואשתהויי אשתהי עד ח' והראשון לא נגמר צורתו לז' והוא בן ח' ממש ובן ח' לאו בר קיימא הוא:

ואולם ממקום אחר יש לעמוד על סברת מהר"ם מינץ והרשב"ץ, מההיא דאמרינן בפ"ב דנזיר (דף י"ג ע"א) גבי מתני' דהאומר הריני נזיר כשיהיה לי ולד דאם הפילה אשתו אינו נזיר לר' יהודה, בעא מיניה ר"א מר"ה הריני נזיר כשיהיה לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו וכו', קדוש או אינו קדוש, וכתבו התוס' ד"ה והפילה וכו' וז"ל, והפריש קרבן פי' לנזירותו, וילדה פי' מאותו הריון עצמו ולד קיימא, דהשתא יש הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא הנפל נמי בר קיימא וכלו לו חדשיו, דטיפה אחת נחלקה לב', הלכך חלה הקדושה על קרבן שהפריש כשהפילה, דאפילו לר"י הכא דאיכא הוכחה גדולה קדוש הקרבן, או דלמא לא חל קדושה על הקרבן כלל מכח הפרשה ראשונה, דשמא מקצת הטיפה נקלטה מיד ומקצת הטיפה לא נקלטה עד אחר ב' ימים או ביום הג' והוא נפל עכ"ל. והנה דברי התוס' נוטים למ"ש מהר"ם מינץ, דכתב בסוף דבריו דכיון דאיכא פלוגתא בעלמא [נדה לח, א] אי יולדת לט' יולדת למקוטעין או לא, אפילו לרבינו תם דאינה חוזרת ומתעברת אפילו נפל אינו מתאבל על הראשון, כיון דאיכא לספוקי שמא הראשון נקלט אחר ב' ימים או ג' ימים ועדיין לא כלו לו חדשיו, דקיי"ל כמ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין, ושורש גדול יש לדין מהר"ם מינץ מבעיא זאת דנזיר לפי פי' התוס', דאף דבעיא דלא איפשיטא היא ואיכא ספיקא דמסתמא אמרינן דמדהאי בן קיימא הראשון נמי בן קיימא, מ"מ כיון דלא איפשיטא ספק אבילות להקל. אך לדברי הרשב"ץ שכתב בפשיטות דאם נולדו ביום אחד מסתמא אמרי' דהראשון בר קיימא ודאי נמי הוא ומתאבל עליו, ק"ק דלפי דברי התוס' בעיא דלא איפשיטא הוא דבר זה ולענין אבילות אזלינן לקולא ככל ספק אבילות:

וכיוצא לדברי התוספות כתב הרא"ש שם בנזיר בחידושיו הביא דבריו הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים שם וז"ל, והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה פי' בו ביום, ומסיק דמיבעיא ליה אליבא דר"י דאמר דעל נפל לא הוי נזיר, ואי לא חזרה וילדה פשיטא דלא הוי קדוש, אבל השתא דילדה בו ביום איכא הוכחה דהוי בן קיימא שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וטיפה אחת נחלקה לב', או דלמא זה נגמרה צורתו לשבעה והראשון נגמרה צורתו לתשעה ולא כלו חדשיו ולא קדיש והגוזז והעובד בו פטור עכ"ל. הרי דכפי פי' הרא"ש ז"ל נמי מידי ספיקא לא נפקא, והאי סברא דמדהאי בר קיימא הראשון בר קיימא ספיקא דדינא הוא, דדילמא זה נגמר צורתו בז' וזה לא נגמר צורתו לז' כי אם לט' ועדיין לא כלו, וכיון דספיקא הוי לענין אבילות פשיטא דלקולא אזלינן, ואיך הרשב"ץ כתב בפשיטות דמתאבל עליו: והרב בספר אסיפת זקנים שם בנזיר כתב וז"ל, אי אליבא דר"ש הא אמר ספק נזירות להחמיר, ואפילו לא ילדה אח"כ בר קיימא מייתי על הנפל, ולא מיבעיא ליה לענין פדיון ולענין אבילות דפשיטא מספק לא יתאבל עליו ולא יהיה צריך לפדותם עכ"ל, הרי פשוט דלענין אבילות אזלינן לקולא. אלא דמ"ש הרב דלענין פדיון פשיטא דא"צ לפדותם, דבריו אינם מובנים כלל דלענין פדיון אי חייב לפדות הבן הב' דבר קיימא הוא אינו תלוי בספק זה, דהא אפילו אי נאמר דהראשון נפל גמור על צד הודאי הרי הב' הבא אחריו אינו בכור לכהן כמו שמפורש במתני' דאפילו ראש נפל פוטר, ומדברי הרב משמע מטעם דהוי ספיקא פטור מפדיון כדין המוציא מחבירו עליו הראיה, והא ליתא דבפדיון אינו תלוי בבר קיימא:

עוד יש לי להבין בדבריו, דאם בא ליישב דאמאי אמרו דלר"ש לא משכחת לה בעיא זאת, הא שפיר שייך בעיא זאת לענין פדיון ואבילות, מה ישב באמרו דפשיטא מספק לא יתאבל וכו', הא עיקר הבעיא הוא דדלמא ודאי הוא, דמדהאי בר קיימא הראשון נמי בר קיימא ודאי הוא, ולצד זה דהוי ודאי בר קיימא פשיטא דחייב באבילות, דנהי דאחר האמת דלא איפשיטא בעי' הוי ספק להקל, אבל מ"מ עיקר הבעיא שייך לר"ש נמי לענין אבילות, דלצד דהשני הוי הוכחה על הראשון הוא ודאי בר קיימא ומתאבל עליו. וכן נראה מדברי הרא"ש הנז"ל שסיים וכתב, ולא קדיש והגוזז והעובד בו פטור, דמשמע דלר"י לצד דקדיש הגוזז והעובד בו לוקה, דכיון דמכח הוכחת השני אמרינן דלר"י הוי ודאי בר קיימא, ולא שייך למימר גביה לא נחית איניש נפשיה לספיקא, אם כן הקרבן קדיש ע"צ הודאי והגוזז והעובד בו לוקה, דאל"כ דבצד זה דהוי הוכחה אכתי לא הוי אלא ספק, אכתי לר"י לא חל הנזירות כיון דלא נחית נפשיה לספיקא. איברא דראיתי להתוס' בד"ה הנזכר לעיל שמסיים בדברי התוס' הגהה אחת, אשר מתבאר ממנה דס"ל להתוס' דאפילו לצד זה דהשני הוי הוכחה על הראשון דהוי בר קיימא, אינה קדושה ודאית ללקות לגוזז ולעובד בו אלא לענין איסורא יעו"ש, ולע"ד אין הגהה מחוורת, דאיך אפשר לומר דהקרבן יהא קדוש לר"י, אם לא שנאמר דמכח הוכחת הב' הראשון הוי ודאי דבלא"ה לא קדיש כלל, דכל דאפילו לצד זה ספק הוא לענין מלקות א"כ לא קדיש כלל כיון דאכתי איכא למימר לא נחית נפשיה לספיקא:

וראיתי בחי' המאירי לנזיר שכתב בסוגיא הנזכר וז"ל, מי שאמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד והפילה, ונמצא הולד ספק אם בר קיימא או לא, והפריש קרבנותיו לנזירותו והקדישם בחזקת שהוא בר קיימא להיותם מוכנים לכשישלים נזירותו, וניכר בו שאינו בר קיימא, ואח"כ ילדה מאותו עיבור בעצמו ולד שהוא בר קיימא, כגון שהיתה מעוברת תאומים והפילה אחד ואח"כ חזרה וילדה את השני בר קיימא, הרי זה ספק אם קרבן זה צריך להפרישו ולהקדישו מתחלה אם לאו, שמא הואיל ובשעת הפרשה לא היתה הנזירות חלה עליו, לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו, אף עכשיו אין אותה הפרשה מועלת כלום וצריך להפרישו פעם אחרת לשם זה וכל שלא הקדישו פעם אחרת מותר בגיזה ועבודה, או שמא הואיל ולשם אותה לידה הפרישו וכבר אירע שחל הנזירות באותו עיבור בעצמו חלה עליו קדושה עכשיו משעת הפרשה, והלכך אסור בגיזה ועבודה מספק ואין לוקין עליו, ומכל מקום כל שהפריש ללידה זו והפילה וילדה מחמת עיבור אחר אינו כלום עכ"ל. הרי מתבאר מדברי המאירי דאף דמפרש הבעיא ע"ד שפירשו התוס' והרא"ש דבחזרה וילדה מאותו עיבור עצמו מיירי, מ"מ צדדי הבעיא לא צדד ע"ד שצדדו התוספות והרא"ש, דלהמאירי ליכא למימר סברא זאת דהשני הוי הוכחה על הראשון דהוי בר קיימא, ולא קמבעיא ליה משום צד זה, כ"א מטעם שהפריש לשם אותה לידה ואירע שחל הנזירות באותו עיבור עצמו, ודלא כהרשב"ץ דפשיטא ליה דאמרינן מדהאי בר קיימא הראשון נמי בר קיימא:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה