מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ס ס"ק ד
והנה בדברי רש"י [מו, א] דמוקי מתני' בתאומים בין בבן שמונה ובין בבן תשעה וכתב בשניהם וז"ל, והוציא נפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון, וכן בבן תשעה שיצא ראשו מת והחזירו ויצא אחיו הוי בכור לנחלה וכו', דמדמדקדק לומר והחזירו ש"מ דא"א לומר דבא חבירו והקדימו אלא כשהחזיר הראשון ראשו. וכ"פ רש"י במימרא דשמואל [מו, ב] דאין הראש פוטר בנפלים וז"ל, בן ח' שהוציא ראשו חי והחזירו וכו', וכ"כ בריש פרק בהמה המקשה [חולין סח, א] וז"ל, אע"פ שיצא ראשו חי והחזירו ויצא אחיו וכו', וכ"כ רש"י בפרק המפלת (דף כ"ט ע"א) גבי הא דאין הראש פוטר בנפלים, יצא ראש הנפל כגון יולדת תאומים וכו', ויצא ראש הנפל והחזירו ואח"כ יצא אחיו וכו' עכ"ל, הרי בכל אלו המקומות נזהר רש"י לפרש דמיירי דהחזיר ראשו, כנראה דא"א שיקדים אחיו לצאת אם לא בהחזיר הראשון ראשו:
וצריך להבין דאמאי לא אפשר אפי' בלא החזירו, דתיכף דהנפל הוציא ראשו בעוד שעדיין לא הוציא הנפל כי אם ראשו ולא נולד לגמרי דחק ויצא אחיו לגמרי ואח"כ יצא הנפל לגמרי ומשכחת לה אפי' לא החזירו. דאין לומר דסבירא ליה לרש"י דא"א בתאומים שיצאו שניהם בבת אחת ויפתח הרחם בשניהם כי אם בזה אחר זה, ומש"ה בהיות הראש של הראשון בחוץ א"א שיצא השני, דהא תנן בספ"ז דאהלות [מ"ה] יצא הראשון מת והשני חי טהור, הראשון חי והשני מת טמא, ר"מ אומר בשפיר אחד טמא בשני שפירים טהור, ופירש הר"ש בשפיר אחד טמא כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד שיצאו בבת אחת טמא ע"כ, הרי דמשכחת לה שיוצאים שניהם בבת אחת. וגבי בהמה תנן בפ"ב דמכלתין (דף י"ז ע"א) רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד, ר"י הגלילי אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לה', וחכמים אומרים א"א לצמצם, ופירש"י א"א לצמצם שיצאו שניהם ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי נינהו עכ"ל, ומדלא אפשר לברר מי יצא ראשון ש"מ דבעוד דהוציא האחד ראשו תחלה יצא ראש השני, ומש"ה א"א למידע מי משניהם הוציא ראשו תחלה, ואם איתא דא"א שיצא השני בעוד שלא נולד לגמרי הראשון או שלא החזיר ראשו, אמאי הוי ספיקא מי יצא ראשו ראשון. ובפירקין תנן (דף מ"ח ע"א) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור, וכתב רש"י האב פטור דמצי למימר הבכור מת עכ"ל, הרי דבאשה נמי משכחת לה דיולדת שני זכרים כאחת, אלא כיון דא"א לצמצם שיצאו שני ראשים כאחת אלא האחד יצא ראשונה, הרי שניהם הם ספק בכור דלא ידעינן הי מינייהו נפיק ברישא. דאין לומר דהכא מיירי שנולדו זה אחר זה ובתחלה הוכרו מי היה הבכור ואח"כ נתערבו ואינם מכירים מי הבכור, דהא בפ"ק דמכלתין (דף ט' ע"א) תנן חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן, ומתבאר שם בש"ס דמתני' דלא כר"י הגלילי אלא כרבנן דא"א לצמצם, אלמא דהאי לישנא דילדה שני זכרים לאו דהוכרו בתחלה ואחר כך נתערבו, אלא דמתחלה לא הוכרו דיצאו שנים כאחת, ומפני דא"א לצמצם שיצאו שני ראשים כאחת אלא האחד יצא ראשון הוו שניהם ספק, ודכוותה דמתני' דמי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים הכי הוי דלא הוברר מתחלה. וא"כ נמצא דאפשר להיות דבעוד שיצא ראשו של ראשון ועדיין לא נולד לגמרי, יכול לצאת ראשו של שני אפי' לא החזיר הראשון ראשו, ומש"ה א"א לידע מי יצא ראשון, וא"כ אמאי הוצרך רש"י לומר דמיירי בשהחזיר ראשו:
וי"ל דס"ל לרש"י דאף דאפשר לצאת ראשו של שני בהיות עדיין ראש הראשון חוץ לרחם, מ"מ לא משכחת לה שאחר שיצא ראשו של ראשון לחוץ שיקדים אחיו לצאת לגמרי לאויר העולם, דאף שיוצא השני עם הראשון מ"מ כשנגמר לידת הראשון נגמר נמי לידת השני, דכיון דכבר שני הראשים יצאו לחוץ דבר רחוק הוא שיהא נולד האחד לגמרי והאחר ישאר בפתח הרחם ראשו בלבד, וע"כ לא משכחת לה שנולד השני לידה גמורה קודם הראשון אם לא שהחזיר ראשון ראשו. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי"א מהלכות בכורים דין ט"ו שכתב וז"ל, בן שמנה חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת, וכן בן תשעה שמת ויצא ראשו והחזירו ואח"כ יצא אחיו וילדה, זה שילדה אינו פטר רחם שהרי נפטר בראשו של ראשון עכ"ל. הרי דדקדק לומר והחזירו בין בבן שמנה בין בבן תשעה כדברי רש"י:
אלא דצריך להבין במ"ש הרמב"ם גבי בן שמנה דמיירי בהחזירו ומת ואחר כך יצא אחיו חי, דכיון דעיקר מאי דאתא לאשמועינן הוא דהראש פוטר בנפלים דלא כשמואל, אמאי הוצרך לאוקמי דאיירי במת הבן שמונה אחר שהחזיר ראשו, הא אפילו לא מת ונולד חי אחר שיצא אחיו שייך דין זה דהראש פוטר, כיון דעכ"פ לא יצא קודם לידת השני כי אם ראשו של ראשון. ואפשר לומר דלפי מש"כ לעיל [או"ק ג'] דלפי שיטת הר"מ דפסק כרבי דבן שמונה שנגמרו סימניו בר קיימא הוא, וס"ל דכל שנולד חי מסתמא מיירי דנגמרו סימניו, דמש"ה לענין נחלה בפ"א מהלכות נחלות [הי"ג] כתב דאפילו לא כלו חדשיו נוחל ולא פירש דמיירי בנגמרו סימניו כמ"ש ה"ה ז"ל, וה"נ אי דין זה היה כותב אותו בסתם היה משמע דנלמד ממנו דהראש פוטר אפילו במציאות דהמחזיר ראשו נולד אח"כ חי, וכיון דמסתמא נגמרו סימניו כיון דנולד חי הרי אין חידוש זה דראש נפל פוטר דלא כשמואל, דהא אפילו שמואל מודה דכל שהוא בר קיימא אם יצא ראשו בחיים פוטר, והכא כיון דאחר שנולד חי ניכר בו שנגמרו סימניו הרי למפרע משעה שיצא ראשו חי פטר אפילו לשמואל, דאיגלאי מילתא למפרע דבן קיימא היה, מש"ה פי' הר"מ דמיירי דמת אחר שהחזיר ראשו ואיגלאי מלתא דלאו בר קיימא היה, אלא דשורת הדין הוא דאפי' ראש דנפל דלאו בר קיימא פוטר: אלא דאכתי קשה דאפילו דהיה סותם דבריו, דבהכי הוי משמע אפילו נולד חי הראשון אחר שיצא אחיו, מ"מ דין זה דראש פוטר בנפלים שפיר נלמד מדין בן תשעה שמת ואח"כ הוציא ראשו מת, דלפי מ"ש לעיל [או"ק א' ד"ה אבל] דמדברי רש"י בשמעתין נראה בבירור דאפילו בבן תשעה שהוציא ראשו מת סבירא ליה לשמואל דאין הראש פוטר, ש"מ דאין חילוק לשמואל בין ראש דבן שמונה חי לראש דבן תשעה מת. ואם נאמר דדעת הר"מ דלא כרש"י, דהר"מ ס"ל דיש חילוק דבבן תשעה מת כיון שהיה ראוי להיות בן קיימא קרינן ביה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, א"כ נמצא דעיקר מאי דאיתותב שמואל ממתני' הוא מרישא דמתני' דבן שמונה שיצא ראשו חי, וא"כ הוא ק"ק דאמאי איתותב, הא י"ל דלשמואל בבן שמונה שלא נגמרו סימניו דלכ"ע נפל הוי ולאו בר קיימא הוא, דמש"ה לא קרינן ביה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, ומתני' מיירי בבן שמונה שנולד חי אחר שנולד אחיו ונגמרו סימניו, ומתני' רבי היא דס"ל דנגמרו סימניו בר קיימא הוא. ויש ליישב והוא פשוט דכיון דבמתני' קתני הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראשו חי, ע"כ לא מיירי מתני' בנפל שהוא בר קיימא דהיינו נגמרו סימניו, דאי מיירי בהכי אינו נקרא נפל דסתם נפל הוא דלאו נגמרו סימניו כמו שכתב ה"ה בהלכות יבום, דמי שנגמרו סימניו נקרא ולד לא נפל, וכיון דקתני הבא אחר הנפלים ע"כ לא מיירי בנגמרו סימניו ומש"ה איתותב שמואל: איך שיהיה נמצא דגם הר"מ ס"ל כסברת רש"י דע"כ מתני' מיירי במחזיר ראשו ויצא אחיו, אבל ראיתי להתוס' בר"פ בהמה המקשה [סח, א] בד"ה סיפא מאי קמ"ל וכו' שכתבו וז"ל, וא"ת ודלמא אצטריך לאשמועינן אע"ג דהחזירו הוי כילוד, דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו עכ"ל, נראה מדבריהם דמתני' אפשר להיות דקדם אחיו ויצא לגמרי אף דלא החזיר הראשון ראשו דלא כסברת רש"י והר"מ, ואי טעמייהו דרש"י והר"מ מטעם דטבע הדבר הוא כן דא"א שיצא אחיו לגמרי כל עוד שלא החזיר הראשון את ראשו אם לא שיצאו שניהם כאחת כדבר האמור, ק"ק דהתוס' ס"ל איפכא והוי מחלוקת במציאות:
שוב ראיתי דמ"ש ליישב דברי רש"י והר"מ אינו מן הישוב וטעות הוא בידי, דהא אפי' אם נאמר דכל עוד שלא החזיר ראשו א"א שיצא אחיו לגמרי אם לא שיצאו לאויר העולם שניהם כאחד, שפיר אפשר דמיירי אפילו בלא החזיר ראשו ויצאו אח"כ שניהם כאחד כמו שהוא טבע הענין, ועם כל זה שפיר שמעינן דהראש פוטר דאף דיצאו לאויר העולם שניהם כאחד, מ"מ כיון דהראשון הוציא ראשו בתחלה הרי פוטר את הרחם והבא אחריו פטור מבכור לכהן, וכן בבן תשעה שהוציא ראשו מת לענין בכור לכהן, או ראשו חי לענין דאין השני בכור לנחלה, דמה שבסוף לידה יצאו שניהם כאחד לא נ"מ כלל כיון דהראשון הוציא ראשו תחלה, ואם כן אדרבה סברת התוספות דס"ל דמתני' איירי בלא החזיר ש"ד, ולרש"י והר"מ צריך טעם למה הוצרכו לאוקמוה בהחזיר ראשו: ובשלמא לדברי הר"מ ולדברי רש"י גבי מתני', י"ל דלרבותא נקטו דמיירי בהחזיר ראשו דאפילו בהחזיר ראשו הראש פוטר, דסד"א דכיון דחזר והחזיר ראשו הרי נתבטל יציאת הראש שהוציא הראשון וחשיב כאילו לא הוציא ואחיו שקדם לצאת הוא הבכור לכל, קמ"ל דאפי' בהחזירו כל דהוציא ראשו הבא אחריו אינו בכור, וכדמשמע במתני' דר"פ בהמה המקשה דקתני הוציא ראשו אע"פ שהחזירו וכו' דמשמע דבמחזיר ראשו הוא רבותא טפי מאי דחשיב כילוד, אבל במ"ש רש"י בשמעתין ובפ' המפלת גבי מימרא דשמואל דס"ל דאין הראש פוטר בנפלים, ומוקי לה רש"י ז"ל במחזיר ראשו וקדם אחיו ויצא קשה, דלפי האמור הו"ל לרש"י לומר לרבותא דלשמואל אפי' לא החזירו אין הראש פוטר וכ"ש החזירו, ואי ס"ל דלשמואל דוקא במחזיר ראשו הוא דאינו פוטר אבל בלא החזיר פוטר א"כ אמאי איתותב שמואל בשמעתין ממתני', נימא דמתני' דהראש פוטר מיירי בלא החזירו ושמואל מיירי במחזיר ראשו: