אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות נב ס"ק א

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נב ס"ק א

אות נא ס"ק ט

מתני' על אלו מומין שוחטין את הבכור וכו'. גרסינן בגמ' [לז, א] אמאי, פסח ועור כתיב, ומשני כתיב נמי כי יהיה בו מום, ופריך ואימא כי יהיה בו מום כלל פסח ועור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וכו', ומשני כל מום רע חזר וכלל וכו', ופריך ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינם חוזרים ובטל ממלאכתו אף כל וכו', ומשני כל מום רע ריבויא הוא עכ"ל. וכיוצא לזה אמרינן בפ"ק דקדושין (דף כ"ד ע"ב) לענין עבד כנעני היוצא בראשי איברים, דפריך נמי התם אימא מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר וכו', ומשני לחפשי ישלחנו ריבויא הוא יעו"ש:

ויש לעמוד מההיא דאמרינן בריש פרק מרובה [סג, א], דגבי מאי דדרשינן התם קרא דעל כל דבר פשע וגו' בכלל ופרט וכלל, דפריך דלפי"ז עופות טמאים לא, ומשני כל ריבויא הוא, ופריך וכל היכא דכתיב כל ריבויא הוא, והא גבי מעשר דכתיב כל ודרשינן ליה בכלל ופרט דתניא וכו', ומשני אמרי בכל כללא, כל ריבויא הוא, ואב"א כל נמי כלל הוא מיהו כל דהכא ריבויא הוא דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' וכו', על כל דבר פשע ל"ל ש"מ ריבוייא הוא יעו"ש. וכיוצא אמרינן בס"פ שור שנגח את הפרה (דף נ"ד ע"ב), גבי מאי דאמרינן דקרא דוכל בהמתך בדברות אחרונות חזר וכלל והוי כלל ופרט וכלל, ומסיק התם בהמתך ריבויא הוא, ופריך נמי ממעשר, ומשני כהני תרי תירוצי, דבכל כללא, וכל ריבויא, ואב"א כל נמי כללא הוא מיהו האי כל דהכא ריבויא הוא, מדהו"ל למיכתב ובהמתך כדכתיב בדברות ראשונות וכתב וכל בהמתך ש"מ ריבויא הוא. הרי מבואר דללישנא בתרא דהני סוגיות כל נמי כללא הוא ודיינינן ליה בכלל ופרט וכלל, זולתי דהיכא דאיכא הוכחה מתוך הענין אמרינן דרבויא הוא:

והנה מלבד דבכל הדברים קי"ל כלישנא בתרא, יתר ע"כ נראה דסוגיין דעלמא דקי"ל כלישנא בתרא, דאפילו במקום דכתב כל, כל היכא דליכא הוכחה דרשינן ליה כללא, דהא ברפ"ק דשבועות (דף ד' ע"ב) דפריך הש"ס למאי דאמרינן דרבי ס"ל כר"ע דמחייב בשבועה דלשעבר משום דדריש ריבויי ומעוטי, דהא רבי דריש כללי ופרטי בההיא דמרצע, ואם איתא דקי"ל דכל ריבויא הוא בלא שום הוכחה דקרא, מאי פריך מההיא דמרצע, הא י"ל דאף דרבי לא דריש רבויי ומעוטי בעלמא, לענין שבועה דריש כיון דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה, דכיון דכל ריבויא הוא ודרשינן ליה ברבויי ומעוטי, ה"ה בקרא דלכל אשר יבטא. ואפי' אם ירצה הדוחה לדחות דדוקא כל הוי רבויא, לכל לא הוי רבויא, על דרך שמחלק הש"ס דבכל הוי כללא וכל הוי רבויא, מ"מ אכתי יש להוכיח כן מסוגיא דסוטה (דף ט"ז ע"א), דמוקמינן הא דמ"ד דמגלח כדלעת כר"ע דדריש ריבויי ומעוטי, ואם איתא דקי"ל דכל הוי רבויא בלי שום הוכחה מקרא, התם גבי גלוח דכתיב ואת כל שערו יגלח לכו"ע ריבויא הוא, ואפילו רבי ישמעאל מודה דדרשינן ליה ברבויי ומעוטי כיון דכל רבויא הוא, אלא עכצ"ל דהעיקר כלישנא בתרא דלא אמרינן כל רבויא כי אם בדאיכא הוכחה מקרא. והנה כי כן קשה בשמעתין דמסיק דכל מום רבויא הוא בלי שום הוכחה מקרא, ואתי כלישנא קמא דההיא דמרובה ודפ' שור שנגח הנז', דלא כמו שהוכחנו מההיא דשבועות וסוטה: ונראה דעפ"י מסקנא דשמעתין דנראה דהעיקר כלישנא קמא דכל רבויא בלי שום הוכחה מקרא, יש להמתיק מ"ש הפר"ח ביו"ד סי' פ"ד ס"ק ז', שכתב ליישב דעת הרמב"ם [פ"א מה' שבועות ה"ב] דלענין שבועה פסק כר"ע דאפילו בשבועה דלשעבר חייב, והדבר קשה דהא הר"ם פסק בכמה דוכתין דדרשינן כללי ופרטי [פ"ז מה' מע"ש ה"ג, פ"ט מה' גזילה ה"א], וכתב הרב דהר"מ פסק כר"ע כוותיה ולאו מטעמיה, דהיינו טעמא דשבועה דכתיב לכל אשר יבטא האדם ולכל ריבויא הוא, והוקשה לו מההיא דריש פ"ק דשבועות, דאם איתא לימא דרבי ס"ל כר"ע כוותיה ולא מטעמיה אלא משום דכתיב לכל, וכתב ליישב לזה וז"ל, וצ"ל דס"ל להך סוגיא דכל כללא הוא, וה"ה לכל, אבל לסוגייא דמרובה דמפלגינן בין בכל לכל ה"נ מפלגינן בין כל ללכל, א"נ אפשר דההיא סוגיא דשבועות הויא דחיה בעלמא לשיטתיה דמקשן עכ"ל:

ולכאורה זה נראה דוחק גדול, דמאחר דבסוגיין דריש מרובה איכא תרי לישני, ודוקא ללישנא קמא אמרינן כל ריבויא, וללישנא בתרא אמרינן דכל נמי כללא הוא, ומסתמא הלכתא כלישנא בתרא, ובסוגיא דריש שבועות מוכח דסוגיין דעלמא כלישנא בתרא דפרק מרובה דכל נמי כללא הוא, מנין לו להר"ם לפסוק כלישנא קמא דהתם דכל ריבויא דלא כסוגיא דריש שבועות, ומה גם דמסוגיא דסוטה הנזכר מתבאר ג"כ דעיקר כלישנא בתרא דכל נמי כללא הוא. אבל לפי האמור א"ש קצת, דמאחר דמשמעתין לענין מום מוכח בהדיא דלענין הלכה קי"ל דכל רבויא, דהא דין זה דלא ממעטינן כי אם מום עובר ומום שאינו בגלוי, ולא ממעטינן מום שאינו בטל ממלאכתו כו"ע ס"ל הכי, ומוסכם הוא לכל התנאים, ולמ"ד דדרשינן התורה בכללי ופרטי לא מצאנו ידינו ורגלינו, אם לא שנאמר דכל רבויא ולא כללא, וא"כ ע"כ הכי נקטינן, ומאחר דמסתברא דכל ולכל שוים הם, ע"כ צ"ל דההיא דריש שבועות דחיה בעלמא הוא לשיטתיה דמקשן, דע"כ ס"ל כלישנא בתרא דפרק מרובה, אבל לענין הלכא לא קי"ל כוותיה:

וכן בההיא דסוטה י"ל דס"ל להר"מ דמאי דקאמר רב אשי התם, הא מתניתא מני כר"י דדריש כללי ופרטי, כדלעת מני כר"ע דדריש ריבויי ומיעוטי, צריך להבין דאמאי נקט ר"א פלוגתא דר"י ור"ע ולא נקט פלוגתא דתנאים אחרים אשר פליגי נמי בזה אי דרשינן רבויי ומעוטי או כללי ופרטי, דהא איכא תנאי טובא דפליגי בהכי כדאמרינן בפרק בכל מערבין (דף כ"ז ע"ב) לענין מעשר שני, ורבי ור' יהודה פליגי בהכי בדין נרצע כדאמרינן בפ"ק דקדושין [כא, ב], ובריש פ"ק דשבועות [ד, ב], וכן פליגי לענין מנורה כדאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף נ"ח ע"ב), וצריך להבין אמאי בחר ר"א הכא להביא פלוגתא דר"י ור"ע לענין שבועה, ולא נקט שאר תנאים דאיפליגו בהכי בשאר דברים:

אשר ע"כ ס"ל להר"מ דר"א דהכא לא ס"ל כרבי יוחנן דס"ל דפלוגתייהו דר"י ור"ע הוא בכל התורה אי דרשינן כללי ופרטי או לאו ולאו דוקא לענין שבועה, וכדאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ו ע"א) דאמר ר' יוחנן, רבי ישמעאל ששמש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט, ר"ע ששמש את נחום שהיה דורש בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט, דנראה דס"ל דבכל התורה פליגי, דר"א ס"ל דבכל התורה אפילו ר"ע מודה דכללי ופרטי דרשינן, ודוקא גבי שבועה הוא דפליגי, דלר"ע ס"ל דשאני שבועה דכתיב לכל אשר יבטא ולכל רבויא הוא, ודרשינן ליה ברבויי ומעוטי, ומשו"ה בהאי פלוגתא דתנאי דגבי גילוח דכתיב וגלח את כל שערו דכל רבויא, מייתי פלוגתא דר"י ור"ע דפליגי אי לכל רבויא הוא או לא, וה"ה הכא גבי גלוח דכתיב את כל שערו ולא מייתי פלוגתא דתנאים אחרים. ואע"ג דרב אשי נקט האי לישנא, מתניתא כר"י דדריש כללי ופרטי, וכדלעת כר"ע דדריש רבויי ומעוטי, לאו למימרא דבכל התורה דריש ר"ע הכי, כי אם גבי שבועה דלכל הוא רבויא דרשינן ליה ברבויי ומעוטי, דהא ודאי הא דאמרינן בכל הני דוכתין דכל רבויא הוא היינו לומר דכיון דכל רבויא אפילו למ"ד דדרשינן כללי ופרטי בכל התורה הכא דרשינן ברבויי ומעוטי. וכן מאי דאמרינן בפ"ק דקדושין [כד, ב] גבי עבד כנעני לחפשי ישלחנו רבויא הוא, היינו לומר דכיון דרבויא הוא דרשינן ליה ברבויי ומעוטי וכמ"ש רש"י שם, וכ"כ שם בתוס' רי"ד יעו"ש, וכ"כ שם בחי' קדושין לא נודע למי מקדושים יעו"ש, וא"כ ה"ה ברבויא דכל וכיון דמכח רבויא דכל דרשינן ליה בריבה ומיעט היינו דנקט ר"א דלגבי שבועה דריש ר"ע רבויי ומעוטי, ולדידיה ה"ה גבי גלוח דכתיב כל, ולהכי פסק הר"מ לענין גלוח בפי"א מהל' טומאת צרעת [ה"א] שמגלח כל שערו חוץ משער תוך החוטם, והיינו כר"ע דדריש רבויי ומעוטי כיון דכתיב כל דרבויא הוא כמו שפסק לענין שבועה כר"ע. אלא דנמצא כפי זה דהאי סברא דכל רבויא הוא הוי פלוגתא, דר' ישמעאל ס"ל דאפילו כל כללא הוא ודרשינן ליה בכללי ופרטי, ולר"ע כל רבויא הוא, וצ"ל דשמעתין דאמרינן כל מום רבויא הוא אליבא דר"ע דקי"ל כוותיה: הן אמת הדבר היה אפשר לדחות דמשמעתין אין ראיה לומר דהלכה כלישנא קמא דריש מרובה דכל רבויא בלי שום הוכחה, די"ל דהכא יש הוכחה מקרא דע"כ כל רבויא הוא, דהא קרא כתיב כי יהיה בו מום וגו' לא תזבחנו לה' אלהיך בשעריך תאכלנו, דחדית לן קרא ב' דברים דכשיש בו מום לא יקריבנו, וגם שמותר לשוחטו בחוץ, ואם אנו דורשין קרא בכלל ופרט וכלל הרי יוצא לנו דדוקא כעין הפרט דהיינו מום קבוע אבל מום עובר לא חשיב מום, וא"כ יוצא לנו דמום עובר יכול להקריבו, דלא תזבחנו קאי דווקא למום קבוע ואין האמת כן, דאפילו מום עובר אסור להקריבו וכמ"ש הר"מ בפ"א מהל' איסורי מזבח [ה"ה] יעו"ש, אלא עכצ"ל דדרשינן ליה לקרא ברבויי ומעוטי, וכיון דריבה הכל דאפילו מום עובר חשיב מום ואהני לן לענין שאסור להקריבו, אבל לענין שחיטה בחוץ לא חשיב מום, דסברא הוא מק"ו דהשתא מיפרק לא פרקינן עילויה משחט שחטינן עילויה כדאמרינן בשמעתין [לז, ב] ללישנא קמא:

אבל הרואה יראה דהא ליתא דהניחא ללישנא קמא דשמעתין, אבל ללישנא בתרא דאמרינן ואב"א א"כ פסח ועור ל"ל, מאי איכא למימר, הא לפי"ז מום עובר ממעטינן מגופיה דקרא מהני מעוטי דפסח ועור, וא"כ י"ל דאזהרה דלא תזבחנו לא קאי כי אם אמום קבוע ואין האמת כן, וע"כ צ"ל דמעוטא דפסח או עור לא ממעט מום עובר אלא לענין שחיטה בחוץ אבל להקרבה לא, כיון דשאר קדשים אפילו במום עובר אסור להקריבו וילפינן הכי מקראי, וא"כ פשיטא דה"ה לענין בכור, וא"כ ליכא למטעי מהאי קרא לומר דבכור במום עובר מותר להקריבו דמ"ש משאר קדשים, וע"כ צ"ל דמעוטא לא קאי כי אם לשחיטה לא להקרבה, וא"כ נמצא דליכא שום הוכחה מקרא לומר דכל רבויא, דאפילו אם נאמר דכל כללא הוא, עכצ"ל דלא מיעט קרא דדוקא כעין הפרט כי אם לענין שחיטה אבל להקרבה לא מידי דהוה אשאר קדשים, אלא עכצ"ל דסוגיא דשמעתין דכל רבויא הוא אפילו בלי שום הוכחה מקרא:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה