אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות נא ס"ק ב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נא ס"ק ב

אות נא ס"ק א

ועל פי זה דאפי' לרבנן טעמייהו דמוכר בכור וטבלים ויין נסך דמחזיר את הדמים משום קנס הוא, יתיישב מאי דאמרי' בתוספתא בפ"ב דתרומות [ה"א] המוכר פירות לחבירו ואמר ליה פירות שמכרתי לך טבלים הם, הבשר בשר בכור הוא, היין יין נסך הוא, שורת הדין אין נאמן וכו'. [שם ה"ב], היה מקריב עמו זבחים וכו', אבל אמר ליה זבחים שהקרבתי עמך באותו היום נטמאו, שורת הדין אין נאמן ע"כ, וסיפא דזבחים שהקרבתי עמך וכו' הובאה בגמרא בפרק הניזקין (דף נ"ד ע"ב) וכתב הריטב"א בחידושיו שם וז"ל, והא דקתני שורת הדין אינו נאמן דמשמע שורת הדין היה נותן שלא יהא נאמן, אבל נאמן הוא, דהכי דייק לישנא דשורת הדין, י"ל דמשום מזיד נקטיה, דהיכא שיאמר במזיד טמאן או פגלן הדין נותן דלא יהא נאמן, דהא אינו חייב לשלם דהא היזק שאינו ניכר הוא וקי"ל דלא שמיה היזק, אבל עכשיו דתקנו דבמזיד משלם מהימן, דמתוך דנאמן על עצמו לשלם נאמן הוא לטמאן או לפגלן, ומש"ה נקט לישנא דשורת הדין עכ"ל הצריך לענינינו. וצריך (להבין) [לומר] דלפי דברי הריטב"א בסיפא, הכי צ"ל ברישא דמכר בכור וטבלים ויין נסך דקתני נמי האי לישנא דשורת הדין אינו נאמן, דהכי פי' דהדין נותן דלא יהא נאמן דהא אינו חייב להחזיר את הדמים מן הדין, כיון דדברים אלו אינם מדברים שנפשו של אדם קצה בהם, והרי הלוקח נהנה בהם, ומיירי בבכור דמכר לו מקום המום, דאמר ליה אי לאו דאכלת ליה מחזינה ליה ושרו ניהליה כרבי יהודה, וכן בטבלים ויין נסך כדאמרינן בגמרא לרשב"א דמיירי באופן דזה נהנה וזה חסר הוא, ובכן אינו מחזיר הדמים, ומשו"ה שורת הדין דלא יהא נאמן, אבל השתא דתקנו דבמזיד משום קנס יחזיר את הדמים נאמן, דמתוך דנאמן על עצמו להחזיר הדמים נאמן הוא לאוסרו כדכתב הריטב"א. ויצא לנו מזה דגם הריטב"א ס"ל כסברת הנימוקי יוסף דמשום קנס הוא דיחזיר את הדמים ובמזיד:

ועפ"י דברי הריטב"א, יתיישב מאי דאמרי' בתוספ' בפ"ג דמעשר שני [הי"ב] דמייתי התם פלוגתא דרבנן ורשב"א דשמעתין בסגנון אחר וז"ל, המוכר פירות לחבירו ואמר ליה פירות שמכרתי לך טבלים הם, בשר בכור הוא, יין נסך הוא, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, רשב"א אומר דבר שהנפש קצה בו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את השאר, דבר שאין הנפש קצה בו מה שאכלו אכלו וינכה להם מן הדמים עכ"ל, לכאורה קשה דהכא נראה דאם אמר לו המוכר פירות שמכרתי לך טבלים הם או בשר בכור או יין נסך נאמן לאוסרם, מדקתני מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, דאם אינו נאמן ובכן אפי' מה שלא אכלו יכולין לאכול דלאו כל כמיניה לאוסרם, אמאי אם אכלו יחזיר להם הדמים. ואולם לפי האמור א"ש דהתם בתרומות שורת הדין קתני, אבל השתא דתקנו חז"ל מפני הקנס שיחזיר להם את הדמים מתוך שנאמן להחזיר הדמים נאמן נמי לאוסרם, והכא במעשר שני קתני לה למאי דהשתא דתקנו שיחזיר את הדמים מפני הקנס:

איברא דראיתי להר"מ בספי"ב מהל' מעשר [הי"ח] שהביא התוספ' דפ"ב דתרומות וכתב וז"ל, המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מתחת ידו אמר ללוקח פירות שמכרתי לך טבלים הם, הבשר בשר בכור, היין יין נסך, שורת הדין שאינו נאמן, אפילו היה המוכר חבר, והזהיר מחמיר על עצמו, ואם האמינו הרי זה משובח אפילו היה המוכר עם הארץ עכ"ל, דמתבאר מדבריו דס"ל דמאי דנקט התנא לישנא דשורת הדין נותן דאינו נאמן, הכוונה דמן הדין בין מן התורה ובין מדרבנן אינו נאמן, אלא דאם מחמיר על עצמו הרי זה משובח, וכן כתב עוד הר"מ בסוף הל' פסולי המוקדשין [פי"ט הט"ו] בדין זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו ואותן הטהרות נטמאו דשורת הדין שאינו נאמן והמחמיר הרי זה משובח יעו"ש, וזה דלא כפי' הריטב"א: והנה כי כן צריך להבין בתוספתא זאת דפ"ג דמעשר שני דנראה ממנה דנאמן לאסור, ממאי דקתני דיחזיר להם את הדמים. וי"ל דלעולם אינו נאמן לאסור מן הדין, אלא דאם בא הלוקח ורצה להחמיר על עצמו להאמינו ומה שאכל אכל והשאר רוצה להחזיר לו, מיחייב המוכר להחזיר לו כל הדמים אפילו מה שאכל כיון דבמזיד מכר לו ומשום קנס חייב להחזיר, ואף דאינו נאמן לאסור מ"מ לענין חיוב ממון נאמן על עצמו, דהודאת בע"ד כק' עדים דמי וכמו שכתב הר"ן ז"ל [דף כ"ח ע"ב מדפי הרי"ף] בפרק כל הנשבעים גבי מתני' [שבועות מד, ב] ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות וכו', דהקשה הרשב"א ז"ל מאן מוכח דעבר עליה במזיד דילמא אשתלי ולא מזיד הוא, ואי במודה שהזיד דידע הוא ולא העיד להם, אין אדם נאמן לשוויה נפשיה רשיעא, וכתב הר"ן דלא קשיא דבמודה שהזיד משכחת לה, דאע"ג דאין אדם משים עצמו רשע, הני מילי לפוסלו לעדות אחרת, אבל זה שמחייב עצמו ממון שהרי הוא אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד, הוי ליה הודאת בעל דין דמהניא לגבי ממון דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי עכ"ל, והוא הדין הכא דאף דאינו נאמן לאסור, מכל מקום לענין ממון חייב על פי הודאתו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: הן אמת דראיתי להרדב"ז בביאורו על הר"מ בפרק י"ב מהלכות מעשר, שכתב על דברי הר"מ הנזכר וז"ל, זה מבואר בכמה דוכתי דנאמן אדם על הדבר בעודו ברשותו, אבל אחר שיצא מתחת ידו אינו נאמן, והזהיר מחמיר על עצמו, וכיון דמטעם חומרא הוא אין מחזיר המקח, ואם נאבד אין המוכר חייב לשלם כלום דמצי למימר לא מפני חסידותיך אפסיד אני, והא דתניא בפרק כל פסולי המוקדשין [לז, א] המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ומחזיר הדמים וכו', התם איירי שנמצא הדבר כן בעדות אחרים שמן הדין אסורים היו ולא מטעם חומרא, והכא מדינא מותרין שאין המוכר נאמן, ומשום חומרא בעלמא שזה מחמיר על עצמו אין חבירו חייב לשלם עכ"ל, ולכאורה קשה דנראה דאישתמיטתיה מיניה התוספתא דפ"ג דמעשר שני, דנראה ממנה דאפילו בדליכא עדות אחרים כי אם עדות המוכר חייב להחזיר הדמים, וע"כ היינו טעמא כדבר האמור, דאף דאינו נאמן לאסור לענין ממון נאמן בהודאתו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי: הן אמת דבעיקר התוספתא דתרומות קשה, דאמאי שורת הדין דאינו נאמן לאסור, הא כיון דלענין ממון נאמן וחייב להחזיר הדמים, מתוך שנאמן להפסיד בחזרת הדמים נאמן נמי לאסור, כההיא דאמרינן בפ' הנזקין [נד, ב] בההוא דכתב ס"ת ולא עבד הגוילין לשמה, דאמרינן דמתוך דנאמן להפסיד שכרו נאמן לאסור, ופסקו הר"מ בפ"א מהל' תפילין [הי"ח] ועיין במ"ש מרן הכ"מ בסוף הל' מטמאי משכב ומושב [פי"ג ה"ח], שכתב על דברי הראב"ד דאין זו השגה, דדין הס"ת כבר כתבו במקומו וה"ה הכא יעו"ש, דע"כ צריך לומר או דהכא בתרומות מיירי בדמכר בשוגג דלא קנסינן ליה, ובההיא דפ"ג ע"כ מיירי במזיד דקנסינן ליה, וכיון דחייב להחזיר הדמים נאמן לאסור ג"כ במגו. ואף אם נאמר דזה דוחק דסתמא קתני הכא והתם ומשמע בכל גווני, יש לחלק באופן אחר דהכא בתרומות מיירי שהפירות הם בעין עדיין ולא אכל הלוקח מהם כלל, ומיירי דכשבא המוכר להודיעו הדבר וקודם שהודיעו שאול שאל לו אם הפירות בעין או לא, וכשאמר לו שהם בעין הודיע לו לומר טבלים הם וכו', דבכה"ג אף דחייב להחזיר הדמים כיון דהלוקח נמי יחזיר לו הפירות בעין חיישינן דאין האמת כן, דמה שאמר כן הוא מפני שרצה לחזור ממקחו ועשה המצאה זאת לומר שהם של איסור ולא היו דברים מעולם, וא"כ הוא נמצא דליכא למימר מגו ומשו"ה אינו נאמן לאסור, אבל התם במעשר שני דקתני מה שאכלו אכלו ויחזיר הדמים דנמצא דמיירי דאין כל הפירות בעין, וי"ל דמיירי נמי דקודם שהודיע לו חקר לידע אם הם בעין, ואמר ליה דמקצתן כבר אכל, וכיון דמיירי בהכי נאמן לאסור שאר הפירות מן הדין, דמתוך דנאמן להפסיד שיעור מה שאכל שחייב להחזיר הדמים נאמן נמי לאסור: ואולם אף לפי דרך זה דברי הרדב"ז תמוהים, דמדמחלק לומר דהתם שאני דמיירי בעדות אחרים, משא"כ הכא דהוא עפ"י המוכר דאינו נאמן ומשום חסידות אינו חייב, מוכח דס"ל דאפילו אם נאמר דמיירי הכא נמי דאכלו מהפירות כי התם אינו חייב להחזיר הדמים, והא ליתא כמו שמתבאר מהתוספתא דמעשר שני, ואדרבה י"ל דאי מיירי הכא בשאין הפירות בעין אפשר דנאמן נמי לאסור מתוך דנאמן להפסיד, ועוד דאפילו אם תימצי לומר דאינו נאמן לאסור מן הדין מטעם מגו זה, מ"מ כל שהלוקח רוצה להחזיר חייב להחזיר לו הדמים ממה שאכל נמי, דלענין ממון מחייבינן ליה בהודאתו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכמ"ש משם הר"ן ע"ז:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה