אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות ס ס"ק א

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ס ס"ק א

אות נח ס"ק ד

יש [מו, א] בכור לנחלה ואינו בכור לכהן וכו', איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראשו חי, ובן ט' שיצא ראשו מת וכו'. ופירש"י וז"ל, הבא אחר הנפלים כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו חדשיו והוציא נפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא, זה האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו, ואף ע"ג דראשו שהוציא חשוב לידה מעליא, מ"ט דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו אם מת, יצא נפל שהוציא ראשו ראשון והוי כילוד דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו וכו' עכ"ל:

ונראה פשוט דמאי דהוצרך רש"י לפרש דמתני' מיירי בתאומים, והבא אחריו דקתני דהוי בכור לנחלה היינו על חבירו שקדמו לצאת, היינו משום דכיון דלפי מאי דמסקינן בגמרא [מו, ב] דאתותב שמואל דאמר דאין הראש פוטר בנפלים אפי' לענין כהן ממתני', עכצ"ל דמיירי בתאומים, דאי לא מיירי בתאומים אלא מיירי דעיבור ראשון לא היה כ"א מאחד אלא שלא כלו חדשיו ונולד נפל, והבא אחריו דקתני דהוא בכור לנחלה היינו דנולד בן קיימא מעיבור אחר, א"כ אמאי איתותב שמואל ממתני', הא שפיר י"ל דמאי דקתני מתני' דהבא אחריו אינו בכור לכהן היינו משום דהראשון כבר פטר את הרחם לגמרי, שנולד כולו ויצא לאויר העולם קודם שנולד השני. ומאי דקתני אע"פ שיצא ראשו חי גבי נפל וראשו מת בבן ט', היינו לאשמועינן דלא נימא דאע"ג דכשנולד הנפל כולו יצא לאויר העולם מת ואין לב אביו דוה עליו, מ"מ כיון שיצא ראשו חי אפשר דאפילו בבן שמונה דלאו בר קיימא הוא כיון דיצא ראשו חי חשיב כבן ט' שיצא ראשו חי, דהתם אף דכשנולד ויצא לאויר העולם יצא מת פוטר את הנחלה, דזה ג"כ פוטר, וקמ"ל מתני' דבנפל דאין לב אביו דוה עליו אינו פוטר ובסיפא דקתני בן תשעה שיצא ראשו מת הוא לאשמועינן נמי לדיוקא, דדוקא ראשו מת אבל ראשו חי אף דכשנולד כולו נולד מת כל דהוציא ראשו חי פוטר נמי מנחלה, וא"כ אמאי איתותב שמואל, כיון דשמואל ע"כ איירי בתאומים שהשני שהוא בן קיימא יצא קודם לידת הנפל לגמרי, דיציאת ראש אינו פוטר בנפל, משא"כ במתניתין: ואין לומר דמנא ליה להש"ס דמתני' איירי בתאומים דמותיב מינה לדשמואל, אדרבא לימא דמתניתין לא איירי בתאומים ובהכי לא הויא תיובתא דשמואל, דהא ליתא דעכצ"ל דסיפא דמתני' דקתני בן ט' שיצא ראשו מת לאשמועינן דראש פוטר מבכור כהן, דאי אתא לאשמועינן לדיוקא דדוקא ראשו מת הא ראשו חי פוטר אפילו מנחלה, הא לא איצטריך דהא תנינא לה במתני' דפרק המפלת [נדה כח, א] דראשו חי כילוד דמי לכל דבר, ועכצ"ל דמתני' לגופא איצטריך ולא לדיוקא לומר דהראש פוטר בנפלים, ומיירי כולה מתני' בתאומים ושפיר שמעינן מינה דראש פוטר בנפלים: אלא דק"ק דמעיקרא למאי דס"ד להתרצן לומר דלא תקשי ליה לשמואל ממתני', מטעם דאיצטריך מתני' לדיוקא דראשו חי דפוטר מנחלה אמאי הוצרך לדחוקי נפשיה כ"כ ולומר דראשו דמתני' לאו דוקא דמאי ראשו רובו, דזה ודאי דוחק גדול הוא, וטפי עדיף לומר דמתני' לא מיירי בתאומים אלא בב' עיבורים זה אחר זה, דבהכי אין הראש בלבד פוטר כי אם לידת כל הנפל. ולפי שיטת התרצן דקס"ד דאיצטריך מתני' לדיוקא דבן ט' שיצא ראשו חי, שפיר הוי מצי למימר הכי, דרישא וסיפא איצטרכינן להכי, דבן ט' שיצא ראשו חי פוטר מנחלה אף דכשנולד כולו נולד מת, וברישא אשמועינן דהיינו דוקא בבן ט' אבל בבן ח' דלאו בר קיימא ראשו חי אינו פוטר דאין לב אביו דוה עליו. ואל תשיבני מנ"ל לומר דבן ט' שיצא ראשו חי פוטר אף דכשנגמר הלידה היה מת, דמלבד דסברא פשוטה היא דכיון דראשו חשיב כילוד הו"ל כאילו מת אחר שנולד כולו, יתר ע"כ דכ"כ בפירוש בפרישה בח"מ סי' רע"ז [אות ו'] , שכתב וז"ל, לאו דוקא נקט ראשו דיציאת פדחת נמי מיקרי ראש לענין זה, א"נ הכא דאיירי בשנמצא אח"כ מת, אי לאו שהוציא כל ראשו אי אפשר להכיר ולעמוד על הדבר שהוא חי בבירור עכ"ל, באופן דשפיר ה"מ התרצן לתרץ אליבא דשמואל לפי שיטתיה, דמתני' לא איירי בתאומים ולא לדחוק ולומר דמאי ראשו רובו:

ולזה י"ל דע"כ ניחא ליה להתרצן לדחוקי נפשיה ולומר, דמאי ראשו רובו ומיירי מתני' בתאומים ולא לומר דראשו הוא בדוקא ולא מיירי בתאומים, דאי מיירי כשאינן תאומים א"כ יוצא לנו ממתני' לענין דינא, דאפילו בן ח' דלאו בר קיימא הוא אי נולד כולו ויצא לאויר העולם חי אף דתכף ומיד מת פוטר מן בכור לנחלה, דדוקא ביצא ראשו חי בלבד ואח"כ בעת לידתו יצא כולו מת הוא דאינו פוטר, דהא קתני במתני' אע"פ שיצא ראשו חי, ואם איתא דבנולד כולו חי [אינו] פוטר, מתניתין דאתא לאשמועינן רבותא לישמעינן רבותא טפי, דאפי' נולד כולו חי ויצא לאויר העולם חי אינו פוטר, דהא אין לומר דנקט ראשו לרבותא לענין בכור לכהן דאפילו בראשו בלבד פוטר מכהן, דהא לשמואל דאין הראש פוטר ומיירי בשאינן תאומים, נמצא דעיקר פיטור הבכור לכהן משום דנולד כולו מת קודם עיבור ולידת הב' ולא משום ראשו הוא, ופשיטא ליה להתרצן דודאי אין שורת הדין כן, דכל שאינו בן קיימא אפילו נולד כולו חי אינו פוטר מבכור לנחלה כיון דאין לבו של אביו דוה עליו כיון דלאו בר קיימא הוא:

וכמו שנראה דהכי ס"ל להתרצן דמוקי מתני' דמאי ראשו רובו, דכיון דקי"ל רובו ככולו וכדאמרינן בפרק המפלת (דף כ"ט ע"א), דפריך ליה רב זביד לר"פ (בכח) מכלל דבמסורס רובו נמי לא פוטר הא קי"ל רובו ככולו יעו"ש, א"כ כיון דס"ל להתרצן דאפילו יצא רובו חי מיירי מתני' דאינו פוטר לנחלה, א"כ פשיטא דה"ה בנולד כולו חי, ואי הוה מוקי למתני' בשאינם תאומים היה הדין יוצא איפכא כאמור, לכן ניחא ליה למדחק נפשיה דמאי ראשו רובו, ולא לומר דמיירי בשאינם תאומים, כיון דאי מיירי בראשו ממש נמצא דיש לדקדק ממתני' דאי נולד כולו חי אפילו בן ח' פוטר מנחלה ואין האמת כן:

ונראה לע"ד דמה שלא תי' התרצן אליבא דשמואל דמתני' מיירי בשאינם תאומים, ודחיק לתרץ מאי ראשו רובו, הוא ראיה נכונה לדין זה, דאפי' אי נולד כולו חי בן ח' דלאו בר קיימא הוא אינו פוטר מנחלה. דאף למי שירצה לומר דלדבר הזה לא אמרינן רובו ככולו, וירצה לומר דאף דנראה פשוט מדברי התרצן דמוקי לה ברובו דרובו בחיים אינו פוטר מ"מ בכולו לחיים פוטר, מה אין האמת כן דהא קי"ל רובו ככולו, אי אפשר לומר כן דא"כ אמאי דחיק עצמו בכך ולא משני דמתני' אליבא דשמואל לא איירי בתאומים:

ועוד יש לי להביא ראיה לע"ד דכל שאינו בן קיימא ואינו מתקיים אפי' נולד כולו חי אינו פוטר מנחלה, מההיא דאמרינן בפ' המפלת (דף כ"ג ע"ב) דמייתי התם דרל"מ דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא, אף דאפשר להיות שנולד כולו חי מ"מ לאו בר קיימא הוא ואינו חי, ומייתי ממתני' דפרק יש בכור דקתני המפלת כמין בהמה וכו' ולד מעליא הוא ופוטר מבכור לכהן דברי ר"מ, ואי ס"ד דחי, הבא אחריו בכור לנחלה מי הוי, ודחי אמר רבא לעולם דחי ושאני התם דאמר קרא ראשית אונו מי שלבו דוה עליו יצא זה שאין לבו דוה עליו ע"כ, ולפי מאי דס"ד דלא ס"ל לחלק בין ולד אדם במעי אשה ובין בהמה במעי אשה, דבבהמה נמי אילו אמרינן דחי חשיב כולד אדם וקרינן ביה ראשית אונו דאף זה לבו דוה עליו, ושייך לומר דהבא אחריו אינו בכור לנחלה, א"כ למה לא פריך רבא, ולטעמיך מי ניחא, הא אפילו אי לא חי ולאו בר קיימא הוא מ"מ הבא אחריו אמאי הוי בכור לנחלה, מ"ש מבן ח' דלאו בר קיימא הוא דכל שנולד כולו חי פוטר הבא אחריו, וה"ה בבהמה במעי אשה לר"מ דכל דנולד כולו חי פוטר הבא אחריו, אלא עכצ"ל דשאני בהמה במעי אשה דלא קרינן ביה ראשית אונו דאין לבו דוה עליו, וא"כ ה"ה דאפילו נאמר דבר קיימא הוא אינו פוטר הבא אחריו כיון שאין לבו דוה עליו, ומדלא קאמר ולטעמיך ש"מ דבבן ח' נמי כיון דלאו בר קיימא הוא אפילו נולד כולו חי אינו פוטר מבכור לנחלה:

ומאי דנקט במתני' אע"פ שיצא ראשו חי לאו למימרא דאי נולד כולו חי פוטר, אלא נקט ראשו לפי האמת דאיתותב שמואל, לאשמועינן לענין בכור לכהן דהראש בלבד פוטר, דכיון דמתני' בתאומים מיירי דהקדים השני ויצא אחר שהחזיר ראשו הראשון, נמצא דאנו למדין ממתני' דאפי' ביציאת ראשו פוטר מבכור לכהן. וכ"כ רש"י בפירוש בריש פרק בהמה המקשה (דף ס"ח ע"א) וז"ל, אע"פ שיצא ראשו חי וכו', שאפי' נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו, וכ"ש אם יצא ראשו מת, והאי דנקט ראשו משום בכור לכהן נקט ליה דביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן עכ"ל הרי מפורש כאשר כתבנו:

אלא דיל"ע קצת דאכתי קשה דאמאי נקט מתניתין ראשו חי, כיון דאפילו נולד כולו, דאי נקט ראשו לאשמועינן משום בכור לכהן כמ"ש רש"י ז"ל, הא י"ל דמסיפא דקתני בן ט' שיצא ראשו מת דפוטר מבכור לכהן אנו לומדים דראשו פוטר מכהן, דהא כיון דסיפא נמי בתאומים מיירי ומיירי בהוציא ראשו מת והחזירו ואח"כ יצא אחיו ועם כל זה פוטר מבכור כהן השני, ע"כ דראשו בלבד פוטר ואמאי איצטריך רישא נמי לאשמועינן:

וי"ל דאיצטריך נמי לאשמועינן ברישא דאפילו בנפל דלאו בר קיימא ראשו כילוד לענין כהן, דאי מסיפא דבן ט' מת הו"א דכיון דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, אף דבן ט' ראשו מת חשיב כילוד, מ"מ הו"א דדוקא בן ט' דבן קיימא הוא וראוי היה להיות בו רוח חיים אלא שע"י חולי וסבה אחרת מת, קרינן ביה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו דראשו כילוד, אבל בנפל דאפילו מצד עצמו לאו בר קיימא הוא אפשר דראשו לא חשיב ילוד, דבעינן לפחות ראוי להיות לו רוח חיים, וקמ"ל מתני' דאפי' בנפל דלאו בר קיימא הוא ראשו כילוד:

אלא דק"ק לזה דא"כ הוא י"ל דאפי' לשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים, מודה דבן ט' שהוציא ראשו מת פוטר, כיון דראוי היה להיות בר קיימא ונשמת רוח חיים בו קרינן ביה, דבהכי הוי ניחא מאי דס"ד דתרצן לתרץ אליבא דשמואל מאי ראשו רובו, דעיקר מאי דפריך לשמואל הוא מרישא דאע"פ שיצא ראשו חי, דמסיפא דבן ט' וראשו מת לא קשה ליה, ומאי דמשני דראשו היינו רובו הוא ברישא דוקא, אבל בסיפא דבן ט' ראשו ממש קאמר, דבהכי ניחא מאי דמשני דבדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו ואיידי דקא בעי למתני סיפא בן ט' שיצא ראשו מת וכו' תנא נמי רישא ראשו, דאם איתא דבסיפא נמי צ"ל לשמואל דמאי ראשו רובו, א"כ איך קס"ד לדחוק כ"כ דסיפא לדיוקא אתא דראשו חי פוטר, כיון דאיכא למימר דאפי' חי דוקא רובו פוטר לנחלה, דומיא דראשו מת דפוטר מבכור לכהן דהוא דוקא ברובו:

אבל נראה דרש"י בשמעתין לא ס"ל לומר דיש לחלק לשמואל בין נפל דהיינו בן שמנה ובין בן תשעה שהיה ראוי להיות בן קיימא, דבשניהם ס"ל לשמואל דראשו אינו פוטר, שכתב בד"ה איידי דבעי למיתני סיפא וז"ל, דלא מצי למיתני רובו בהדיא אע"ג דאיהו גופיה לא משמע אלא רובו, ואהכי לא מצי למיתני בסיפא רובו משום דבעי למידק מיניה וכו' עכ"ל, ואם איתא די"ל כאמור אמאי דחק כ"כ סברת התרצן דמי איכא מידי דאיהו גופיה הוי ברובו והדיוק דראשו בחיים יהיה בראשו ממש זה דוחק גדול, ועכצ"ל דס"ל לרש"י דלשמואל אפי' בבן ט' מת ראשו אינו פוטר דאין סברא לחלק. וא"כ כיון דאין סברא לחלק אכתי קשה דאמאי לא נקט ברישא אפי' נולד כולו חי דאינו פוטר, ואי משום לאשמועינן דראשו פוטר מבכור לכהן דלא כשמואל הא מסיפא ילפינן, ואם נאמר דיש חילוק בין נפל לבר קיימא שיצא ראשו מת א"כ אמאי לא נאמר חילוק זה ג"כ לשמואל, ויש ליישב ודו"ק:

באופן דנמצינו למדים מדברי רש"י דחולין דכל שאינו בר קיימא אפילו נולד כולו חי אינו פוטר הבא אחריו לנחלה, וכן מתבאר מדברי רשב"ם בפ' יש נוחלין (דקי"א ע"ב), עלה דפריך הש"ס התם דראשית אונו מבעי ליה לבא אחר הנפלים דליהוי בכור לנחלה מי שלבו דוה עליו יצא זה שאין לבו דוה עליו וז"ל, ומקשינן האי ראשית אונו אצטריך לדרשא, לאשמועינן דהבא אחר הנפלים שילדה אמו לפניו הרבה נפלים כגון נולדו מתים, או בן ח' חיים וזה נולד אחריהם הוי בכור לנחלה עכ"ל הצריך לענינינו, הרי שכתב דאפי' נפלים שנולדו ממש לידה גמורה בין בן ט' מת או בן ח' חי אפילו בנולד כולו דסתם לידה הוא שנולד כולו חי, הבא אחריו הוי בכור לנחלה כמ"ש רש"י ז"ל:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה