אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות נב ס"ק ה

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נב ס"ק ה

אות נב ס"ק ד

עוד אמרינן בשמעתין [לז, ב] עלה דמתני' ת"ר כמה נקיבת האזן מלא כרשינא, ר"י בר יהודה אומר בכעדשה, ופריך ור"י בר"י כעדשה אין בציר מכעדשה לא, ורמינהי מרצע וכו' וקתני סיפא אמר רבי אלעזר, יודן ברבי היה דורש כשהם רוצעין אין רוצעין אלא במילת, וחכ"א אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום וכו', ומשני לא קשיא כאן לשחוט כאן לפסול, ופרש"י דמאי דפריך לר"י בר"י דוקא הוא משום דקתני הכא דמן הרציעה נעשה בעל מום, ולר"י בר"י רציעה ישנה במחט דלא הוי כעדשה עכ"ל. וראיתי להרב בצלאל כ"י שהביא משם התוספות חיצוניות שכתבו וז"ל, וא"ת מאי קפריך מדר"י בר יהודה הא אפילו מדרבנן נמי יכול להקשות, שת"ק מצריך מלא כרשינא דהא לא פריך אלא מסיפא ושם אין ר"י בר"י נזכר, ואומר ר"י דניחא ליה לאקשויי מדר"י בר"י הואיל ונזכר ברישא דברייתא עכ"ל. ודבריהם תמוהים דלמה הוצרכו לידחק כל כך, מאחר דנראה פשוט דפריך מדר"י בר יהודה משום דאיהו סבירא ליה דהרציעה הוא אפילו על ידי מחט, וכיון דעל ידי מחט הויא רציעה, אם כן בכהן יכול לעשות רציעה ע"י מחט דהוי נקב פחות מכעדשה, משא"כ לרבנן דאפשר דרבנן ס"ל כסברת ר"א דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כ"א ע"ב), המרצע להביא המרצע הגדול, וכתב הריטב"א בחידושיו שם ופי' מרצע הגדול היינו שהוא עב וגס והוא עושה נקב גדול כמלא כרשינא, ולפיכך היה יודן אומר שאין רוצעין אלא במילת, שאילו בגובה האזן הרי נעשה בעל מום בכהנים, וחכמים מביאין ראיה ממנה בהפך שהרי אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, ואילו היו רוצעין במילת אפילו נקב ככרשינא אינו נעשה בעל מום, אלא ודאי אין רוצעין אלא במקום שעושה מום דהיינו בגובה של אזן שהוא הסחוס עכ"ל:

שוב ראיתי להתוס' חיצוניות שכתבו עוד בשמעתין עלה דברייתא דמרצע וז"ל, נראה לר"י דהגדול גדול מזכיר קודם, דסול גדול מסירא וסירא גדול ממחט ומקדח נהי דהוא גדול מאותם שהזכרנו מ"מ הוי מענין אחר ואינה מענין מרצע, ומכתב אומר ר"י דמחט שהזכיר דבר גדול הימנו, דאותו מחט מיירי במחט של סקאין שהוא גדול, כי אין נ"ל דאותו מחט מיירי כעין מחטין שתופרין בה בגדים, דהא כיון דרבינן מחט קטן שאינו דומה כ"כ למרצע, כ"ש מכתב שדומה יותר למרצע עכ"ל, מפורש יוצא מדבריהם דס"ל דמחט המוזכר בברייתא הוא מחט של סקאים שהוא גדול, דאם נוקב עמו פשיטא דעושה בו נקב בכעדשה, ומשו"ה הוקשה להו דמ"ש שהקשה לר"י בר"י ולא לרבנן. דבשלמא לרש"י נראה דס"ל דמחט שהזכיר ר"י בר"י הוא מחט קטן שתופרין בה בגדים, ומשום הכי לדידיה אתי שפיר דפריך לר"י בר"י דוקא, אבל התוס' דס"ל דהוי מחט גדול שפיר קשה להו דאמאי לא פריך אפילו לרבנן, דהא ע"כ מאי דפריך לר"י לאו משום מחט קא פריך כסברת רש"י, אלא משום דס"ל לש"ס דהא דאמרינן דבעינן מרצע גדול וכל הני שעושים נקב גדול ככרשינא או כעדשה אינו אלא למצוה מן המובחר ולא לעכב, דאם בדיעבד עשה נקב כל שהוא קיים את המצוה, וא"כ בעבד עברי כהן דלא אפשר לעשות נקב גדול משום שלא יעשה אותו בעל מום, לכתחלה נמי יכול לעשות נקב קטן פחות מכרשינא וכעדשה, וע"ז פריך לר"י בר"י דלמה כהן אינו נרצע הא יכול לעשות נקב פחות מכעדשה, וא"כ גם לרבנן דבעו ככרשינא שייך קושיא זאת: ולע"ד כן יש ללמוד מדברי הריטב"א בחידושיו לקדושין, דכל השיעורין הללו דרציעה אינו אלא למצוה ולא לעכב שהרי אחר שכתב דבריו הנזכר סיים וכתב וז"ל, ובירושלמי [קדושין פ"א ה"ב] אמרו וירצע מן הסחוס פחות מכרשינא, ומשני שלא יבא לידי כרשינא, ויבא לידי כרשינא, התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינן, ופי' שמפני כן לא התירה תורה לרצוע בגובה של אזן פחות מכרשינא שאינו מום, מפני שבכל נקב של ברזל יש לחוש שמתרחב הנקב, ושמא יבא לידי כרשינא וכו' עכ"ל. ולפי מ"ש הריטב"א לעיל מזה שלמ"ד דבעינן מרצע גדול בעינן כדי כרשינא, והיינו טעמא דיודן דאמר דאין רוצעין אלא מן המילת, א"כ אמאי לא ביאר דלפי"ז מאי דפריך הירושלמי הוא דוקא למ"ד דלא בעינן ברציעה כדי כרשינא, ומדסתם דבריו ופי' הירושלמי בסתם, ש"מ דלא בעינן כדי כרשינא אלא למצוה אבל לעכובא לא, ומשו"ה בכהן דלא אפשר סגי בכל שהוא כאמור. אלא דיל"ע קצת בדברי הריטב"א דאמאי לא ביאר דהש"ס דידן לא ס"ל כהאי שינויא דמשני בירושלמי דמשום גזירה הוא, דהא בשמעתין פריך הכי, ומשני הא לשחוט והא לפסול, דש"מ דלאו משום גזירה דרבנן הוא אלא מן הדין הוא דבכהן פוסלו מעבודה אפילו פחות מכרשינא או בכעדשה:

ואפשר לומר עוד דלדעת תוס' חיצוניות ס"ל דאפילו מצוה לעשות נקב ככרשינא ברציעה ליכא, דכל השיעורין הללו אינן למצוה, דעיקר המצוה הוא אפילו בכל שהוא, אלא רשות הוא שנתנה תורה לרבו שאם רוצה יכול לעשות בו נקב גדול כדי כרשינא, אפילו שעושה אותו בעל מום, דכיון דמוזהר הוא שלא ליתן מום בחבירו ואם עשה לו מום חייב ליתן לו דמיו כדכתיב ואיש אשר יתן מום בעמיתו וכו', וא"כ הו"א דמוזהר ע"כ אפילו בעבד עברי, ולא התיר הכתוב רציעה כי אם בנקב שאינו עושה אותו בעל מום, וע"ז חדית לן קרא דהרשות בידו לעשות הרציעה אפילו בנקב גדול דעושה אותו בע"מ, וא"כ גבי כהן דאיכא משום דבעינן ושב אל אחוזתו היה יכול לקיים מצות רציעה בפחות מכרשינא, וע"ז פריך למה כהן אינו נרצע:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה