מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נב ס"ק ו
והנה ממאי דאמרינן בשמעתין [לז, ב] דרבנן ס"ל דאין רוצעין אלא בגובה של אזן מדאמרינן דאין עבד עברי כהן נרצע, שמע מינה דאם נרצע במילת דאינו בגובה האזן כי אם באליה לא חשיב אפילו מום עובר, דאם איתא דנקב במילת חשיב מום עובר, אכתי אין ראיה ממ"ש אין הכהן נרצע, דאכתי יש לומר דאין רציעה אלא במילת, והאי דאין הכהן נרצע הוא משום דאפילו אם נרצע מן האליה נעשה מום עובר, וקיימא לן דכהן נפסל לעבודה אפילו במום עובר עד שיתרפא מהמום וכדתנן בריש פרק מומין אלו [מג, א] יעו"ש, ובעינן שלא יפסל מעבודה אפילו שעה אחת משום דכתיב אל משפחתו למותר שבמשפחתו, (ומשו"ה כהן אינו נרצע אפילו במילת) וכמ"ש התוס' בשמעתין בד"ה כאן לשחוט וכו', ומשו"ה כהן אינו נרצע אפילו במילת:
ויש לתמוה דבמתני' כתב רש"י וז"ל, אבל לא מן העור דהדר בריא ולא הוי מומא, והאי עור היינו אליה רכה של אזן עכ"ל, דמשמע מדבריו דמן העור דהיינו אליה הוי מום אלא דהוי מום עובר, וכן משמע בשמעתין לעיל דפריך אי כל רבויא הוא, אי הכי אפילו מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור, הרי דמייתי הש"ס ראיה דמום עובר אין שוחטין עליו מהא דלא מן העור, ואם איתא דנקב בעור לא חשיב אפילו מום עובר מאי מייתי הש"ס ממתני', והרי בהא דאמרינן אין רוצעין אלא במילת פירש"י דמילת היינו אליה של האזן, ואם אמרינן דאליה מום עובר הוא מאי מייתו רבנן לומר דאין רוצעין כ"א מגובה אזן מהא דאין הכהן נרצע, כיון דאפילו במום עובר נפסל מעבודה. ואי לאו דברי התוס' שכתבו דמום עובר כיון דנפסל לפי שעה לא קרינן ביה ושב אל משפחתו, היינו אומרים דבכל שהוא מום עובר ולמחר ראוי לעבודה וחוזר למותר שבמשפחתו קרינן ביה ושב אל משפחתו, אבל לפי דברי התוס' קשה, וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דנקב מן העור לא חשיב מום כלל אפילו מום עובר: ואפשר דלא היו גורסים הא דאמרינן בשמעתין לעיל, אי הכי אפילו מום עובר אלמה תנן ולא מן העור, כי אם לפי הנראה דבר פשוט ומוסכם הוא דאין מום עובר מתיר הבכור לישחט ואין צורך לראיה מן המשנה. וכיוצא לזה כתב מהר"י קורקוס בביאורו על הר"מ בפ"ז מהלכות ביאת מקדש [ה"ג] בסברת הר"ם, דע"כ צ"ל דס"ל דמן העור אפילו מום עובר לא הוי, דאל"כ אמאי לא ביאר במומין הפוסלין באדם דאם ניקב האזן אפילו מן העור פסול לעבודה, כיון דאדם פסול אפילו במום עובר, והנה כי כן צ"ל דלא גרסינן הא דפריך א"ה וכו' אלמה תנן ולא מן העור, וכתב הרב שם דרש"י במתני' נראה דס"ל דאפילו מן העור חשיב מום עובר כמש"ל יעו"ש, וצ"ל לסברת רש"י דבמום עובר כיון דכשיתרפא ראוי לעבודה ושב למשפחתו קרינן, ומדכהן אינו נרצע ש"מ דאין רציעה אלא מגובה האזן:
והנה ראיתי להתוס' לקמן בריש פרק ז' (דף מ"ג ע"א) בד"ה למה לי וכו' שכתבו וז"ל, תימה למאי דקאמר צריכי דמשמע דלא ילפינן מהדדי, מנ"ל באדם ובקדשים כל מום שבגלוי ואינו חוזר, דגבי בכור הוא דדרשינן ליה לעיל בפרק אלו מומין [לז, א] מכלל ופרט עכ"ל. ונראה פשוט דמאי דקשה להו להתוס' במום דאינו חוזר לא קאי אלא אקדשים, דגבי אדם אפילו מום עובר פוסל וכדתנן התם בר"פ, וא"כ קשה טובא דמאחר דהזכירו שמעתין דריש פרק אלו מומין דילפינן לה לבכור מכלל ופרט, איך לא ראו דהתם אמרי' דבקדשים נמי איכא קרא להכי, כדמייתי הש"ס בשמעתין [לז, ב] דילפינן לה מקרא דואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן, דאמרינן פרט למום עובר דהיום אינה קריבה ולמחר קריבה, הרי דמהאי קרא ממעטינן בקדשים דבמום עובר אינו נפדה. וברייתא זאת דדרשינן מקרא דואם כל בהמה טמאה למעט מום עובר מייתי אותה הש"ס נמי בסוף מסכת תמורה (דף ל"ג ע"א). ועוד קשה דנראה דהתוס' מקשים נמי מנ"ל מום שבגלוי בקדשים, והדבר קשה דהא אמרינן לקמן בפרקין (דף ל"ט ע"א) גבי מאי דקמבעי ליה יש מחוסר אבר מבפנים או לא, ופריך למאי אי לקדשים עורת או שבור כתיב, הרי דמהאי קרא ילפינן לקדשים דדוקא בגלוי ולא בסתר: ואגב אורחין ראיתי שם בריש פרק ז' [מג, א] עלה דמתני' מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם, שכתב הרב בצלאל כ"י משם תוס' חיצוניות וז"ל, בין עוברין דמומין עוברין דפוסלין באדם נפקא לן מדילפינן מבהמה, גבי בהמה כתיב מום בם ודרשינן בפרק התערובות [זבחים עז, ב] מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו, א"נ באדם נמי כתיב מום בם ודרשינן הא עבר מומם ירצו כמו בבהמה עכ"ל. ודבריהם אינם מובנים לע"ד, דלמה הוצרכו להביא דמום עובר פוסל באדם דילפינן מבהמה דכתיב מום בם, או דבאדם עצמו כתיב מום בם, הא מפורש בת"כ בפ' אמור פסקא ב' [כא, כא] אין לי אלא מום קבוע (בעל) מום עובר מניין ת"ל כל אשר בו מום ע"כ, אלמא דמהאי קרא ילפינן לה ואין אנו צריכין לקרא דמום בם, דהני קראי דמום בם דאדם ובהמה לא אתו אלא ללמד דאם עבר מומם ירצו. ועוד קשה דמעיקרא כתבו דילפינן מבהמה דכתיב מום בם כדאמרינן בפרק התערובות, ואח"כ חדשו לומר דדרשא זאת נמי דרשינן באדם, והרואה יראה דאמרינן בת"כ פ' אמור פ"ג סי' ו' [כא, כא] וז"ל מום בו פרט לשעבר מומו, והלא דין הוא ומה אם בהמה שפסל וכו', לא אם אמרת בבהמה שהכשיר בה הכושי וכו', תאמר באדם שפסל בכל אלו, אם עבר מומו לא יהיה כשר ת"ל מום בו פרט לשעבר מומו ע"כ, הרי הדרשא זאת דמום בו דרשינן ליה נמי באדם, ואי לאו דאיכא קרא להכשיר לשעבר מומין באדם לא הוה מצינן למילף מבהמה, כיון דאיכא למפרך דאם אמרת בבהמה שהכשיר בה הכושי וכו' מה שאין כן באדם: