מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נח ס"ק ב
ובעיקר מתני' דמייתי רבינו בדין אנדרוגינוס דפליגי תנאי במתני' [מא, א] פסק רבינו כרבנן בתראי, דאמרי דאנדרוגינוס אינו בכור כלל אלא נגזז ונעבד, ומתבאר מדברי רבינו דפסק כרבנן מטעם ההיא דפ' הערל [יבמות פג, א], דאמרי שם בי רב הלכה כר"י באנדרוגינוס, וס"ל לרבינו כמ"ש מדברי הרי"ף שם, דאמרי בי רב כרב ס"ל דאמר ליתא למתני' דקאמר דר"י ס"ל דאנדרוגינוס כזכר ממש הוי, מקמי ברייתא דתניא ר"י אומר אנדרוגינוס בריה בפ"ע היא וכו', ואמרי בי רב כר"י דברייתא פסקו הלכה. וס"ל לרבינו דבריה בפ"ע הוא דקאמר ר"י בברייתא, אין הכוונה לומר דהוי ספק זכר ספק נקבה כמ"ש התוס' שם בפ' הערל ובכמה דוכתין, אלא הכוונה דהוי בריה בפ"ע ממש דלא הוי לא זכר ולא נקבה כי אם מין אחר בפ"ע הוא, וזהו סברת רבנן דהכא דס"ל דאנדרוגינוס אינו בכור כלל כיון דבריה בפ"ע הוא. ומה שיקשה על רבינו, מההיא דפ' המפלת [נדה כח, א] דקאמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם וכו', וכן מה שקשה עליו מההיא דכוי דאמרינן בפ' אותו ואת בנו [חולין פ, א] דאמר ר"י כוי בריה בפ"ע הוא, וע"כ התם ספק חיה ספק בהמה קאמר, כבר ישב הכל רבינו בחי' ליבמות בקונ' אחרון שיש שם בסוף המסכתא על זה יעו"ש, והמתבאר מדבריו שם דגם בסברת ר"י גבי כוי דבריה בפני עצמה הוא, אין הכוונה דהוי ספק חיה ספק בהמה אלא בריה בפ"ע ממש דמין אחר הוא ולא הוי לא חיה ולא בהמה: אלא דקצת קשה על זה מהא דאמרינן שם בפרק אותו ואת בנו (דף פ' ע"א), אמר רב ספרא הני עזי דבאלא כשירות לגבי מזבח, סבר לה כי הא דאמר ר"י עשר בהמות מנה הכתוב ותו לא, והני מדלא קא חשיב להו בהדי חיות ש"מ דעז נינהו ע"כ, ואם איתא דלר"י כוי מין חדש הוא, אמאי לא מנה לה הכתוב למין זה שאינו לא בהמה ולא חיה, והכתוב לא מנה כי אם אלו העשרה שהם כשירות ואין לנו עוד מין אחר שכשר בעולם. אלא דאין זה קושיא על רבינו, דמה שנאמר ליישב למ"ד בפי' דכוי מין בפ"ע הוא ולא ספק, דהא סברא זאת יש כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף ע"ד ע"ב) גבי כל חלב לרבות כוי, דמשני הש"ס קסבר כוי בריה בפ"ע, דהתם ע"כ לא הוי ספק כי אם מין חדש ממש, וכן אמרינן בכריתות (דף כ"א ע"א) דהתם נמי אמרינן הכי, ומ"ש ליישב למאן דאית ליה סברא זאת נאמר נמי לסברת ר"י, אפי' אם נאמר דסבר ר"י כפי' רבינו דכוי לא הוי ספק:
וקצת יש להביא ראיה לסברת רבינו, דלר"י כוי לא הוי ספק, מההיא דאמרינן בפרק אותו ואת בנו (דף ע"ט ע"ב), דפריך התם אהא דתנן כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו, במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו', והקשה הרשב"א שם בחי' וז"ל, ותמיה לי מאי קא קשה ליה מכוי, דלמא לא ר"א ולא רבנן אלא ר"י דאית ליה כוי בריה בפ"ע הוא וכו', ודחק עצמו הרשב"א ליישב קושיא זאת והניח הדבר בצ"ע יעו"ש, ולפי סברת רבינו דלר"י נמי לא הוי ספק אלא מין אחר ממש, לא מצי לאוקומי מתני' התם כר"י דהא קתני מתני' התם כוי מכסין את דמו מפני שהוא ספק, ולר"י לא הוי ספק. ואע"ג דלרבינו נמי לענין כסוי בפרק כסוי הדם משוי ליה לכוי לענין חיוב כסוי הדם ספק, מ"מ כבר כתב רבינו שם בקונטרס אחרון דסוף יבמות הנזכר דלר"י לא הוי ספק מצד עצמו, דעל גופו של כוי ליכא שום ספק דפשיטא דמין אחר הוא, אלא הספק הוא ספיקא דדינא, דאפשר דכיון דלכמה דברים רבי רחמנא לעשותו כמין בהמה אפשר דה"ה דנותנין עליו חומרי חיה נמי, וזה לא שייך במתני' דקתני כוי מכסין את דמו מפני שהוא ספק, דהאי לישנא משמע שגופו של כוי מצד עצמו הוא ספק חיה ספק בהמה, דאי כוונת התנא הוא משום ספיקא דדינא הכי הול"ל, מכסין את דמו מפני הספק. וזה נראה שהוא דעת הריטב"א בחי' שכתב גבי מתני' דכסוי הדם [פג, ב] וז"ל, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק, וסתמא דלא כר"י דאמר כוי בריה בפ"ע הוא עכ"ל, ולכאורה קשה דהא ר"י עצמו קרי ליה ספק לענין כסוי כדאמרי' בפרק כסוי הדם (דף פ"ד ע"ב) דקאמר גבי כוי אינו דין שאין ספיקו דוחה י"ט יעו"ש, וא"כ נוכל לומר דמתני' כר"י נמי אתא, אמנם לפי הנ"ל א"ש דפשטא דמתני' נראה דהאי תנא סבר דהוי ספק או חיה או בהמה הוא וזה דלא כסברת ר"י, דסבירא ליה להריטב"א כסברת רבינו הרמב"ן:
וראיתי להרא"ש בחידושיו ליבמות [פג, א] בסוגיין דפרק הערל, שהאריך להכריח כסברת התוס' דבריה בפני עצמו דקאמר ר"י פי' דהוי ספק זכר ספק נקבה ולא מין אחר, והביא ראיה מההיא דהמפלת, וכתב עוד וז"ל, וכן בפרק אותו ואת בנו דקתני כי האי לישנא דהכא, והתם נמי אי אפשר לומר שאינו לא חיה ולא בהמה שהרי עשר בהמות מנה הכתוב וטפי ליכא כדאיתא התם, ועוד האריך שם יעו"ש. ולא ידעתי אמאי לא הביא ראיה לומר דגבי כוי ע"כ הכי פירושא ספק חיה ספק בהמה, דהא ר"י עצמו קרי ליה לענין כסוי הדם ספק כנזכר לעיל. דהראיה שהביא מההיא דעשר בהמה מנה הכתוב אינו כל כך ראיה, דהא לפי סוגיא דפרק בתרא דיומא וסוגיא דכריתות ע"כ בריה בפני עצמו פי' דהוי מין בפני עצמו, ומה שנאמר לאותם סוגיות נאמר לר"י כמש"ל. באופן דלמדנו מדברי הרא"ש דס"ל כדברי התוס', דלר"י דברייתא בריה בפני עצמו היינו דהוי ספק זכר ספק נקבה. והנה כי כן צריך להבין דממ"ש הוא ז"ל בפסקיו בסוגיין דבכורות [סי' ח'], נראה דס"ל כסברת רבינו דבריה בפני עצמו הוא ואינו לא זכר ולא נקבה, שהרי הביא סברת הרי"ף דנראה דס"ל דהלכתא כר"י דברייתא, וכתב, ולהאי פיסקא הלכה כרבנן בתראי דאמרי דאנדרוגינוס נגזז ונעבד, ואח"כ הביא סברת רש"י והתוס' דהלכתא כר"י דמתני' דהוי זכר, ומסיק שם לענין הלכה דכיון דפליגי בהאי פיסקא רבוותא טוב להחמיר בדבר, ובכור מספק הוי ונאכל במומו לבעלים יעו"ש, ואם איתא דס"ל דלר"י דברייתא נמי אינו אלא ספק זכר וספק נקבה, א"כ אפילו לסברת הרי"ף לית הלכתא כרבנן בתראי דאמרי נגזז ונעבד, כיון דספק זכר הוי מספיקא אזלינן לחומרא כדין כל ספק בכור, וע"כ צ"ל דבפסקיו חזר ממ"ש בחידושיו:
הן אמת דראיתי לרש"ל בפרק הערל סי' ל"ב שהביא דברי הרא"ש אלו דבכורות, שכתב דמאחר דאיפליגו רבוותא טוב להחמיר והוי בכור מספק, וכתב עליהן וז"ל פי' כי לפי דברי הרי"ף שתפס אנדרוגינוס לספק זכר, ממילא לענין בכור הוי חולין גמורים כדברי רבנן דנגזז ונעבד וכו' עכ"ל הצריך לענינינו, ודבריו תמוהים דאי ס"ל להרא"ש דדעת הרי"ף דהוי ספק זכר וכדעת התוס', א"כ לכ"ע אף לדעת הרי"ף הוי ספק בכור כיון דאפשר דהוי זכר. הן אמת דלפי מה שנראה מדברי הרא"ש שלא בא להכריע הדין על פי סברת עצמו, כי אם על פי פלוגתייהו דהרי"ף ור"י, א"כ אף דנאמר דהרא"ש ס"ל כסברת רבינו הרמב"ן דלר"י מין בפ"ע הוא, מ"מ מנ"ל דהרי"ף ס"ל הכי ולא ס"ל כסברת התוס', הא מדברי הרי"ף בפרק הערל אין כאן שום גילוי לזה, דאפשר דס"ל כסברת התוס' דספק זכר קאמר ר"י, וא"כ לענין בכור גם לדעת הרי"ף דאיפסיקא הלכתא כר"י דברייתא הוי בכור מספק, וע"כ גם לדעת הרי"ף לא קי"ל כרבנן בתראי דהכא. ונראה דזה הוקשה לו לרש"ל, ועפי"ז הוצרך לפרש דברי הרא"ש דדבריו לסברת הרי"ף הוא אפי' במונח דסבירא ליה דלהרי"ף נמי ספיקא הוי, וא"כ צריך לדעת דא"כ הוא אמאי כתב הרא"ש דלדעת הרי"ף פסקינן כרבנן דלא הוי בכור ונגזז ונעבד, כיון דעכ"פ קי"ל דספיקא דאורייתא לחומרא, וכיון דמספקא לן אי הוי זכר אזלינן לחומרא ואינו נגזז ונעבד, דלא גרע ספק זה דאנדרוגינוס ממאי דתנן במכילתין בפ"ב (דף י"ט ע"א), יוצא דופן והבא אחריו שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, ואמרינן בגמרא דה"ט דר"ט דמספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לא הוי בכור יעו"ש:
ולפי חומר הענין אפשר ליישב בדוחק, דהרא"ש בפסקיו ס"ל דכיון דקי"ל בעלמא דהלכה כרבים והכא רבנן בתראי רבים נינהו, ואי אמרינן דרבנן דהכא ס"ל דלא הוי ספיקא אלא מין חדש, א"כ הוי איפכא ממאי דפסקי' התם כר"י דברייתא דס"ל דהוי ספיקא, ולכן מסתברא לומר דגם רבנן דהכא סבירא להו דהוי ספיקא כר"י, אלא דצ"ל דר"י דאמר דהוי ספיקא לא בכל אנדרוגינוס דעלמא קאמר, אלא על הרוב קאמר דרובא דאנדרוגינוס הוי ספק זכר ספק נקבה ואינם מין בפני עצמו, אבל מכל מקום מיעוטא איכא דהוו מין בפני עצמו ואינם ספיקא, דכיון דעינינו הרואות דאיכא תנא דס"ל דכל מין אנדרוגינוס שיש בעולם הוו מין בפ"ע כמ"ש בשמעתין בכל הברייתות דמייתי הש"ס להקשות לר"ח, דאמר דלכולי עלמא טומטום הוי ספיקא, ומשני עליהן סמי מכאן טומטום, דלא אתו קראי אלא לאנדרוגינוס דהוי מין בפ"ע אלא ספיקא, ואין כ"כ דוחק לומר דאפילו למ"ד ספיקא הוי אינו אלא על הרוב דרובא הוו ספיקא אבל איכא מיעוטא דהוו מין בפ"ע, וחכמי המחקר כתבו דהיה מעשה באנדרוגינוס שהיו נישאות לאנשים ותלדנה בנים ובנות, ואח"כ נשאו להם נשים והולידו ג"כ בנים ובנות, וכמ"ש בספר מעשה טוביה בחלק עולם קטן פ"ה יעו"ש, וע"כ באנדרוגינוס כזה שיש לו ב' כוחות לילד בנים כאשה ולהוליד בנים כאיש אינו בסוג ספק זכר ספק נקבה, ועכ"פ סוג זה הוי מין בפ"ע ובריה חדש הוא ואינו לא איש ולא אשה: והנה כי כן י"ל דרבנן דהכא כר"י דברייתא ס"ל נמי, אלא דס"ל דכיון דאיכא מיעוטא דאנדרוגינוס דהוו מין בפ"ע, אף דרובא הוו ספק זכר, לענין בכור לא קדיש בבכורה, דהא קי"ל דכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, וא"כ הכא ברובא דאנדרוגינוס חשבינן ליה כמחצה זכרים ומחצה נקבות, דכיון דמספקינן ביה אם הוא זכר או נקבה היינו לומר דמספקי' ביה אם זה הוא מן המחצה זכרים דעלמא או הוא מן המחצה נקבות דעלמא, וכיון שכן לענין בכור אי נולד בכור אנדרוגינוס אמרי' סמוך מיעוטא דאותם שהם מין בפנ"ע שאינו קדוש בבכורה למחצה נקיבות שיש ברובא דאנדרוגינוס והוו ליה דבר הקדוש בבכורה מעוטא, ולמיעוטא לא חיישינן דלא קי"ל כר"מ דחייש למיעוטא. וכיוצא לזה אמרי' בחולין (דף ע"ז ע"ב) גבי מתני' דהמבכרת שהפילה וכו', מ"ט אמר רב איקא בריה דרב אמי רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה, ומיעוט בהמות דבר שאינו קדוש, ומאי נינהו נדמה, וכל היולדות יולדות מחצה זכרים מחצה נקבות, סמוך מעוטא דנדמה למחצה נקבות והוו להו זכרים מיעוטא ע"כ, וה"ה הכא באנדרוגינוס כאמור:
באופן דנמצא כפי זה דפלוגתא דת"ק ורבנן במתני' לענין בכור הוא, דלת"ק ספק שקול הוא דכולהו אנדרוגינוס דעלמא הוו ספק זכר וליכא מיעוטא, אבל לרבנן ס"ל דנהי דרובא דידהו הוו ספק, מ"מ איכא מיעוטא דהוו מין בפני עצמו, ובהכי הוו להו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן. ומאי דאמרי' בשמעתין [מא, ב] דברייתא דקתני זכר ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר וכו', מה ת"ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס, דמני אילימא ת"ק ספיקא הוא ואתי קרא למעוטי ספיקא, אלא רבנן בתראי וכו', דנראה דלרבנן בתראי ס"ל דהוי מין בפני עצמו ומשום הכי איצטריך קרא למעט כיון דלא הוי ספיקא, י"ל דהכוונה לומר דמצינן לדחוק דהא ברייתא כרבנן אתיא ולא כר"י, ואיצטריך קרא למעט אנדרוגינוס מקרבן, והוא על המיעוט שהוא מין בפ"ע, דאם אירע בבהמה שהיא אנדרוגינוס שנתברר לנו שיש לה ב' כוחות לילד כנקבה ולהוליד כזכר כמעשה שהיה באנדרוגינוס דמין אדם, דפסול לקרבן, דכיון דסוג זה לא הוי ספיקא אלא מין בפני עצמו איצטריך קרא למעט, משא"כ לת"ק דסבירא ליה דכולהו הוו ספיקא לא מצי אתיא הך ברייתא כוותיה כלל: אשר עפי"ז אפשר ליישב פסק הר"ם שבפ"ב מהלכות בכורות דין ה' כתב וז"ל, בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל והרי הוא כנקבה שאין בו לכהן כלום ועובדים בו וגוזזין אותו כשאר החולין עכ"ל, דמדבריו אלו נראה דפסק כרבנן דמתני', וע"כ דס"ל דמין בפ"ע הוא ולא ספיקא כסברת ת"ק, ואילו בכמה דוכתין פסק הרמב"ם דאנדרוגינוס ספיקא הוי כדין הטומטום כמו שנתבאר בפ"א מהלכות משכב ומושב דין ז' וז"ל, טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האשה מטמאין בלובן כאיש ובאודם כאשה, וטומאתם בספק לפיכך אין שורפין עליהם תרומה וקדשים וכו' עכ"ל, הרי בפירוש דס"ל דספק זכר ספק נקבה הוא, דאי ס"ל דהוי מין בפני עצמו אינו מטמא כלל לא כאיש ולא כאשה, וכן מתבאר עוד ממ"ש בפ"ד מהלכות אישות דין י"א וז"ל, טומטום ואנדרוגינוס שקדשו אשה או שקדשן איש הרי אלו קדושי ספק וצריכין גט מספק עכ"ל. אמנם לפי האמור י"ל דהר"מ ס"ל כמו ששיערנו לדעת הרא"ש דטעמא דרבנן דאמרי דאינו בכור הוא משום דאזלינן בתר רובא, דסמוך מיעוט דאותם אנדרוגינוס שהם מין בפ"ע למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן. והכי יש לדקדק מדברי הר"ם בהלכות בכורות דכתב והרי הוא כנקבה דאין בו לכהן כלום, דמאחר דכבר כתב דאין בו קדושה כלל ונגזז ונעבד, למה הוצרך לדמותו ולומר הרי הוא כנקבה, אבל לפי האמור אתי שפיר דכוונתו לומר דה"ט דאין בו קדושה משום דחשבינן ליה כנקבה ודאית, דכיון דאיכא מיעוטא דלא קדיש בבכורה וסמכינן ליה למחצה נקבות הוי להו זכרים דקדשי בבכורה מיעוטא ובתר רובא אזלינן, וחשיב כנקבה ודאית:
ומ"ש לענין קדושין דהוי ספק קדושין, היינו משום דגבי קדושין משום חומר אשת איש חיישינן למיעוטא אפילו בדאיכא חזקת היתר. וכן משמע מדברי הר"ם בפ"ט מהל' אישות [הל' כ"ח] לענין חשש סבלונות, שכתב הר"ם שם שצריכה גט מספק שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונות אלא קודם האירוסין עכ"ל, הרי דס"ל להר"מ דחיישינן למיעוטא דמקדשי והדר מסבלי משום חומרא דאשת איש, וה"ה הכא לענין אנדרוגינוס דחיישינן לקדושיו מטעם זה:
וכן ההיא דהלכות משכב ומושב שכתב הר"מ דאנדרוגינוס מטמא בלובן כאיש ובאודם כאשה מספיקא, דנראה דאף דאין שורפין תרומה מ"מ תולין אותה מפני ספק טומאתו, וכמ"ש רש"י בסוגיא דהמפלת [נדה כח, א], ולפי האמור יקשה דכיון דלכל הצדדים איכא רובא להקל, דבלובן תלינן דרובא דאנדרוגינוס הם נקבות, ובאודם תלינן דרובם זכרים, ואמאי אין אנו מטהרים מטעם רובא. ונראה דמטעם רוב כזה אין להקל דלא עדיף רוב זה מס"ס דהא רוב זה כס"ס דמי, וכן משמע מדברי רש"י בההיא דחולין [עז, ב] דהמפלת שליא דכתב וז"ל, וכל היולדות וכו', הלכך ולד זה ספק זכר ספק נקבה, ונקבה לא קדשה, ואת"ל זכר הוא שמא נדמה הוא עכ"ל, והכא נמי כעין ספק ספיקא הוא, דהוי ספק שמא אנדרוגינוס זה מן המיעוט דהוי מין בפני עצמו, ואת"ל דלא הוי מין חדש אפשר שהוא נקבה ואינו מטמא בלובן, או אפשר שהוא זכר ואינו מטמא באודם, והא קיימא לן דספק טומאה ברשות היחיד דספיקו טמא הוא, ואפילו בדאיכא ספיקות הרבה כמ"ש הר"מ בריש פרק י"ח מהלכות אבות הטומאה [ה"א] יעויין שם, אלא דלענין לשרוף תרומה וקדשים אין שורפין בס"ס כי אם בספק אחד בלבד כמ"ש הר"מ בפרק י"ג [הי"ב] יעו"ש, ואם כן הכא בענין אנדרוגינוס דתולין התרומה מפני ספק טומאתו, ודאי דמיירי בנטמאה התרומה ברשות היחיד דספיקו טמא, וכיון דברה"י הוא אפילו בספק ספיקא נמי טמאה. באופן דשפיר י"ל דמ"ש הר"מ לענין בכור דלא קדיש, לאו משום דס"ל דמין בפני עצמו הוא אלא ספיקא הוי, אלא דכיון דאיכא מיעוטא דהוו מין בפ"ע דסמכינן להו בהני דמחצה נקבות אזלינן בתר רובא: דעל פי זה ג"כ מתישב תמיהת הרב תוי"ט בפ' מעשר בהמה משנה ד', שהקשה דלפי מ"ש הר"מ לענין בכור דגנזז ונעבד נראה דס"ל דבריה בפ"ע הוא ולא הוי ספק זכר, אם כן גבי מעשר בהמה אמאי לא כתב דאנדרוגינוס אינו נכנס לדיר להתעשר, והניח הדבר בצ"ע יעו"ש. ולפי הנ"ל יתישב שפיר, דטעמא דבכור לאו משום דס"ל דלא הוי ספיקא, אלא משום דאיכא מיעוטא דסמכינן ליה למחצה נקבות והוה ליה רובא לפטור אותו מקדושת בכור, משא"כ גבי מעשר בהמה דשייך בין בזכר בין בנקבה, דודאי דשפיר נכנס לדיר להתעשר, דממ"נ חל עליה קדושת מעשר בין אם יהיה זכר בין אם יהיה נקבה קדיש בקדושת מעשר: