אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות נא ס"ק א

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נא ס"ק א

אות נ ס"ק ג

מתני' השוחט [לז, א] את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו וכו': גמרא תנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור וכו' וכן הלכתא, וכבר איכתיבא בהלכות בפרק המוכר פירות [ב"ב על מתני' צב, א]:

הנה הנמוקי יוסף ז"ל שם בפרק המוכר פירות [דף מ"ו ע"ב מדפי הרי"ף] כתב, דמתני' דקתני מה שאכלו אכלו ומחזיר להם את הדמים אינו אלא משום קנסא שמכר במזיד, וכן כתב הש"ך בי"ד סי' קי"ט [ס"ק כ"ה], ודקדק כן מפירוש רש"י במתניתין דבכורות יעו"ש. והרב מחנה אפרים בהלכות נזקי ממון סי' ט' עמד על דבריהם וכתב וז"ל, ולע"ד ק"ל עד מאד דבגמרא שם מייתי פלוגתא דרבנן ורשב"א, דרשב"א חולק עם חכמים ומחלק בין דברים שהנפש קצה בהם לדברים שאין הנפש קצה בהם, דדברים שאין הנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים ודברים שהנפש קצה בהם כגון נבלות וטרפות יחזיר את הדמים משום דנפשו של אדם קצה בהם ולא קא מטיא ליה הנאה באכילתו, ומשמע דלא פליגי חכמים ורשב"א בזה, מדלא נקטו חכמים בברייתא נבלות וטרפות, משמע דבאלו ליכא פלוגתא ביניהון דלכ"ע יחזיר את הדמים כיון שלא נהנה וכו' יעו"ש, שהאריך בטוב טעם בקושיא זאת. ועיקר קושייתו על מ"ש הנ"י גבי טריפה דמתני' דמשום קנס הוא, דאפי' אם נאמר גבי בשר בכור וטבלים ויין נסך דמשום קנס הוא, מ"מ גבי טריפה דנפשו של אדם קצה בה ולא נהנה, מן הדין יחזיר את הדמים ואפי' בשוגג:

ולעד"נ דיש ליישב סברת הנ"י עפ"י מה שראיתי שהביא הרב בצלאל בשמעתין דברי התוספות חיצוניות כ"י, שכתבו על דברי רשב"א דקא חשיב נבלות וטריפות מדברים שנפשו של אדם קצה בהם וז"ל, תימה אמאי הוו דברים שהנפש קצה בהם, וכי אם נתנבלה בשחיטה תהא יותר נפש האדם קצה בהם וכן הטריפות והלא הן טובות וראויות לאכול, וי"ל דמיירי שמת במיתת עצמו וטריפה נמי הוי דומיא דשקצים ורמשים, וכה"ג יש לפרש בפרק בתרא דהוריות [יא, א] דקאמר התם ואיזה הוא משומד דסתמו מין הוי אוכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים, ומיהו קשה דהתם חשיב יין נסך בהדייהו דהוי סתמו מין, אלמא סבירא ליה דנפשו של אדם קצה בהם והכא חשיב ליה בדברים שאין נפשו של אדם קצה בהם, וי"ל דיש לחלק דהתם מיירי בנתנסך לפני ע"ז שמאוס יותר עכ"ל. הרי מבואר דטריפות דמיירי רשב"א דנפשו של אדם קצה בהם מיירי בטריפה דהוי דומיא דשקצים ורמשים, וכגון טריפה האמורה בתורה שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטתה למות שהשבר עשה אותה ראויה לכלב דוקא, כמ"ש הר"מ בפ"ד מהלכות מאכ"א [ה"ו] דבכה"ג ודאי שנפשו של אדם קצה בה כשקצים ורמשים, אבל בשאר טרפות שהם הלכה למשה מסיני שאינם מאוסים כ"כ הוו בכלל דברים שאין דעתו של אדם קצה בהם:

ועיין בתוספות בפרק אין מעמידין (דף כ"ו ע"ב) ד"ה וחד אמר וכו' שכתבו בהדיא בההיא דהוריות כמ"ש התוס' חיצוניות הכא, דפירוש נבלה דהתם הוא שמתה מחמת חולי וטריפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת דאינה ראויה לאכילה יעו"ש, וא"כ ע"כ דה"ה בהא דרשב"א דלא מיירי כי אם באופן זה, דאל"כ מ"ש הכא דאפי' נבילה דע"י שחיטה או שאר טרפות חשיבי כהנהו דנפשו של אדם קצה בהם, ואם כן בסתם טריפה דקתני במתני' דלא כלל לה התנא בהדי שקצים ורמשים כמו שכלל אותה רשב"א, מסתמא מיירי בטריפה שאין דעתו של אדם קצה בה, וכיון דליכא טעמא לומר דלא נהנה ועל כן הא דיחזיר הדמים הוא משום קנס דמכר להם טריפה במזיד:

עוד כתב הרב מחנ"א בס' הנזכר, דלפי מה שכתב בירושלמי בפ"ו דתרומות [ה"ב], אמתני' דהמאכיל את פועליו תרומה, מתבאר דרבנן דפליגי ארשב"א בברייתא דידן, ס"ל דכל הני בכור וטבלים ויין נסך דקתני דיחזיר את הדמים, ס"ל דנפשו של אדם קצה בהם ומן הדין יחזיר את הדמים יעו"ש. ולדידי נראה דאף דלפי הירושלמי נראה דפלוגתייהו דרבנן ורשב"א הוא בבכור וטבלים ויין [נסך] אם הוא מדברים שנפשו של אדם קצה בהם או לא, מ"מ לפי סגנון לשון הברייתא שהביא הש"ס דילן אינו נראה כן, דקתני רשב"א אומר דברים שהנפש קצה בהם יחזיר להם את הדמים ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים, דאם איתא דבהא פליגי דלרבנן אפי' בשר בכור וכל הני ס"ל דנפשו של אדם קצה בהם, א"כ הכי הול"ל רשב"א אומר ינכה להם את הדמים דבכורות וטבלים ויין נסך אין נפשו של אדם קצה בהם, דכי האי לישנא מוכח שפיר דבא לחלוק רשב"א ארבנן, דס"ל דגם אלו נפשו של אדם קצה בהם, אבל בכה"ג דמייתי הש"ס דקאמר רשב"א לא משמע הכי:

ואדרבא נראה דפשט דברי רשב"א דבא לחלוק עם רבנן לאמר דאין הדבר תלוי במאי דספי להו איסורא וטעמא משום קנסא הוא כסברת רבנן, אלא העיקר תלוי אם היו מדברים שהנפש קצה בהם או לא, דהני שאין הנפש קצה בהם כיון שנהנו באכילתם מנכה להם את הדמים ולא קנסינן ליה למוכר, דרשב"א לא ס"ל לקנוס. וכיון דמפשט הברייתא שהביאו בש"ס דילן הכי נראה דטעמייהו דרבנן משום קנס הוא הכי נקטינן, די"ל דהירושלמי אפשר דהיה להם סגנון אחר בלשון הברייתא בדברי רשב"א ע"ד האמור, אשר מתוך אופן לשון רשב"א למדו לומר דרבנן ס"ל דאפילו בכור והני וכל דבר איסור נפשו של אדם קצה בהם. ואין כ"כ דבר רחוק לומר דתלמוד ירושלמי היה להם איזה שינוי בלשון הברייתא אשר מתוכה למדו לומר כן, דעינינו הרואות דברייתא זאת הובאה בתוספתא בקצת שינוי ממה שהביאו אותה בגמרא כמו שיבא לפנינו בס"ד, ואנן בדידן אין לנו אלא כתלמוד דידן:

וכן נראה מדברי התוס' בשמעתין בד"ה ביין נסך וכו' שכתבו וז"ל, אע"ג דבהוריות קאמר דהוי אפיקורס ביין נסך כמו בנבילה, מכל מקום לא חשיב נפש קצה בו, ועוד דהכא מסקינן ע"י תערובת עכ"ל, ותוס' חיצוניות ג"כ הוקשה להם כן, ותירצו דהתם מיירי בנתנסך לפני עבודה זרה, ואם איתא דרבנן ס"ל דבכור וטבלים ויין נסך נפשו של אדם קצה בהם דלא כרשב"א, מאי קשה להו להתוס' הא שפיר י"ל דההיא ברייתא דמייתי בהוריות דע"י יין נסך סתמו הוי מין, יש לאוקומה כרבנן דהכא, דס"ל דאפי' יי"נ נפשו של אדם קצה בהם, דכיון דלפי הירושלמי רבנן ס"ל דאפי' בטבלים ותרומה ושאר איסורין נפשו של אדם קצה בהם, א"כ ה"ה יין נסך ומאי קושיא, אלא עכצ"ל דס"ל להתוס' דלפום ש"ס דילן אפי' לרבנן לא הוי הני מדברים שנפשו של אדם קצה בהם, וטעמא דיחזיר הדמים ע"כ משום קנס הוא כדעת הנ"י:

וכן יש ללמוד מדברי רש"י במתני' דגבי בכור כתב וז"ל, ויחזיר להם את הדמים משום קנס דאיסור ספק הוי עכ"ל, והרב מחנ"א שם דחה דאין ראיה מדברי רש"י, דמ"ש משום קנס לא איצטריך לזה אלא באיסור ספק דמדינא המע"ה, אלא דמשום קנסא אמרו דיחזיר את הדמים עכ"ל, והאמת אתו לפי גירסתינו בדברי רש"י, אבל ראיתי להרב בצלאל ז"ל בנימוקו אשר עשה על מסכת בכורות, שהביא כדרכו קצת חדושים מהראשונים, שהגיה בדברי רש"י כן משום קנס דאיסור ספי להו עכ"ל, וכבר ידוע דאינו מגיד מדעתו כי אם שמצא כן בגירסת הראשונים, ולע"ד העיקר כגירסא זאת, דלפי גירסתינו אם היה משום ספק אין משפט הלשון לומר דאיסור ספק הוי, אלא הכי הוי ליה למימר דספק איסור הוי, ועוד דהוי ליה למימר משום קנס אף דאיסור ספק הוי, דלשון זה דאיסור ספק הוי משמע כנתינת טעם, ואינו כן, דמטעם ספק היה לנו לומר המע"ה, ועוד דמי הגיד לו לרש"י דמתני' מיירי בספק, הא י"ל דמתני' מיירי כשראהו מומחה אחר שחיטה והוברר הדבר שלא היה לו מום קבוע, דבהכי הוי על צד הודאי דחייב להחזיר הדמים, אבל אם לא הוברר הדבר ונשאר הדבר בספק אה"נ דשייך לומר המע"ה ולא יחזיר הדמים:

דאף דבגמרא מוקמינן הא דרשב"א כגון דזבין ליה ממקום מומא דאמר ליה אי לאו דאכלת הוה מחזינא ליה ושרו ניהליה כרבי יהודה, דנמצא דלפ"ז רבנן דפליגי עליה ס"ל דבבכור מחזיר הדמים אפילו בספק, דבמאי דקאמר רשב"א דינכה קאמרי רבנן דיחזיר כל הדמים, מ"מ לא היה ליה לרש"י לפרש כן גבי מתניתין אלא בברייתא, דבמתניתין ליכא שום גילוי לומר דמיירי אפילו בספק בעל מום, אלא דזה יש לדחות דע"כ מתני' בספק בע"מ איירי, דאי מיירי בנתברר שלא היה מום, א"כ פשיטא דיחזיר את הדמים מן הדין, דאף אם נאמר דאכילתה חשיבא הנאה, מ"מ הא קי"ל [ב"ק כ, א] דזה נהנה וזה אינו חסר פטור, והכא המוכר לא קא חסר מידי דאסור בהנאה הוא אחר שחיטה, וכמו שהקשו בש"ס לרשב"א דלימא ליה מאי אפסידתך, וזה פשוט, ולמה איצטריך מתני' לאשמועינן דיחזיר הדמים, ועכצ"ל דמיירי דזבין ליה ממקום מומא וספיקא הוי:

ועוד אעיקרא דמלתא קשה על הרב, דאם נאמר דרש"י ס"ל דלרבנן אפי' בבכור ושאר איסורין, שייך למימר דנפשו של אדם קצה בהם וחייב להחזיר מן הדין אפי' שוגג, א"כ אמאי אנו צריכין לטעם דמשום קנס בספק בכור או תם או בע"מ, כיון די"ל דאפי' בספק מן הדין הוא, דכיון דקי"ל ספק דאורייתא לחומרא הרי מה שאכלו הלוקחים איסור אכלו ולא נהנו ממנו דנפשם קצה בדבר איסור, ולא מבעיא למ"ד דאיסור הספיקות דאזלינן לחומרא הוא מן התורה, דהא ודאי הו"ל כמוכר להם איסור ודאי דאורייתא, וכן הוא דעת רש"י כמ"ש הפר"ח בתחילת כללי הס"ס יעו"ש, אלא אפי' לדעת הר"מ ודעימיה דס"ל דהא דאזלינן לחומרא בספק אינו אלא מדרבנן, מ"מ הרי מדרבנן אסור באכילה ובהנאה ולא גרע מיין נסך דהוי מדרבנן, ואמרי' בברייתא דלרבנן יחזיר הדמים כיון דאסור בהנאה, וכמ"ש הר"ם בפט"ז מהלכות מכירה [הי"ד], דאיסורי הנאה אפי' מדרבנן יחזיר הדמים, וא"כ ה"ה בספק תם או בע"מ: ועוד דבספק זה אפשר דאפי' הר"מ מודה דאזלינן לחומרא מדאורייתא, דכבר ידוע דכל דבר דאיכא חזקת הגוף דאיסור מוקמינן ליה אחזקתיה מן התורה, והכא גבי בכור איכא חזקת איסור דמסתמא נולד כשהוא תם ובחזקת איסור שחיטה עומד מתחלה, והשתא דמספקא לן אי נפל לו מום או לא מוקמינן ליה אחזקתיה דמתחלה דלא היה לו מום. וכדאמרינן כיוצא לזה בפרק המדיר (דף ע"ה ע"ב) גבי מומין בבית אביה וכו', דאמרינן העמד הגוף על חזקתו ובלא מומין נולדה יעו"ש, וה"ה הכא גבי בכור. וכיון דסוף סוף מפני הספק אסור באכילה ובהנאה הרי איסור ספי להו ולא מקרי הנאה דאף מאיסור זה נפשו של אדם קצה בהם, ומאיזה טעם היה לנו לומר דאי לאו משום קנס הוא המע"ה, כיון דעכ"פ כיון דאסור להם נפשם קצה בהם ולא מקרי הנאה, וכיון דלא נהנו למה לא יחזיר להם את הדמים:

באופן דלעניות דעתי נראה דהעיקר כגירסת הרב בצלאל ז"ל, ונמצינו למדין דרש"י נמי ס"ל כסברת הנימוקי יוסף, דעיקר הטעם הוא משום קנס ודוקא במזיד, אבל בשוגג מנכה מה שאכלו, וזהו דוקא במוכר בכור או טבלין או יין נסך שלא נתנסך לעבודה זרה, וכן בנבילה שנתנבלה בשחיטה וכן בטריפה דשאר טריפות הראוין לאכילה דליכא למימר בהו נפשו של אדם קצה בהם, אבל ביין נסך שנתנסך לע"ז דמאיס טפי, וכן בנבילה שמתה מחמת חולי ובטריפה האמורה בתורה שאינה ראויה לאכילה, וכן בשקצים ורמשים דבכל אלו נפשו של אדם קצה בהם ולא חשיבא הנאה, לכ"ע מן הדין מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ואפי' בשוגג חייב להחזיר להם את הדמים, דכיון דלרשב"א בכל הני חייב להחזיר מן הדין אף רבנן מודו, אלא דאינהו ס"ל דאפילו בדברים שאין נפשו של אדם קצה בהם משום קנס קנסוהו רבנן דיחזיר את הדמים, וכמו שכתב הרב מחנ"א דזה נראה מוכרח דכן הוא. וזה יש לתמוה על הנימוקי יוסף ז"ל איך לא ביאר דיש חילוק בין איסור לאיסור, דיש איסורין באלו הנזכרים דאפי' מן הדין חייב להחזיר אפי' בשוגג כיון דלא חשיבא הנאה שנפשו של אדם קצה בהם:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה