אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות נג

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נג

אות נב ס"ק ו

מתני' [לח, א] הריס של עין שניקב וכו'. אמרי' בגמרא [לח, ב] אמר רבה בר בר חנה סח לי יאשיה דמן אושא, דק שחור מושקע הרי זה מום וכו', וסימניך ברקא, וכתבו התוספות בד"ה וסימניך וכו' וז"ל, משמע דהוי מום קבוע, ותימה דבפרק מי שאחזו [גיטין סט, א] משמע דיש רפואות לברקא, וי"ל דהתם מיירי בממשמשין ובאים קודם שנקבעו וכו', ועוד י"ל דהיכא דאין מתרפא מאיליו חשוב מום קבוע עכ"ל. וכבר כתבנו במתני' דלעיל [אות נ"ב או"ק ב'] דמלבד דהתוס' הכא לתירוץ הראשון לא ס"ל הכי, כי אם דס"ל דאפי' מום עובר ע"י רפואה לא חשיב מום קבוע, כמו כן נראה דס"ל להתוס' בפרקין דלעיל [לד, א] גבי אחוזת הדם כמ"ש לעיל: ולע"ד יש להכריח קצת דהאמת כן הוא דמום העובר בין מאליו ובין ע"י רפואה לא חשיב מום קבוע, דהא אמרינן בספרי בפרשת ראה על פסוק רק בכל אות נפשך [יב, טו] וז"ל, במה הכתוב מדבר וכו' הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו וכו', ומנין שאין נשחטין אלא על מום קבוע, אמרת ק"ו ומה בכור שאינו נוהג בכל הוולדות ויוצאין לחולין שלא בפדיון אינו נשחט אלא על מום קבוע, קדשים שהם נוהגים בכל הוולדות ואינם יוצאין לחולין אלא בפדיון אינו דין שלא יהיו נשחטים אלא על מום קבוע, לא אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם וקדושתו חלה עליו על בעל מום קבוע, תאמר בקדשים שאין קדושתם מרחם ואין קדושה חלה עליהם על בע"מ קבוע, ת"ל אשר נתן לך בכל שעריך, שעריך לגזרה שוה, מה שעריך האמורים להלן אין נשחטין אלא על מום קבוע, אף שעריך האמור כאן אין נשחטין אלא על מום קבוע עכ"ל:

הרי מפורש יוצא מהספרי דמגז"ש דשעריך האמור בבכור ובפסולי המוקדשין, ילפינן דמה בכור אינו נשחט על מום עובר כדילפי' מפרטי דעור ופסח דהוי מום שאינו חוזר, כן כל המומין דוקא שאינם חוזרים, כן נמי פסולי המוקדשין. וא"כ קשה טובא דמאחר דילפינן בפסולי המוקדשין דאינו נפדה ונשחט על מום עובר מגז"ש דבכור, א"כ אמאי איצטריך ללמוד כן מקרא דאם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' דאמרי' בשמעתין דלעיל [לז, ב], דדרשינן מי שאינה קריבה כל עיקר יצאת זאת שאינה קריבה היום אלא למחר, וכן מייתי הש"ס בסוף תמורה (דף ל"ג ע"א) דרשא זאת ואי אמרי' דמום עובר אפי' ע"י רפואה לא חשיב מום קבוע, א"ש דאיצטריך הך קרא, דאי מגז"ש דבכור הוה אמינא דאפי' גבי בכור לא ממעטינן מום עובר כי אם בעובר מאיליו, אבל ע"י רפואה חשיב מום קבוע, אבל השתא דכתיב קרא דאשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' אמרי' דאפי' מום עובר ע"י רפואה חשיב מום עובר, דהכי הוי משמעותיה דקרא דדוקא מי שאינה קריבה כל עיקר, יצא מום עובר שהיא קריבה לאחר זמן במום עובר מאיליו או לאחר שיעשו לו רפואה במום שאינו עובר כי אם על ידי רפואה, וכיון דגלי קרא בקדשים דאפי' במום עובר ע"י רפואה חשיב מום עובר, ה"ה דאמרי' כן גבי בכור דילפי' בכור מקדשים מגז"ש דשעריך, דהא קי"ל דאין גז"ש למחצה. ואי הוה כתיב קרא דאשר לא יקריבו ממנה קרבן בלבד ולא הוה כתיב שעריך לגז"ש, הוה אמינא דלא מיעט קרא דאשר לא יקריבו [ממנה] קרבן דמשמע מי שאינה קריבה כל עיקר כי אם במום עובר מאיליו, דראויה ליקרב למחר ואינו מחוסר שום מעשה דממילא עובר, משא"כ באינו עובר מאיליו כי אם ע"י רפואה כיון דמחוסר מעשה שפיר קרינן בה שאינה קריבה כל עיקר. אבל לפי תירוץ שני של התוס' דס"ל דמום עובר ע"י רפואה מום קבוע מקרי, צ"ע אמאי הוצרכו תרי קראי לקדשים לענין מום עובר:

ואולם י"ל קצת ראיה לתירוץ שני של התוס' דע"י רפואה חשיב מום קבוע, מההיא דאמרי' בזבחים (דף קי"ד ע"א), דעביד הש"ס צריכותא התם לר"ש דס"ל דכל דראוי לבוא לאחר זמן איתיה בלא תעשה דשחוטי חוץ, וקא"ל בין בבעלי מומין עוברין ובין בתורים שלא הגיע זמנם, וקא עביד צריכותא למה הוצרך לומר דין זה בתרתי, ואם איתא דמום עובר הוי אפי' ע"י רפואה א"כ סתם מום דקאמר ר"ש הוא בין מום עובר מאיליו ובין ע"י רפואה, וא"כ שפיר י"ל דאצטריכו תרתי, דאי תני תורים הו"א משום דראוי לאחר זמן ממילא ולאו מחוסר מעשה בגופו דממילא גדלי, ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי, אבל גבי בע"מ דאינו עובר כי אם ע"י רפואה, כיון דמחוסר מעשה דאי אפשר שיעבור המום מאיליו כי אם ע"י מעשה הרפואה, אימא מודה ר"ש דליתיה בלא תעשה, דכל דאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד ממילא, כעין מחוסר זמן, ליתיה בל"ת, דמחוסר מעשה, דאיכא מהראשונים דס"ל לענין שאין מתירין את הנדר עד שיחול דהיינו דוקא במחוסר מעשה כדי שיחול הנדר, אבל במחוסר זמן לא חשיב מחוסר מעשה כמ"ש ביו"ד סי' רכ"ח יעו"ש, וי"ל דה"ה לענין זה, ומדלא משני הכי ש"מ שמום שעובר ע"י רפואה לא חשיב מום עובר כי אם מום קבוע, וכיון דחשיב כדין מום קבוע אפי' ר"ש מודה דליתיה בל"ת דשחוטי חוץ, דכיון דמום עובר כזה שוחטין עליו את הבכור ופודין קדשים עליו הרי פקע קדושתו לגמרי ע"י מום זה, וא"כ פשיטא דאם עבר המום אח"כ ע"י הרפואה אינו ראוי להקרבה עד שיחזור ויקדישנו כמקדיש בהמה מחדש, דקדושה ראשונה כבר אזדא לה, וכיון דאינו ראוי להקרבה ע"י הקדושה ראשונה אינו ראוי לבוא קרינן ביה:

איברא דיש לדחות זה דאפשר דבמום עובר ע"י רפואה, אף לסברת התוס' דחשיב מום קבוע לשחוט עליו בכור ולפדות עליו קדשים, כל שעבר המום ע"י רפואה קודם שישחט הבכור וקודם פדיית הקרבן חזר לקדושתו הראשונה וחשיב כבכור תם וקדשי מזבח תמימים וראויים להקרבה, כיון דע"י המום סוף סוף לא פקע קדושתייהו לגמרי, דהא אפי' ע"י המום בקדושתייהו קיימי לענין דאסורים בגיזה ועבודה כקדשי מזבח דאפי' אחר פדיון קדשי מזבח אסורים בגיזה ועבודה, וכיון שכן כשנתרפא המום קודם שחיטה ופדיון חזרה קדושת הגוף דידהו במקומה וכקדשי מזבח תמימים הוו דחזו להקרבה. אלא דאכתי יש קצת ראיה ממאי דלא משני הש"ס בזבחים האי צריכותא, דהא אף דמום עובר ע"י רפואה אפשר להיות דאחר שיתרפא ראוי להקרבה, אבל מ"מ לא מצי הש"ס לעשות צריכותא זה, כיון דעכ"פ לפי דברי התוס' מום שמתרפא ע"י רפואה אינו נקרא ונכלל בכלל לשון מום עובר, וכיון דר"ש נקט בלשונו בעלי מומין עוברין ע"כ לא משתעי ר"ש אלא במום עובר מאיליו דנקרא סתם מום עובר משא"כ ע"י רפואה, ומום עובר מאיליו היינו תורים שלא הגיע זמנם דשניהם אינו מחוסר מעשה: והנה בזבחים (דף ע"ז ע"ב) וביומא (דף ס"ד ע"א) אמרי' דמקרא דמום בם ילפינן דמום בם הוא דלא ירצו הא עבר מום ירצו יעו"ש, מפורש יוצא מזה דאי לאו קרא דמום בם הוה אמינא דמום עובר אף דעבר המום פסול לקרבן, וצריך להבין דאמאי איצטריך קרא להכי, הא ע"כ כיון דגלי קרא הן לענין בכור דמום חוזר אינו נשחט עליו, כדילפי' בריש פרקין מפרטי דפסח ועור, והן בקדשי מזבח דאין נפדין על מום עובר כדילפינן מקרא דואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן, וכן מדרשת הספרי דילפינן גז"ש דבשעריך, עכצ"ל דמום עובר שכבר עבר המום ראוי להקרבה, דאם לא כן אלא דהו"א דכיון דנדחה בעודו המום עליו אינו חוזר ונראה, ונמצא דכפי"ז אין שום תיקון למום זה, למה אסר רחמנא לומר דבמום עובר לא חשיב מום ובכור לא נשחט עליו וקדשי מזבח אין נפדין עליו, כיון דמום עובר זה כמום קבוע ועולמי הוא, כיון דעל ידי מום זה נדחה קרבן זה מהקרבה לעולם. דהא פשיטא ודאי דלא דמי זה לשאר קדשי מזבח דדינם שאינם ראויים להקרבה ועם כל זה אין פודין אותם אם לא על ידי מום, ואמרינן דירעו עד שיסתאבו ואח"כ פודה אותם, דהתם שאני שאין להם מום כלל ופסולייהו לאו משום מום הוא אלא מצד דבר אחר, ובלא מום אי אפשר לפדות אותם, מה שאין כן הכא במום עובר דפסולייהו הוא מחמת שנפל עליו מום, ואף בהיותו מום עובר נדחה לעולם מהקרבה, וא"כ אם איתא דנדחה לגמרי מהקרבה אף אחר שעבר המום, למה אסר רחמנא במום עובר לשחוט עליו בכור ולפדות קדשי מזבח, אם לא דע"כ הדין כן דאחר שעבר המום ראוי להקרבה וחוזר ונראה, ומשום הכי אסר רחמנא לשחוט ולפדות במום זה, ואם כן אמאי אצטריך קרא דמום בם ללמדנו דאחר שעבר המום ירצו:

וכיוצא לזה יל"ע מדברי התוס' בזבחים בד"ה הא עבר וכו' וז"ל, אע"ג דדרשי' בבכורות בכלל ופרט דמום עובר מרצה, מום עובר דמוקדשים אצטריך דהו"א כיון שנדחה שוב אינו נראה עכ"ל, ונראה פשוט דמ"ש לענין בכור דרשי' בבכורות בכלל ופרט דמום עובר מרצה, הכוונה הוא ע"ד האמור, דכיון דממעטינן מכלל ופרט דאין שוחטין את הבכור על מום עובר, ע"כ צ"ל דהיינו טעמא משום דכשיעבור המום חוזר ונראה להקרבה, ומש"ה אסרו הכתוב לשוחטו, דאי אמרי' דאינו חוזר ונראה אמאי אסר הכתוב לשחוט עליו. ונראה דאם קושייתם קושיא אין תירוצם שכתבו דאיצטריך למוקדשים תירוץ, שהרי כתבנו שמפורש יוצא דגם בקדשים איכא קרא דאשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', וגם דרשת הספרי דילפינן מגז"ש דשעריך מבכור דאין פודין קדשי מזבח על מום עובר, ואם כן אכתי אמאי אצטריך קרא דמום בם, ובאמת שהוא תמיהא גדולה על התוס' איך לא ראו דבמוקדשים נמי איכא קרא למעט מום עובר. ומאחר דאיכא קרא למעט מום עובר בין בבכור בין במוקדשין חל עלינו חובת ביאור למה אצטריך קרא דמום בם ללמד דאם עבר המום ירצה:

ואולם לפי סברת התוספות דסבירא להו דמום עובר על ידי רפואה חשיב מום קבוע ושוחטין ופודין עליו כפי האמור, ניתן לאמר דאף באופן זה כל עוד שלא נפדה ולא נשחט אם נתרפא ועבר המום חוזר ונראה להקרבה, אתי שפיר דקרא דמום בם לא אצטריך אלא למום עובר שאינו עובר כי אם על ידי רפואה, דבכהאי גוונא כיון דשוחטין ופודין עליו, אף דנתרפא המום קודם פדיון ושחיטה הו"א דאינו חוזר ונראה להקרבה כיון דסו"ס כבר פקע קצת מקדושתו ע"י המום והיה ראוי לשחוט ולפדות עליו, ת"ל קרא דמום בם דדוקא במום בם לא ירצה הא עבר מומם ירצה:

אלא דקצת דוחק יש בדרך זה, דבסוגיא דיומא הנזכר דאמרי' דרב מייתי ראיה דבעלי חיים אינם נדחין, דיליף מבע"מ עובר, בע"מ עובר לאו אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מחזי שפיר דמי הכא נמי ל"ש, ופריך והתם מנ"ל, דכתיב מום בם מום בם הוא דלא ירצו וכו', דקשה קצת דכיון דלעיקר ראיית רב שפיר מייתי ראיה דילפינן ממום עובר מאיליו, וכמו שהוא פשט דברי הש"ס דקאמר דיליף ממום עובר דמשמע מום עובר מאיליו, דמום שעובר ע"י רפואה אינו נכלל בכלל מום עובר דמום קבוע מקרי כמש"ל, וא"כ למום עובר מאיליו אין אנו צריכין לקרא דמום בם, דהאי קרא לא אצטריך אלא למום שעובר ע"י רפואה כדבר האמור. ויש לדחות ולומר דעיקר ילפותא דרב הוא ממום עובר דע"י רפואה שהוא מחוסר מעשה, דדמי לענין ב' שעירים דמת אחד מהם דצריך להביא ב' אחרים ולהגריל עליהם דהוי כמחוסר מעשה, וכמ"ש התוס' שם בד"ה התם וכו' יעו"ש, וממום עובר מאיליו אינו כ"כ ראיה, די"ל דמחוסר זמן דממילא קאתי אין בעלי חיים נדחים, ומאי דנקט הש"ס האי לישנא דמום עובר הוא משום דהא נמי מום עובר הוא ע"י רפואה ולאו בדוקא הוא:

מתני' [מ, א] אין לו ביצים וכו':

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה