מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נא ס"ק ז
ולענ"ד אפשר לדמות סברת התוס' דס"ל דכל דנחסרו הבעלים כל שהוא משלם זה כל מה שנהנה, לההיא דאמרי' בפ"ק דקדושין (דף ז' ע"ב), בעי רבא ב' בנותיך לב' בני בפרוטה מהו, בתר נותן ומקבל אזלינן והא איכא ממונא, או דילמא בתר דידהו אזלינן והא ליכא, ונתבאר שם בתוס' דבתר נותן דקאמר לאו דוקא שהרי הנותן ע"כ בתורת שליחות בניו הוא, ואם בתר נותן אזלינן הוה בעי שתי פרוטות כאילו הבנים עצמם הוו מקדשים, אבל הבעיא היא אי בתר מקבל אזלינן לגמרי, דשמא אין לחוש אלא שיקבל המקבל ש"פ. והנה מדברים אלו נראה דאי הוה פשיטא לן דבתר האב המקבל אזלינן ולא אזלינן בתר הבנות, פשיטא לן דשתיהן מקודשות בפרוטה, אף דהמקדשים לא חסרו ממון ש"פ כל אחד ואחד כי אם חצי פרוטה, ועכצ"ל דה"ט דאע"ג דלגבי המקדש נמצא שלא נתן ממון, מ"מ כיון דלגבי המתקדשת איכא ש"פ שפיר דמי, דבתר הנאה דידה אזלינן והא כבר נהנית מש"פ, ולא אמרינן דכיון דזה נהנה וזה אינו חסר פטור, א"כ כיון דהאשה בכה"ג אינה חייבת לשלם אמאי מקודשת, אלא ע"כ צ"ל דכיון דכל אחד ואחד קא חסר כל שהוא והיא נהנית מש"פ חשיב כאילו כל אחד ואחד חסר ש"פ, כיון שבאה לה הנאה זאת דש"פ מחמתם. והרדב"ז בתשובת כ"י הביאה הרב מ"ל בפ"ה מהל' אישות סוף דין א', למד מזה על מי שזרק קדושין ולא היו שוים פרוטה, ולא הספיקו להגיע לידה עד שנתייקרו ועמדו על פרוטה, דבתר מקבל אזלינן והא איכא פרוטה ונותן לא איכפת לן יעו"ש באורך, ונראה דענין זה דומה קצת לסברת התוספות דפרק אלו נערות הנזכר לעיל:
ואין לדחות ולומר דשאני התם בקדושין די"ל דמקודשת מדין עבד כנעני, דאע"ג דלא קא חסר ולא מידי קני נפשיה, האי גברא נמי אע"ג דלא חסר מידי קני להאי איתתא וכמ"ש הרדב"ז בתשובה הנזכר בטעם הדבר יעו"ש, ואיכא למימר דדוקא גבי קדושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה, אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין, עלה דאמרי' שם (דף ז' ע"א) הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני, ואמרי' התם דאמר רבא וכן לענין ממונא, והר"מ לא הביא דין זה לענין ממונא, דס"ל דוכן לענין ממונא לא קאי אלא לחלוקת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב, דבממון לא ילפינן מעבד כנעני יעו"ש:
דהא ליתא דמלבד דרש"י שם בסוגיא הנזכר ס"ל דוכן לענין ממונא קאי לדין עבד כנעני דאם אמר הילך מנה ושדך קנויה לפלוני קנה, וכן כתב הטור בח"מ סי' ק"צ [ובשו"ע ס"ד] יעו"ש, יתר על כן דסברת הר"ן בעד הר"מ תמוה היא בעיני, דהא עיקר קדושין מגז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון ילפינן לה, וא"כ כל דלא חשיב כסף גבי קנין קרקע לא תועיל נמי גבי אשה, ואי מועיל באשה בקנין נמי יועיל. ועוד דהך גז"ש דלה לה דילפי' עבד מאשה ואשה מעבד אינו אלא מגט אשה דהיינו מיציאתה ולא מקדושי אשה, וכן משמע בפ' השולח (דף מ"א ע"ב) דאמרי' התם דכו"ע גז"ש עדיפא, ושאני הכא דאיכא למיפרך מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף תאמר בעבד שיוצא בכסף, ואם איתא דילפינן מקדושין נמי אכתי נילף מקדושי אשה דמתקדשת בכסף ועם כל זה אינה מקודשת לחצאין:
ועוד יל"ע דדין זה דקי"ל [קדושין כב, ב] דעבד כנעני נקנה בכסף ע"י אחרים והעבד נקנה בו אף דלא קא חסר ולא מידי, היינו לר"מ דס"ל דאין קנין לעבד בלא רבו, דאפי' נתנו לו מתנה ע"מ שאין לרבו רשות זוכה בו רבו, ולדידיה ע"כ כיון דחדית לן קרא [ויקרא יט, כ] דהפדה לא נפדתה דעבד כנעני נקנה בכסף ע"כ בכסף ע"י אחרים מהני אף דלא קא חסר ולא מידי, וחדוש הוא שחדשה תורה בעבד משא"כ בקנין ממון, אבל לרבנן דאמרי דיש קנין לעבד בלא רבו, ואי נתנו מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בה זוכה בה העבד, לדידהו כיון דיש מציאות בכסף ע"י עצמו דקא חסר ממונא דוקא ע"י עצמו מהני ולא ע"י אחרים, דכיון דאפשר ע"י עצמו דקא חסר ממונא מנ"ל דמהני ע"י אחרים דלא קא חסר ממונא מאי דלא מהני בקנין ממון. והנה כי כן קשה דאמרי' בפ"ק דקדושין [כג, א] עלה דמתני' וחכ"א בכסף ע"י עצמו, ופריך בכסף ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא אמאי כו', וכ"ת מאי ע"י עצמו אף ע"י עצמו וקמ"ל דיש קנין לעבד בלא רבו ע"כ, וכיון דלרבנן יש קנין לעבד בלא רבו ואפשר ע"י העבד דקא חסר ממונא, מאי קפריך ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא אמאי וכו', הא שפיר י"ל דדוקא ע"י עצמו משום דקא חסר ממונא, דמניין לנו לומר דעבד כנעני הוא משונה משאר קנין ממון:
ולזה י"ל דהכא סתמא דהש"ס פריך הכי אליבא דהלכתא, דאמרי' התם [שם ע"ב] דלר' אלעזר אפילו בע"מ שאין לרבך רשות כ"ע מודו דקני עבד וקני רבו, כי פליגי בנתנו לו מתנה ע"מ שתצא לחירות, דלרבנן בכה"ג לא קני רבו, וקי"ל כוותיה ולא כרב ששת דקאמר התם דאפי' בע"מ שאין לרבו רשות פליגי רבנן, וכיון שכן שפיר פריך הש"ס ע"י אחרים אמאי לא, דכיון דאפי' לרבנן לא אפשר ע"י עצמו כי אם בנתנו לו מתנה ע"מ שתצא לחירות, א"כ אפי' ע"י עצמו לא קא חסר ולא מידי, דכל דהעבד לא היה יכול ליהנות בממון זה כי אם לשחרר עצמו בו הו"ל כע"י אחרים שנתנו לרבו דלא קא חסר ולא מידי, דדא ודא אחת היא:
ואולם עוד קשה לסברת הר"ן מההיא דאמרי' בירושלמי דפ"ק דקדושין הל' ג', ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא הילך כסף זה שתצא שדך לחירות, אמר ליה יצאת, שתצא שדך להפקר אמר ליה לא יצאת, מה בין זה לזה זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת ע"כ, הרי מפורש דאפי' בקנין ממון אמרי' דין עבד כנעני, שהרי אמרי' דאם היה בידו שדה ממושכנת מהלוה, ובא אחד ואמר למלוה הילך כסף זה ותצא שדך לחירות מהשעבוד אשר היה לך עליה, יצאת לחירות, ודוקא בהפקר דליכא דעת זוכה לא מהני, אבל כל שמזכה לבן דעת אפי' לענין ממונא אמרי' דין עבד כנעני. ועוד יש לדקדק מההיא דאמרי' בפרקא קמא דגיטין (דף י"ג ע"ב), גבי מעמד שלשתן דאמר אמימר דה"ט דמעמד שלשתן, משום דנעשה כאומר בשעת מתן מעות שעבדנא לך לדילך ולכל דאתי מחמתך ע"כ, וע"כ האי נעשה הוא דחשבינן ליה כאומר הילך כסף להלואה ותשתעבד עצמך לפלוני, ואם איתא דדין עבד כנעני לא אמרינן בקנין ממון, במה משעבד זה לאותו פלוני אם לא בכסף שנותן לו זה, אע"פ דלא קא חסר ולא מידי שנתחייב לו, דהא ודאי זה אינו מתחייב בחנם לזה אם לא מכח הלואתו של זה, ועיין בחידושי הריטב"א שם מ"ש ע"ז ודו"ק. באופן דנראה דסברא זאת תמוה היא. ובפרט דרוב הפוסקים ס"ל דהא דאמרינן בפ"ק דקדושין [ז, א] וכן לענין ממונא קאי נמי לחלוקת מקודשת מדין עבד כנעני, וכיון שכן שפיר יש לדמות סברת התוס' דפ' אלו נערות להא דשתי בנותיך לשני בני וכתשובת הרדב"ז:
איברא דראיתי להרב משנה למלך שם שהביא תשובה אחרת להרדב"ז וכתב בסוף דבריו וז"ל, ועי' היטב בתשובה הזאת עם תשובה האחרת דלכאורה נראה דסותרות זו לזו והדבר צריך תלמוד עכ"ל. ולע"ד ליישב סתירת דברי הרדב"ז י"ל דע"כ לא כתב בתשובה הראשונה דבתר מקבל אזלינן, אלא כגון נדון דידן דאיהו נתן לה פחות משוה פרוטה ובידה נתייקרה הש"פ, דבכה"ג כיון דהאשה זכתה מחמת הקדושין בממון שוה פרוטה מקודשת אף דאיהו לא קא חסר שוה פרוטה, מכיון דסו"ס הגיעה לידה שוה פרוטה ואותה שוה פרוטה הויא ממון גמור בידה, שאילו רצתה למוכרה שויא לכל העולם שוה פרוטה, אבל בתשובה השנית דמיירי שקדש לאשה חולה באיסורי הנאה ואמר לה הרי את מקודשת לי באלו אינה מקודשת, דאע"ג דהם מותרים לה והיא נהנית בהם ושוין אצלה ממון שאילו היתה קונה אלו הסממנים היתה קא חסרה ממונא, מ"מ איהו לאו מידי יהיב לה, דאף דבתר מקבל אזלינן הא בתר מקבל נמי לא הגיעה לידה דבר השוה ממון, דכל דבר שאינו יכול למוכרו וליקח דמיו לא חשיב ממון, ובכה"ג דגוף הקידושין אינם שוים ממון אם מקדשה בגוף האיסורי הנאה דאינם ממון, ונהי דלגבי דידה שהיא חולה מטי לה הנאה דאית בה שוה פרוטה מינייהו, ואילו אמר התקדשי באותה הנאה שנתתי לך דבר שתתרפאי בו מקודשת, מ"מ באומר שתתקדש בגוף האיסורי הנאה אינה מקודשת, מידי דהוה למקדש במלוה [קדושין ו, ב] דאי מקדש בגוף המלוה אינה מקודשת ואי מקדשה לה בהנאת מחילת מלוה מקודשת, וכן הדבר הזה. וכיוצא לזה חלק הרב מל"מ לעיל מזה לומר דאין ללמוד מדברי רש"י במקדש בחליפי איסורי הנאה דאסורים למחליף לענין אם האשה חולה יעו"ש:
ועפ"י חילוק זה נראה דלזה כיון הרב מחנ"א במ"ש על דברי התוס' דפרק אלו נערות, דמה שדמו לההיא דאמרינן [ב"ב ד, ב] דמשום דגרם ליה היקפא יתירתא קצת משלם כל מה שנהנה דאין דמיון זה עולה יפה, דהתם דמשלם כל מה שנהנה היינו משום דהכי שוה הבית, אבל הכא היאך נחייב לשלם ביותר שוה ממה שאכל עכ"ל, דכוונתו לומר דנהי דהתם נמי [ב"ק כ, א] כיון דבחצר דלא קיימא לאגרא מיירי לא קא חסר ולא מידי אלא ההוא פורתא, מ"מ הדר בו ונהנה הוא דבר של ממון גמור, שאילו היה רוצה בעל החצר היה משכיר לאחרים, וכל שזה נהנה בדבר ששוה ממון לכל העולם מתחייב בכל הנאתו אגב ההוא פורתא דקא חסר בעל החצר, משא"כ התם דנהי דזה שבלע התרומה נהנה בשוה פרוטה, מ"מ אינו אלא הנאה בעלמא שנהנה הוא, וכל שבעת הנאתו אינו שוה ממון לכל העולם דאינו דבר הנמכר דכבר אינו בעין, בכה"ג לא אמרי' דמשלם כל מה שנהנה, דסו"ס י"ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור אף דבעל דבר חסר פורתא, וכמו שחלקנו לענין קדושין כעין זה:
איך שיהיה נמצינו למדין דלפי דברי התוספות דפרק אלו נערות, שפיר אנו יכולין לומר דדעת הר"מ שכתב במוכר איסור אכילה מדרבנן דאם אכלן הלוקח אינו מחזיר כלום, הוא מטעם זה, דכיון דהמוכר נחסר במקצת והלוקח נהנה, כאילו אכל דבר היתר אף דלא היה רצונו ליהנות הנאה זאת מדבר איסור, לא גרע מהנאה הבאה לאדם שלא מדעתו דחייב לשלם, כמ"ש התוספות בפרק הגוזל (דף ק"א ע"א) כנזכר לעיל, משו"ה כתבו חשיב כאילו נהנה מדבר היתר ואינו מחזיר כלום:
והנה הפר"ח ז"ל בסימן קי"ט [ס"ק כ"ד] חלק על דברי הש"ך ודחה את דבריו והעלה דאין ה"נ, אלא דמיירי באיסור דלית ביה הפרש מאיסור להיתר כגון גבינה וכו', וכבר הרב פרי תואר שם בס"ק י"ז הקשה עליו מה שיש לדקדק על דבריו יעו"ש, וכתב הרב שם ליישב אמאי אינו מחזיר ההפרש מאיסור להיתר, על פי פסק מרן בח"מ סי' רל"ב סוף ס"ד וז"ל, וכן אם רצה הלוקח ליקח פחת המום הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמות שהוא או תקח מעותיך ותחזיר לי מקחי וכו' יעו"ש בדבריו באורך. ולע"ד אחר המחילה רבה הראויה אליו אין דמיון זה עולה יפה, דע"כ לא אמרי' דהמוכר יכול לומר או קח אותו כמות שהוא או קח מעותיך ותחזיר לי מקחי, אלא כשהמקח בעין או אפילו שאינו בעין שמכרו הלוקח או אכלו, דבכה"ג טענת המוכר טענה מעלייתא היא, דאם בעין שיחזיר לו מקחו ואם אינו בעין איהו דאפסיד אנפשיה, דהו"ל למידק לראות אם יש בו מום קודם שימכרנו כיון דהיה בידו לברר הדבר להחזיר לו מקחו, וכיון דהוא לא עשה כן שפיר טוען המוכר שיחזיר לו מקחו, ואם אין בידו להחזירו אינו נותן לו הפחת, אבל בנדון זה שמכר לו דבר איסור דהוי כמום ומקח טעות הוא ואין בידו להכיר במום זה, נמצא דמה שאכלו מפני שסבור שהיה של היתר אנוס הוא בדבר, דמה בידו לעשות, ואדרבה המוכר הוא דגרם במה שאינו יכול להחזיר לו מקחו, וכל כה"ג שהיה אנוס אין בידו לעכב פחת ההפרש שיש מאיסור להיתר, וחילוק זה נראה בעיני ברור:
ועכצ"ל הכי דאל"כ תקשי לן סיפא דמתני' [לז, א], דקתני גבי טריפה מכרוהו לגויים או הטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי הטריפה, ואמאי לימא ליה המוכר או קח אותו כמות שהוא או קח מעותיך ותחזיר לי מקחי, אלא עכצ"ל דשאני הכא דאינו יכול להחזיר מקחו דאנוס היה דלאו בידו לידע שהיה בו מום. ומה שכתב הרב ז"ל שם דטעמא דמתני' דקנסוהו נמי בפרט זה כי היכי דלא ליתהני מאיסורא דעבר אדאורייתא, אבל באיסור דרבנן לא קנסו ואוקמוהו אדין תורה, הדבר קשה דאם כן הוא אמאי לא אישתמיט שום אחד מהראשונים לומר דגם פרט זה הוא מטעם קנס, ומה גם דדוחק לומר דקנסוהו רבנן מפני שחשב להכשיל חבירו בדבר איסור, כיון דסוף סוף לא גרם להם שיעשו איסור: