אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות נא ס"ק ח

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נא ס"ק ח

אות נא ס"ק ז

והנה גבי מתניתין [לז, א] דמכרוהו לגויים או הטילוהו לכלבים כתב רבינו עובדיה וז"ל, וגבי בכור לא תני מכרוהו לגויים דבכור תמים אסור בהנאה עכ"ל, וכתב הרב תוי"ט שם על דבריו וז"ל, ואני תמיה שאע"פ שאסור בהנאה אינו תופס את דמיו שאין לך דבר שתופס את דמיו אלא ע"ז ושביעית עכ"ל. ואני תמיה על דבריו דהא גבי מתני' דפרק האיש מקדש [נו, ב], דהמקדש אשה באיסורי הנאה אינה מקודשת, מכרן וקדש בדמיהם מקודשת, כתבו הראשונים דע"כ מיירי בדמכרן לגויים, אבל אם מכרן לישראל לדעת הרא"ש שם והטור בא"ה סי' כ"ח ס"ל דאם לא ידע הלוקח שהם איסורי הנאה הוי מקח טעות והמעות שביד המוכר גזל הם, ולדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחי' והר"ן ז"ל שם צדדו לומר דשפיר מיירי מתני' במוכר לישראל ולא הכיר בהם הלוקח, ועפ"י זה אין המעות גזל בידו דכיון דלאפוקינהו מסרם לידו, אף שנתבטל המקח יש לו רשות להוציאם וכמלוה בידו הם ומשלם מביתו יעו"ש, באופן דבין למר ובין למר כשמכר לישראל ולא הכיר בהם המקח בטל, והמעות אשר בידו או הם גזל או הלואה, אבל עכ"פ אינו זוכה בהם מתורת מקח, ואם כן מה שייך בזה דבכור אינו תופס את דמיו, דלא שייך זה אלא כשמכר לגוי דהמכר קיים והדמים מותרים בדיעבד דאינו תופס דמיו, אבל במוכר לישראל דאין כאן מכירה כלל דבטל המקח, עכ"פ צריך שיחזיר הדמים או כהשבת הגזל או כפרעון הלואה, דמעולם לא זכה בהם מתורת מקח כדי שנאמר דבדיעבד הדמים מותרין, ואי משום דהלוקחים מכרוהו לגויים או הטילוהו לכלבים ונהנו בו, לא מפני זה חייבים ליתן למוכר מה שנהנו דחשיב כזה נהנה וזה אינו חסר, דהמוכר אינו חסר בזה כיון דלכתחלה לאו ממון הוא כלל, דהא מן התורה אסורין בהנאה ואינו יכול למוכרם לגוי, וא"כ יכולין לומר למוכר מאי אפסדתיך כדאמרינן בגמרא לרשב"א, דמשו"ה מוקי לה בדמכר להם מקום המום, ומה לי אכלו הם עצמם ומה לי האכילוהו לכלבים או מכרוהו לנכרים, סוף סוף אין כאן פסידא למוכר כיון דלכתחלה אינו יכול ליהנות ולאו דבר השוה ממון הוא:

ונראה דכוונת התוי"ט הוא דמאחר דרע"ב כתב דמתניתין דבכור דמחזיר להם הדמים ממה שאכלו שהטעם משום קנס ולא מן הדין, ע"כ דס"ל דמתניתין נמי מיירי בדמכר להם מקום המום, דבלאו הכי מן הדין צריך להחזיר הדמים כיון דאסור בהנאה, ויכולין לומר מאי אפסדתיך וזה נהנה וזה אינו חסר הוא, וכיון שכן מ"ש דליתני בסיפא דמכרוהו לגויים בבכור, הוא באופן זה דמיירי מתניתין דמכר להם מקום המום ובכה"ג איכא פסידא למוכר, דאי לאו דמכרוהו לגויים או הטילוהו לכלבים הוה מחזי ליה ושרו ניהליה, דמה"ט אמרינן לרשב"א דמנכה להם הדמים וה"ה הכא. ומ"ש התוי"ט מטעם דבכור אינו תופס את דמיו, היינו לומר דלא נימא דלא נקט בכור דלא שייך חלוקת מכרוהו לגויים דאפילו הלוקחים אינם יכולים ליהנות בדמים והיאך יתנו למוכר, דהא ליתא דאינו תופס את דמיו וכיון דהלוקחים נהנים מהדמים גם המוכר יכול ליהנות:

וליישב דברי הרע"ב י"ל דס"ל כסברת רש"י בריש חולין (דף ד' ע"ב), דס"ל דכל חליפי איסורי הנאה אף דלאחרים מותרים, למחליף או למוכר עצמו אסורים החליפין או הדמים יעו"ש, וא"כ הכא אף דהלוקח שמכרו יכול ליהנות מהדמים, דהא ודאי טעמא דאסורים למחליף הוא משום קנס דעבר אדאורייתא ומכר איסורי הנאה במזיד, אבל הכא דהלוקח לא ידע דהיה איסורי הנאה פשיטא דלא שייך לומר דאסורים לו, אבל מ"מ המוכר הראשון שמכר ללוקח במזיד ועבר אדאורייתא, אף דלא אהנו מעשיו דלגבי ישראל לא אהנו מעשיו דבטל המקח ממילא, מ"מ ע"י מכירתו לישראל במזיד נמשך שמכר לגוי ואהנו מעשיו, דחשבינן ליה כאילו הוא עצמו מכר לגוי והדמים אסורים לו מטעם קנס כסברת רש"י:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה