אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות נא ס"ק ו

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נא ס"ק ו

אות נא ס"ק ה

והנה הר"מ בפט"ז מהל' מכירה דין י"ד כתב וז"ל, אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימים מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו, ואם אכלן אין המוכר מחזיר לו כלום, וכל איסור הנאה בין מדברי תורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה עכ"ל. ומדבריו אלה יש ללמוד דהאמת כמו ששיערנו דיש ללמוד מדברי הר"מ לפי פי' הירושלמי, דנראה דמהאי טעמא נמי כתב הכא דהמוכר דבר איסור דאסור באכילה מדברי סופרים דאם אכלם אינו מחזיר מהדמים כלום דמשמע דאינו מחזיר כלל, וצריך להבין אמאי הא כיון דמכר בחזקת היתר ודאי קבל דמים יותר ממה ששוה איסור דרבנן, דאיסור דרבנן כיון שאינו יכול למוכרו לישראל ודאי שנמכר יותר בזול, וא"כ אמאי אינו מחזיר ההפרש שיש בין איסור להיתר, דנהי דס"ל להר"מ דבאיסור דרבנן לא שייך קנס ולא שייך נמי טעם דנפשו קצה בהם, מ"מ במה שלקח יותר מדמי איסור אמאי אינו מחזיר, כיון דמה שנהנה הלוקח באכילתו כדבר היתר חשיב כזה נהנה וזה אינו חסר, ואולם לפי האמור אתי שפיר דכיון דהמוכר חסר במקצת מגלגלין עליו הכל, וכל ההנאה חשיבא כזה נהנה וזה חסר, דמשו"ה באיסורי הנאה דרבנן דאין המוכר חסר כלום מחזיר כל הדמים, כיון דהוי ממש זה נהנה וזה אינו חסר:

וראיתי להש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז שהקשה קושיא זאת על דברי הר"ם שהביא מרן [בסע' י"ג] וכתב וז"ל, ועוד לדבריהם די אם לא קנסוהו כיון שהוא מדרבנן, מ"מ למה אין המוכר מחזיר כלום, יחזיר מה שקבל יותר מדמי הטריפה שהוא חייב מדינא ולא מצד הקנס, אלא נ"ל הטעם דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמוהו אדין תורה וכו' עכ"ל, ולפי האמור יש ליישב קושייתו ע"ד הנזכר, דכל דהמוכר חסר במקצת וזה נהנה כאילו היה היתר ממש חשיב זה נהנה וזה חסר, דבאותו מקצת דחסר מגלגלין לו ללוקח את הכל. ומ"ש הרב לתרץ מטעם דלא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמוהו אדין תורה, לענ"ד אינו נראה כן דהא בכמה דוכתין נראה דכל דגזרו חכמים איסור בדבר העמידו דבריהם אדין תורה, כדאמרי' לענין קדושין דהמקדש באיסורי הנאה אפי' מדרבנן אינה מקודשת כמ"ש הר"מ בפ"ה מהל' אישות [ה"א], הרי דלא אמרי' דחז"ל לא גזרו איסור אלא לאסור הדבר לא להתיר אשת איש כיון דמה"ת היא מקודשת, וע"כ היינו טעמא דכיון דקדושין בהנאה תליא מילתא והאשה אינה יכולה ליהנות בו מה לי אי הוו דאורייתא או דרבנן, סו"ס השתא לא יהיב לה מידי דלאו בר דמים הוא:

וכיוצא לזה אמרי' בסוף פ' הגוזל קמא [קי, ב], דאבעיא [להו] כהנים בגזל הגר מקבלי מתנה נינהו או יורשים הוו, למאי נ"מ למיתב להו חמץ שעבר עליו הפסח, אי אמרת יורשים הוו מאי דירתי מורית, אי אמרת מקבלי מתנה נינהו הא לא יהיב מידי דעפרא בעלמא הוא, ופשטינן דמקבלי מתנה נינהו ופסק הר"מ בפ"ח מהל' גזילה [ה"ח] דאם נתן להם חמץ שעבר עליו הפסח לא יצא ידי נתינה, ואמאי לא יצא הא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא קנסא דרבנן ומדאורייתא חזי ושפיר מקיימת נתינה דאורייתא, אלא ודאי כיון דבשעת נתינה אינו שוה ממון מה לי אי הוי דאורייתא או דרבנן, סו"ס השתא דאסרו רבנן לא יהיב להו מידי. באופן דנמצינו למדין לכל דבר שתלוי עניינו בהנאת ממון אפי' שאיסורו מדרבנן אמרי' סוף סוף הא ליכא הנאה ומדאורייתא נמי לא מהני, וא"כ הכא אף דעיקר מה שתקנו חז"ל הוא לענין איסור לאוסרו, מ"מ כיון דאסרו חז"ל אינו שוה ממון כמו ששוה דבר ההיתר, מאיזה טעם נאמר דלא העמידו דבריהם במקום ממון, מאחר דאפי' לענין איסור העמידו דבריהם מטעם דסו"ס השתא אינו שוה ממון, ולא נחייב למוכר שיחזיר מה שיאכל יותר מדמי הטריפה, כיון דהשתא דאסרו חכמים אינו שוה כשיעור דמי היתר, ונמצא דהמוכר לא חסר מממונו כי אם שיעור דמי האיסור ולא יותר. ועכצ"ל הכי דאל"כ אמאי באיסורי הנאה דרבנן כתב הר"מ דיחזיר הדמים, ואמאי לא אמרינן דהם לא גזרו איסור הנאה כדי להוציא ממון, אלא עכצ"ל דכיון דאסרוהו רבנן בהנאה הרי לא שוה מידי ולא קא חסר המוכר ולא מידי, ואומר לו הלוקח מאי אפסידתך, וא"כ ה"ה לענין איסורי אכילה דאומר לו הלוקח לא אפסדתיך אלא שיעור דמי טריפה ולא עוד: ומה שהביא הש"ך ראיה ממה שדימה ה"ה דין זה למה שאמרו דמותר לעשות סחורה באיסורי אכילה דרבנן, אחר המחילה הראויה אליו אינו ענין לזה, דהתם אין הדבר תלוי בהנאת ממון דסוף סוף הא אינו שוה ממון לפי מה שאסרו חז"ל, דהתם נאסר לעשות סחורה באיסורי אכילה כדי שלא יבא לידי תקלה לאכול ממנו, ובאיסורי אכילה דרבנן לא החמירו בזה דאפילו אם יבא לאכול אינו עובר אדאורייתא, אבל בענין זה דעיקר זכות הדמים שזוכה המוכר הוא חליפין מה שמכר לו, וא"כ השתא דאסרו חכמים ז"ל דבר זה אין לו זכיה בדמים אלא כשיעור הזכות שהיה לו באותו דבר שמכר, וחז"ל כבר הפקיעו ממנו שלא יש לו זכות כשיעור דבר היתר, וזה נראה ברור בעיני, ואם יש להשיב הוא ע"ד האמור דכל דחסר מעט מגלגלין עליו את הכל: ואחר שכתבתי זה מצאתי להרב מחנה אפרים בהל' אונאה סי' כ"ו שהביא דברי הש"ך הנזכר וכתב וז"ל, ולכאורה היה נראה כדבריו מדברי התוס' בפרק אלו נערות (דף ל' ע"ב) שכתבו בד"ה לא צריכא וכו', דכל היכא דנחסרו הבעלים כל שהוא משלם זה כל מה דנהנה יעו"ש, ומלבד דלאו כו"ע מודו בזה כמבואר בסוגיין דפרק כיצד הרגל עכ"ל. ולענ"ד טעם זה טעמו ונימוקו עמו לקיים סברת הש"ך, דעכצ"ל דהכי ס"ל להר"מ מדכתב אינו מחזיר כלום, ואני בעניי כבר כתבתי טעם זה, ובהגלות נגלות דברי התוס' דפרק אלו נערות שהביא הרב הוא ראיה גמורה לטעם זה, ואם יש מי שחולק ע"ז כמ"ש הרב מחנ"א מ"מ י"ל דהר"מ הכי ס"ל כמ"ש ה"ה סברא זאת בהל' גזילה כנזכר, דכיון דחסר כל שהוא מגלגלין עליו הכל, ובפרט דכבר כתבנו דרובא דרבוותא ס"ל הכי, וכעת לא מצאתי חולק בסברא זאת כי אם הרמ"ה שכתב הנ"י: עוד כתב הרב שם דמלבד זה איכא למדחי, דהכא אין זה נהנה הנאה גמורה שנפשו של אדם קצה מאכילת האיסורין, וע"ז הביא הירושלמי דתרומות יעו"ש, ואני כבר כתבתי דבדבר שאין נפשו של אדם קצה בהם כאיסורי דרבנן וכיוצא, אם מנכה כל הדמים ממה שאכלו או מחזיר היותר מדמי האיסור תלוי בפירוש הירושלמי, דלדעת הר"מ קושית הירושלמי הוא לרבנן דאמרי משלם דמי חולין, משמע דדוקא משום שנפשו של אדם קצה לא חשיב כאילו נהנו מחולין, אבל בדבר שאין נפשו של אדם קצה מהם משלם להם דמי חולין בין לר"מ ובין לרבנן, דאף דנהנו וחשיבא להם הנאה כאילו נהנו מההיתר, מ"מ לא נהנו מנכסי בעה"ב מההיתר כי אם מדמי איסור, ולדעת הר"ש והרא"ש אפי' בדבר שאין קצה מהם משלם להם דמי חולין בין לר"מ ובין לרבנן, דאף דנהנו וחשיבא להם הנאה כאילו נהנו מההיתר מ"מ לא נהנו מנכסי בעה"ב:

עוד כתב הרב שם, אבל עדיין נ"ל דלא דמי לההיא דפרק אלו נערות דמשלם כל מה שנהנה, דהתם נתכוון ליהנות מאותה אכילה אבל הכא אנן סהדי דאילו היה יודע זה לא היה קונה אותו עכ"ל. ולעד"נ דחילוק זה לא ניתן ליאמר אלא אם היה המציאות דלא נתכוון ליהנות מאותה אכילה, דאילו היה יודע שהיה צריך לשלם דמי האכילה לא היה אוכל, וכההיא דאמרינן בב"ק (דף קי"ב ע"א) דהניח להם פרה כסבורים של אביהם היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול יעו"ש, דה"ט דהם לא כוונו ליהנות מאותה אכילה ע"מ לשלם, ואילו היו יודעים לא היו אוכלים בשר, ואם היה כן במוכר דבר איסור שייך לומר הכי, אבל במוכר דבר איסור הוא מכוון ליהנות מאותה אכילה ע"מ לשלם דמי שיווי ההיתר, דרצונו לאכול דבר זה ולשלם, וכיון דעיקר רצונו וכוונתו הוא ליהנות מאכילה והרי כבר נהנה ונתמלא תאוותו, מה מעלה ומה מוריד לומר דאנן סהדי דאילו היה יודע מהאיסור לא היה אוכל, כיון דסוף סוף עכשיו כבר נהנה ממנו כמו שהיה כוונתו לאכול ע"מ לשלם כשווי דבר היתר, וכיון דהמוכר חסר כל שהוא לא חשיב זה נהנה וזה אינו חסר וחייב לשלם כדמי היתר כיון דכבר נהנה כמו שהיה כוונתו ורצונו. ואע"ג די"ל דאנן סהדי דאילו היה יודע דצריך לשלם כשיעור מה ששוה ההיתר אף דהאיסור אינו שוה כ"כ, מ"מ התם נמי בתוחב תרומה לחבירו י"ל דלא כיון ליהנות על מנת לשלם, דטעה לומר דכיון דנמאס ואינו שוה פרוטה לא יחייבו אותו, ואילו היה יודע שחייב לשלם כל מה שנהנה לא היה בולע אותו, אלא עכצ"ל דכיון דנהנה חייב לשלם אפי' שלא היה דעתו לכך, ומה גם דאפילו הנאה הבאה לו לאדם בגופו שלא מדעתו חייב לשלם וכמ"ש התוס' בפרק הגוזל (דף ק"א ע"א) ד"ה או דילמא וכו', והביאו ראיה מהא דתחב לו חבירו בפרק אלו נערות דכשגופו נהנה חייב יעו"ש, ועכצ"ל דס"ל להתוס' דאף דהכא מצי לאהדורה ע"י הדחק, מ"מ כיון דמעיקרא הוא לא היה בדעתו ליהנות, וחבירו תחב לו עד שיעור שאינו ש"פ ובלעו מפני שהיה סבור שלא יתחייב וכשלא מדעתו דמי ודו"ק:

עוד כתב הרב וז"ל, ועוד דאעיקרא דמילתא דברי התוס' בפ' אלו נערות אינם מוכרחים, דמה שדימו לההיא דמשום דא"ל את גרמת וכו' אין דמיון זה עולה יפה, דהתם דמשלם כל מה שנהנה היינו משום דהכי שוה הבית, אבל הכא היאך נחייב לשלם ביותר שוה ממה שאכל עכ"ל, וכשאני לעצמי לא הבנתי חילוק זה, דאע"ג דהתם הכי שוה הבית, מ"מ כיון דחצר דלא קיימא לאגרא הוא והוי זה נהנה וזה אינו חסר נמצא דאינו מפסידו לבעה"ב כלום ע"י הנאתו, ושורת הדין היא שלא ישלם כי אם מה שחסרו דוקא, ועם כל זה אמרי' דמגלגלין עליו את הכל, וא"כ ה"ה הכא דכיון דזה נהנה בהנאת מעיו שיעור ש"פ משלם כל מה שנהנה כיון דעכ"פ הוא נהנה בש"פ אף דלבעלים לא היה ש"פ:

עוד כתב הרב שם וז"ל, ולענ"ד עיקר קושית התוס' ליתא לפי' הירושלמי והביאו הר"מ בהלכות תרומות פ"י [הכ"ד] וז"ל, אכל תרומה שאינה ש"פ יעו"ש בכ"מ עכ"ל, ודבריו תמוהים בעיני דנראה דכוונתו לומר, דמה שהוצרכו התוס' לומר דמשלם כל מה שנהנה כיון דחסר כל שהוא, הוא משום דס"ל דהאוכל תרומה אינו חייב בתשלומין עד שיאכל ש"פ, ומדברי הר"מ והירושל' נראה דאפי' בפחות מש"פ כל שיש כזית חייב בתשלומין. והוא דבר תימה דזה פשיטא שלא נאמר אלא באוכל תרומה בשוגג לחייבו חומש, כיון דכתיב לשון אכילה איש כי יאכל קדש בשגגה וסתם אכילה בכזית, אבל באוכל במזיד דגזל תרומה פשיטא דאינו חייב לשלם אלא בש"פ, כדין כל גוזל ממון חבירו דלכתחלה אסור לגזול כל שהוא אבל בדיעבד לא ניתן להשבון, והכא בפ' אלו נערות מיירי באוכל תרומה במזיד כמבואר למעיין, וא"כ בפחות מש"פ אינו מתחייב אם לא משום דמגלגלין עליו כל מה שנהנה:

ועוד קשה דאפי' אם נאמר דבמזיד נמי לא בעינן ש"פ, א"כ מאי משני הש"ס (ל"ק) [ל"צ] דמצי לאהדורה ע"י הדחק, דבהכי נמצא דחיוב ממון ומיתה באין כאחד, הא משעה שנמאסה ונתקלקלה ועמדה על פחות מש"פ קודם בליעה כבר נתחייב בממון שיעור פחות מש"פ ולא חשיב באים כאחת. והנראה ודאי דאפי' הרב ז"ל מודה דהגוזל תרומה מזיד ולא אכלה דפחות מש"פ אינו משלם כשאר גזל, אלא דבאכלה במזיד ס"ל דחייב בתשלומים בכזית כדין שוגג דאפי' פחות מש"פ, כיון דאזהרת אכילת תרומה הוא מקרא דכל זר לא יאכל קדש, וכמו שהוא במיתה בכזית כן לענין תשלומין, וכיוצא לזה מצינו שהשוה הר"מ מזיד לשוגג באוכל תרומה לענין שמשלם מן החולין שם בפ"י דין ח"י יעו"ש, ואפשר דלזה נמי שוין, אבל הדבר קשה איך מפני סברא זאת בלא ראיה ראוי לומר דקושיית התוס' ליתא, כיון די"ל דהתוס' ס"ל דפחות מש"פ לא נאמר אלא בשוגג, וכן ס"ל להתוס' לענין תשלומי חולין וכמ"ש מוהר"י קורקוס שם בדין ח"י יעו"ש:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה