אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות ס ס"ק ג

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ס ס"ק ג

אות ס ס"ק ב

ואפשר ליישב עפ"י מה שנבאר דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות נחלות דין י' וז"ל, הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי הבא אחריו בכור לנחלה, וכן בן תשעה שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה, שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולם, לפיכך בן ט' שהוציא רוב ראשו חי הבא אחריו אינו בכור עכ"ל. דלכאורה מדברי הרמב"ם נראה דלא ס"ל כסברת רש"י ורשב"ם [לעיל או"ק א'], דהרמב"ם ס"ל דאפי' בן שמנה כל שנולד כולו חי ויצא לאויר העולם פוטר מן הנחלה, דאל"כ אמאי כתב לרבותא ברישא אע"פ שיצא ראש הנפל חי, עדיפא מינה הוה ליה לאשמועינן רבותא, דאפי' נולד כולו חי כל שאינו בר קיימא אינו פוטר. דבדברי הרמב"ם ליכא למימר כמ"ש רש"י גבי מתני', דנקט ראשו לאשמועינן לענין בכור לכהן דאפי' ראשו פוטר, כיון דהרמב"ם לא משתעי הכא כלל לענין בכור לכהן כי אם לענין בכור לנחלה, אלא ע"כ דס"ל להרמב"ם דאפי' בן ח' כל שנולד כולו חי פוטר. וכן משמע נמי ממ"ש הרמב"ם שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולם, דנראה דהכל תלוי ביציאתו חי לאויר העולם אף דלאו בר קיימא הוא, כיון דלא ביאר דבריו לסיים ולומר ולד של קיימא שיצא חי לאויר העולם:

ומאחר שהוכחנו לעיל מדברי הש"ס כסברת רש"י ורשב"ם, צ"ל בעד הרמב"ם עפ"י מ"ש ה"ה ז"ל בפ"א מהלכות יבום דין ה', דמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות נחלות דין י"ג דאם מתה האם תחלה ואח"כ הבן אפי' היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו, הואיל וחי אחרי אמו שעה אחת ומת, הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו, עכצ"ל דמ"ש הרמב"ם דאפי' לא כלו לו חדשיו בודאי נוחל מסתמא מיירי כשנגמרו סימניו בשערו וצפורניו, דבכה"ג דנגמרו סימניו ס"ל להרמב"ם לענין הלכה דמן התורה כל שנגמרו סימניו אפי' בן ח' ודאי, ודאי בן קיימא הוא דאמרי' בן שבעה הוא אלא דאשתהויי אשתהי עד שמונה, דפסק כרבי ורשב"ג דס"ל הכי כדאמרינן בפרק הערל (דף פ' ע"ב) יעו"ש, וס"ל דכל שנגמרו סימניו אפי' שלא שהה שלשים יום ולד של קיימא הוי לכל דבר מה"ת, אלא דבאיזה דברים החמירו חכמים ואמרו דאפי' בכה"ג דנגמרו סימניו לא חשיב בן קיימא, ולענין נחלה לא רצו חכמים לשנות דבר לענין ירושה בדין הירושה, מפני שכל דבר שבממון קולו של זה חומרו של זה יעו"ש בדברי ה"ה באורך:

הרי מבואר מדברי ה"ה דבדין הנחלה אף דלא כתב בפירוש הרמב"ם דמיירי בנגמרו סימניו, מ"מ כיון דבלא כלו לו חדשיו ולא נגמרו סימניו נפל מיקרי ולא ולד כמ"ש הרמב"ם בהלכות מילה [פ"א הי"ג], מסתמא בנגמרו סימניו מיירי, דבדין הירושה אוקמוהו אדין תורה דחשיב בר קיימא. ואם כן נראה דלדעת הרמב"ם ה"ה לענין בכור לנחלה, דכיון דהוי דבר שבממון דקולו של זה חומרו של זה, אוקמוה אדין תורה דבן שמונה שנגמרו סימניו בן קיימא הוי, ואם נולד כולו חי ויצא לאויר העולם אע"פ שמת מיד ולא שהה שלשים יום הבא אחריו אינו בכור לנחלה. ומש"ה כתב הרמב"ם אע"פ שיצא ראשו חי, ולא כתב רבותא דאפי' נולד כולו חי, כיון דהרמב"ם מיירי בכל אופן בין בבן שמונה שלא נגמרו סימניו ובין בבן שמונה שנגמרו סימניו, דבנגמרו סימניו אם נולד כולו חי פוטר מן הבכורה, ועל זה הוא שכתב שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולם, דהיינו מה שנקרא ולד שהוא בן שמונה שנגמרו סימניו, ומש"ה נקט הרמב"ם אע"פ שיצא ראשו חי שהוא דבר כולל אפי' בנגמרו סימניו:

ואין לומר כיון דבנגמרו סימניו ס"ל להרמב"ם דהוי בר קיימא לענין בכור לנחלה, א"כ ביצא ראשו חי בלבד נמי אמאי אינו פוטר כיון דבן קיימא הוא, ומ"ש דבן תשעה דבראשו חי סגי. דהא ליתא דהא עיקר הסימנין ע"י שנגמר בשערו וצפורניו הוא, וביציאת הראש בלבד אינו ניכר כ"א שנגמר שערו, אבל אם נגמר בצפורניו אינו ניכר, דפשיטא דשני הסימנין בעינן שערו וצפורניו והא בלא הא לא סגיא, וכיון דבכור לנחלה בראשית אונו תלה רחמנא במי שלבו של אביו דוה עליו, דוקא בבן תשעה שכלו לו חדשיו וכבר ברור לאביו דבר קיימא הוא ביציאת ראשו בחיים הרי לבו של אביו דוה עליו, משא"כ בבן שמונה כיון דלא ברור לאביו שהוא בן קיימא ודאי כ"א על ידי הסימנין, כל שע"י יציאת ראשו אינו בירור גמור שהוא בר קיימא, דאפשר דלא נגמר בצפורניו כיון דהוי ספק בן קיימא אין לבו דוה עליו, אפילו הוציא ראשו חי עד שיולד כולו חי, וכיון דרואה שנגמר בסימניו ובר קיימא הוא לבו דוה עליו ופוטר מן הבכורה:

ולפי מה ששיערנו בדעת הרמב"ם י"ל דתנא דספרי דקתני כיון שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר מן הבכורה, מיירי בבן שמנה שלא כלו חדשיו, והאי תנא סבר כרבי ורשב"ג דס"ל דכל שנגמרו סימניו בר קיימא הוא, והכא מיירי בנגמרו סימניו ומש"ה בעינן ראשו ורובו בחיים, דתרתי בעינן דלא סגי בראשו כיון דאפשר דלא נגמר עדיין בצפורניו, אבל כיון שיצא רובו דרך ראשו הרי ניכר דנגמר בשערו ובצפורניו ורואה דבר קיימא הוא, ואפי' חזר אח"כ למעי אמו ונולד בן האהובה, בן השנואה הוי בכור לנחלה, וזה ג"כ כוונת התוספתא:

ולע"ד אפשר דטעות סופר יש בלשון התוספתא, וצ"ל הכי הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא בן ח' ראשו חי, ובן ט' שיצא ראשו מת, בכור לנחלה ואין בכור לכהן, בן ט' שיצא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור לנחלה שנאמר לא יוכל לבכר וגו', זה הכלל כל שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה, והכוונה דברישא קתני דבן תשעה שהוציא ראשו חי פוטר מן הנחלה נמי, וע"ז מייתי קרא דלא יוכל לבכר וגו', אבל מ"מ אינו אלא בבן ט' שהוציא ראשו חי דאפילו ראשו בלבד סגי, משא"כ בבן ח', ואח"כ אמרינן בסיפא זה הכלל וכו' כלומר דאם הוציא ראשו ורובו בחיים הוא דבר כולל לבן ח' ולבן ט', דכל שיצא ראשו ורובו דעי"ז ניכר בסימניו, אפילו בבן ח' פוטר את הבא אחריו מבכור לנחלה. ונמצא כפי"ז דדוקא למ"ד דנגמר בסימניו חשיב בר קיימא אמרי' דבראשו ורובו פוטר מנחלה, אבל למ"ד דאפי' נגמר בסימניו לא חשיב בר קיימא אפי' נולד כולו בחיים אינו פוטר מן הנחלה, ומ"ש רש"י ורשב"ם גבי מתני' הוא לומר דמתני' הוא למ"ד דאפי' נגמר בסימנין לאו בר קיימא הוא, או דנאמר דמיירי מתני' בדלא נגמרו סימניו אם נולד כולו או אפי' ראשו ורובו בחיים [אינו] פוטר:

וראיתי בספר שארית יוסף סי' כ"ה, שהשיב על מי ששאלוהו על אשת ראובן שילדה זכר פטר רחם והוא ראשית אונו של בעל לסוף תשעה חדשים מליל טבילתה, אבל לא פירש ממנה בעלה רק היה תדיר מצוי אצלה, ואותו בן חי כערך ג' או ד' שעות ומת, ואחר שנה או ב' ילדה בן וחי, אם אותו הבן הנולד אחרון הוא בכור לנחלה או לא. והעלה שם בתשובה דאין השני בכור אפי' לנחלה, מטעם דהכריח שם ממתני' ומדברי הרמב"ם דהל' נחלות הנזכר לעיל, דבן שמנה שנולד כולו חי כיון דיצא לאויר העולם וחי מעט פוטר את הבא אחריו מן הבכורה לגמרי יעו"ש. ולענ"ד לפי כל האמור אין דבריו מחוורים, וכבר הרב הדרישה בח"מ סי' רע"ז [סק"ה] הביא דבריו ודחה ראיותיו, אבל לא הביא שום סמך וראיה לסתור דינו, והרב ש"ך ח"מ סי' הנזכר [סק"א] והרב תוי"ט במתני' דבכורות [מ"א] תמהו על הדרישה איך לא הביא דברי רש"י דבפרק בהמה המקשה יעו"ש, ולעד"נ דיש ראיות אחרות לסתור דין זה כדבר האמור:

עוד אני תמיה על הרב שארית יוסף, דמוכח מדבריו דאי לאו דסבירא ליה דשורת הדין הוא דאפילו נפל שנולד כולו חי פוטר מן הבכורה, לא היה פוסק לענין נדון דידיה דאין השני בכור לנחלה, והוא תימה כיון דנדון דידיה מיירי בבן תשעה אלא דאינו בן תשעה ודאי, דאפשר דלא נתעברה בליל טבילתה כי אם אחר זמן דמידי ספיקא לא נפקא הואיל ולא פירש ממנה, א"כ הוי כסתם תינוקות דאינו ידוע אם כלו לו חדשיו או לא, דלכ"ע חשיב כבן קיימא מה"ת לכל דבר, דמן התורה אזלינן בתר רובא דרוב התינוקות בני קיימא נינהו אלא מדרבנן החמירו לענין איסור, ואף לענין איסור איפליגו רבנן ורשב"ג, דלרבנן אפי' לענין איסור פוטר את אמו מן החליצה דלא חיישינן למיעוטא, ולרשב"ג חיישי' למיעוטא להצריכה חליצה וקי"ל כרשב"ג כמו שנתבאר בפרק ר"א דמילה (דף קל"ו ע"א) יעו"ש, וכתבו התוס' בפ' החולץ (דף ל"ו ע"ב) ד"ה הא לא שהה וכו', דה"ט דחיישי' למיעוטא הכא להצריכה חליצה משום דמיעוט נפלים מצוי ובמיעוט מצוי חיישינן למיעוטא יעו"ש, וא"כ לענין ממון פשיטא דאזלינן בתר רובא דרוב ולדות בני קיימא נינהו, ומסתמא אמרינן דהראשון בר קיימא היה אע"פ שמת בתוך שלשים יום, דאע"ג דלא אזלינן בתר רובא בממונא היינו להוציא מיד המוחזק, אבל לענין פי שנים דאין שום אחד מהבנים מוחזקים ונכסי מורישם בחזקת כולם הם ואין זה מוחזק יותר מזה, פשיטא דאזלינן בתר רובא, וכיון דרוב ולדות בני קיימא נינהו חשיב כאילו הבן הראשון ודאי בן קיימא היה ולו משפט הבכורה:

ואע"ג דאמרי' בסוגיא דפ' ר"א דמילה, אמר אביי פיהק ומת לכ"ע מת הוא, כי פליגי באכלו ארי או נפל מן הגג, דלרשב"ג מת הוא ולרבנן חי הוא, דמוכח מזה דדוקא היכא דאיכא לתלות דמפני שאכלו ארי או נפל מן הגג מת, הוא דס"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא דרוב ולדות בני קיימא נינהו, ותלינן דאילו לא נהרג היה חי, אבל אם מת מאליו אפי' רבנן מודו דמת הוא ולאו בר קיימא, דכיון דאנו רואין דרוב הולדות שהם בני קיימא אינם מתים מיד הרי איתרע רובא דרוב ולדות בני קיימא נינהו, וא"כ הכא בנדון הרב דנראה דמת מאליו הרי ליכא רובא: מ"מ הא ליתא דמלבד דדעת הרי"ף שם דפיהק ומת דאמר אביי לאו דוקא אלא ה"ה חלה ומת, ומש"ה השמיט הא דאביי מקמי הא דאמר רבא לקמן [שם] מת בתוך שלשים יום ונתקדשה לישראל צריכה חליצה, ולכהן א"צ חליצה דסמכינן אדרבנן, דע"כ ס"ל לרבא דאפי' בחלה ומת דהוי כמו פיהק ומת פליגי רבנן על רשב"ג, וכמ"ש הר"ן בדעת הרי"ף שם, וכן הוא דעת קצת מהפוסקים. ולדידהו פשיטא דבנדון דידן אפי' שמת ע"י חולי או מאליו אכתי לרבנן בחזקת בר קיימא הוא מטעם רובא ולא אמרי' דאיתרע ליה רובא. יתר ע"כ דאפי' לסברת רבינו יונה ודעימיה שכתב הר"ן שם דס"ל דהלכה כאביי, די"ל דרבא לא פליג אאביי דמיירי דמת מחמת דאכלו ארי או נפל מן הגג, דלדידהו נמצא דכל דמת מאליו אפי' רבנן מודו דכמת הוי, מ"מ לאו כמת ממש הוא דאכתי ספק בר קיימא הוא, אלא דבכה"ג דחלה ומת אפי' רבנן מודו דאיתרע ליה רובא והוי ספק שקול, וזה פשוט, וכמ"ש רש"ל בפרק החולץ סי' ג', דאף דאמרו בש"ס פיהק ומת לכ"ע מת הוא לאו דוקא מת אלא ספק דמודו רבנן דבכה"ג ספק הוא, ונ"מ דאפי' אם נתקדשה לכהן חולצת כיון דבכה"ג ליכא למימר דסמכינן אדרבנן יעו"ש. וכיון דספק בר קיימא הוא לכ"ע א"כ איך אפשר לומר דהבן השני הוא בכור לנחלה, כיון דקי"ל דבכור ודאי נוטל פי שנים ולא בכור שהוא ספק מעיקרו אם הוא בכור או לאו, וכמו שמתבאר בפ' יש נוחלין (דף קכ"ז ע"א) וכן פסקו הפוסקים [רמב"ם נחלות פ"ב ה"ו, שו"ע חו"מ סי' רע"ז סע' י"א] יעו"ש:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה