מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ס ס"ק ב
איברא דראיתי בספרי בפ' תצא [כא, טז] על פסוק לא יוכל לבכר את בן האהובה דאמרינן הכי, את בן האהובה, כיון שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה, על פני בן השנואה, אע"פ שבן הבכור לשנואה ע"כ. ונראה דה"פ דמאי דאצטריך קרא להזהיר שלא יוכל לבכר את בן האהובה, הוא אפילו במקום דיש צדדים לומר שראוי בן האהובה לבכורה ויש צדדים דאינו ראוי, והוא רוצה לבכרו ולבטל זכותו של בן השנואה, ולכן דרשו דמיירי דאהובה והשנואה ישבו על המשבר כאחת, ובן השנואה יצא ראשו ורובו בחיים בתחלה וחזר למעי אמו, ובתוך כך נולד לגמרי בן האהובה, דבכה"ג יש סברא שיטעה האדם שעיקר בכורה לבן אהובה, הואיל ונולד הוא בתחלה לידה גמורה, משא"כ בן השנואה שלא נולד לגמרי בתחלה, וע"ז בא להזהיר הכתוב דלא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה, אף בכה"ג דאיכא פנים לומר דעיקר הבכורה לאהובה, ורצונו הוא ג"כ לבכר את בן האהובה מסבת אהבתה, וזה הוא מה שסיימו בספרי אע"פ שבן הבכור לשנואה זהו פירושו:
אבל קשה דאמאי נקט ראשו ורובו דמשמע דלא סגי בראשו לבד אלא בראשו ורובו, דאי מיירי בבן ט' אפילו ראשו חי בלבד פוטר לכ"ע, ואי מיירי בבן ח' אפילו ראשו ורובו אינו פוטר, דאפילו נולד כולו חי אינו פוטר וכ"ש ראשו ורובו. ובתוספתא דבכורות בריש פ"ו [ה"א] אמרינן הכי, הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא בן ח', ובן ט' שיצא ראשו מת, בכור לנחלה ואין בכור לכהן, שנאמר לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו', זה הכלל כל שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה, אבל לא ה' סלעים של בן ע"כ. דהכי נמי בתוספתא צריך להבין אמאי נקט ראשו ורובו כמו שדקדקתי בברייתא דספרי:
ועכצ"ל דראשו ורובו דקתני ר"ל או ראשו או רובו, דאם נולד כדרכו ראשו תחלה סגי ביציאת ראשו דבראשו בלבד חשיב כילוד, ואם יצא דרך מרגלותיו בעינן עד שיצא רובו, וכדתנן בפ' המפלת (דף כ"ח ע"א) יצא מסורס משיצא רובו ה"ה כילוד, יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו, ופירש"י מסורס דרך מרגלותיו יעו"ש. ולעולם דבין בספרי ובין בתוספתא מיירי בבן ט', דכל שיצא ראשו תחלה סגי בראשו, דראשו חי כילוד דמי, ואם יצא מסורס ברובו חי פוטר הבא אחריו. ומאי דסיים תנא דתוספתא אבל לא ה' סלעים של בן, הכוונה לע"ד דקאי אקרא דלא יוכל לבכר את בן האהובה דדריש ליה כדדריש לה בספרי, ובב' נשים משתעי קרא דשתיהן לא ביכרו עדיין מקודם, דכיון דיצא ראשו או רובו דבן השנואה בחיים בתחלה וחזר למעי אמו, ואדהכי והכי נולד בן האהובה לגמרי, בכור לנחלה הוא בן השנואה, אבל בן האהובה בכור לכהן הוא כיון שהוא פטר רחם של אמו וחייב בה' סלעים של בן, אבל לנחלה אינו בכור כי אם בן השנואה שיצא ראשו בתחלה:
שוב ראיתי דאי אפשר לומר דראשו ורובו דקאמר הוא ראשו או רובו, דהיינו דאם יצא דרך מרגלותיו כיון שיצא רובו פוטר את הבא אחריו מבכור לנחלה, דהא אמרינן בשמעתין דבכורות [מו, ב] דאמר ר"ל דפדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מאי טעמא יכיר אמר רחמנא, ור"י אמר אפילו לנחלה, באופן דנראה לכ"ע לענין נחלה בעינן הכרת פנים, דאפי' לר"י דריש מקרא דיכיר דבעינן הכרה, דמאי דקאמר אף לנחלה היינו משום דקסבר דפדחת נמי הויא היכרא, כמ"ש רש"י וכמ"ש התוס' בד"ה מ"ט יכיר וכו' יעו"ש, וכ"נ מהברייתא דמותיב מינה לר"י דקתני יכיר זו הכרת פנים עם החוטם, ולר"י משני דתני עד החוטם, דעד החוטם הוי היכרא, באופן דלכ"ע בעינן הכרת פנים מקרא דיכיר, וא"כ איך אפשר דאם יצא אפילו רוב דרך מרגלותיו דהבא אחריו אינו בכור לנחלה, כיון דבכה"ג דרך מרגלותיו ליכא הכרת פנים כלל:
ודוחק לומר דראשו ורובו דקתני בספרי ובתוספתא הכוונה דאם יצא ראשו חי כולו או יצא רובו של ראש, דמשיצא רוב ראשו חשיב כילוד כדאמרינן במתני' דהמפלת (דף כ"ח ע"א), דמלבד דהלשון דחוק, יתר ע"כ אם הפירוש כן אמאי לא הקשה בש"ס מהני ברייתות דספרי והתוספתא לר"ל דאמר פדחת אינו פוטר לנחלה דבעינן הכרת פנים וליכא הכרת פנים אלא עם החוטם, דהא קתני הכא דרובו של ראש שהוא הפדחת, וכדאמרינן במתניתין דהמפלת יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו וזה דלא כר"ל, ואמאי לא מסייעינן לרבי יוחנן מברייתות אלו: וראיתי בירושלמי בר"פ החולץ הלכה א' דאמרינן, אמר ר' יוסי אע"ג דשמואל אמר זכין לעוברין, מודה והוא שיצא ראשו ורובו בחיים יעו"ש, והפירוש מבואר דאע"ג דשמואל ס"ל דהמזכה לעובר קנה מ"מ מודה דלא קנה עד שיצא לאויר העולם, ועד שיצא ראשו ורובו בחיים לא מיקרי ילוד. וצריך להבין דע"כ מיירי בבן ט' שהוא בן קיימא, ובשמעתין מתבאר דאפי' שמואל מודה דבן ט' שהוציא ראשו בלבד מחיים הוי ילוד לכל דבר, והכא אמאי בעינן ראשו ורובו. ועיין בחידושי הרמב"ן בפרק מי שמת [ב"ב קמב, א] בסוגיא דהמזכה לעובר שהביא דברי הירושלמי הנזכר. וע"כ צ"ל דהכא הכוונה לומר ראשו או רובו, דאם יצא כדרכו סגי בראשו, ואם יצא מסורס דרך מרגלותיו בעינן עד שיצא רובו, ובדרך דס"ד לומר בדברי הספרי והתוספתא. אבל כבר כתבתי דזה לא שייך (קרא) [הכא], דכיון דלענין בכור לנחלה בעינן הכרת פנים דכתיב יכיר אינו פוטר לנחלה עד שיצא ראשו דאיכא הכרת פנים: וכיוצא לזה אמרינן בירושלמי בפרק המפלת הלכה ב', עלה דמתני' המפלת כמין בהמה חיה ועוף דחשיב ולד לר"מ, אר"י הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה, מה הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו, וזו עד שיצא ראשו ורובו, רשב"ל אמר משונה היא הלידה הזאת מכל הלידות שבתורה, כל הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו, וזו עד שתצא הכרת פניו, מה נפק מביניהון, יצא מחותך או מסורס, ע"ד דר"י עד שיצא ראשו ורובו, ע"ד דרשב"ל עד שתצא הכרת פניו ע"כ. הרי מבואר מהכא דראשו ורובו היינו ראשו או רובו, ראשו ביצא כדרכו, ורובו ביצא מסורס, וס"ל לרשב"ל דכיון דאפי' לר"מ דס"ל דהמפלת מין בהמה חשיב ולד וטמאה לידה, בעינן הכרת פני אדם שיהא בפניו סימני אדם, ואם יצא מסורס לא חשיב לידה אפי' ברובו עד שיצא ראשו דאיכא הכרת פני אדם, ואפי' יצא רובו מסורס אינה טמאה לידה מאותה שעה, כיון דלא נתברר בשעת יציאת הרוב אם הוא ולד, כיון דהעיקר תלוי בסימני הפנים, וכיון דאנו רואים גופו דומה לבהמה אף דאח"כ ביציאת ראשו הוכר דיש לו סימני פני אדם, מ"מ אינה טמאה לידה למפרע משעה ראשונה. אלא דר"י ס"ל דביצא מסורס חשיבא לידה ברובו, כיון דאח"כ יצא ראשו והוכר בו פני אדם וטמאה לידה למפרע משעה ראשונה, ועיין בביאור הירושלמי להרב פני משה ודו"ק:
וע"ז האופן דס"ל לר"ל הכא מטעם דבעינן הכרת פניו, ה"ה לענין בכור לנחלה דאפי' לר"י בעינן הכרת פנים דודאי אינו פוטר לנחלה כי אם עד שתצא ראשו או פדחתו, אבל ברובו אם יצא מסורס אינו פוטר, וא"כ צריכים אנו להבין דברי הספרי והתוספתא דקתני כיון שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר, דע"כ א"א לפרש דראשו או רובו קתני, ואי מיירי בבן תשעה בראשו (לחיים) [לחוד] סגי ואי מיירי בבן ח' אפי' נולד כולו אינו פוטר: