מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מג ס"ק ז
ואולם חשבתי דרכי דאפשר לומר דהאמת כן הוא לענין דינא, דאפילו לסברת הר"ן דאסור לכל העולם מודה הוא בענין גזל דהנגזל מותר בהנאה, דע"כ לא ס"ל להר"ן כן כ"א דוקא לומר דאסרו רבנן גם לאחריני אשר באים לזכות בחמץ מחדש, כגון לוקח שבא לקנות ממנו או מקבל מתנה או זוכה מן ההפקר או שמת העובר ובנו בא לזכות בו מתורת ירושה, דכל אלו דבאים לזכות מחדש שאין להם פסידא בממונם במה שאסרו להם חז"ל כי אם מניעת ריוח הוא, ולא חשו חז"ל לזה ואסרו להם. אבל בנגזל דהפסד ממון גמור הוא, דכיון דשורת הדין הוא דהגזלן אומר לו הרי שלך לפניך נמצא דיש לו פסידא לנגזל, דאי לא גזלו ממנו היה אוכלו קודם הפסח או מוכרו לגוי ולא היה מפסיד, ובכה"ג דמפסיד ממון לא גזרו חז"ל. דאע"ג דגבי לוקח אית ליה פסידא בשכבר קנאו, י"ל דכיון דאסרו חז"ל חמץ זה איהו דאפסיד אנפשיה שקנאו, ואי לא ידע שהיה חמץ שעבר עליו הפסח הרי חוזר ממקחו דמקח טעות הוא וחוזר, ואי ידע איהו דאפסיד אנפשיה:
ואם כנים אנחנו בכל האמור, אפשר ליישב כל התמיהות אשר תמה הרב משנה למלך בפ"ג מהל' גזילה הלכה ה', דלפי מה שהעלה שם דלא מצינו בשום מקום חיוב קרבן בלא תשלומין דקרן, דמהאי טעמא הביא הרא"ש בפסקיו [סי' כ"ה] ההיא דהגוזל (דף ק"ה ע"א) דבעי רבא בנשבע על חמץ שעבר עליו הפסח אי חייב, ואמאי השמיטה הרי"ף ז"ל כיון דנ"מ לענין דינא בזמן הזה דכיון דנשבע אינו יכול לומר הרי שלך לפניך. ועוד הקשה על הר"ם דממ"ש בפרק ג', דאם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם, נראה דס"ל דכל דנשבע אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, ואילו ממ"ש בפ"ח דהלכות גזילה [ה"ח] גבי גזל הגר נראה איפכא, שהרי כתב שם, ואילו היה הגר קיים היה אומר לו הרי שלך לפניך, ושם בגזל הגר ע"כ מיירי בנשבע כמו שהאריך הרב שם יעו"ש:
ולפי האמור יש ליישב דכיון דקי"ל כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא משום קנס, ס"ל להרי"ף וגם להר"מ דאף דקנסו לאחריני נמי כדעת הר"ן, מ"מ לנגזל דאית ליה פסידא לא אסרו, וא"כ אפילו דלא מצינו קרבן בלא תשלומין דקרן, מ"מ בנשבע על חמץ שעבר עליו הפסח כיון דממון גמור הוא לגבי הנגזל דמותר בהנאה לו, הרי הוא כמשלם דמי חמץ מעליא דמי. אלא דקא מבעיא ליה לרבא, דאפשר דלענין קרבן בעינן דליהוי ממון נמי לגבי הגזלן, אבל בחמץ דלא הוי ממון אצל הגזלן דלדידיה אסור בהנאה ואין לו שום תועלת בכפירתו אינו חייב, ופשטינן לה מדרבה דכיון דאי מגניב ליה בעי שלומי ממונא קא כפר ביה, דלגבי הגזלן נמי יש לו תועלת בכפירתו דאינו מתחייב לשלם מממונו אי נגנב ואינו בעין, וכיון דמפשטא פשיטא ליה להרי"ף דין זה דהא דקניס ר"ש משום דעבר על ב"י וב"י, אי אפשר לומר דאסרו נמי על מי שיש לו הפסד ממון כמו הנגזל, א"כ אין כאן שום חידוש בנשבע לענין תשלומי הקרן, דלעולם מחזיר לו החמץ שהוא ממון גמור לנגזל בין שלא נשבע ובין נשבע, דהחמץ לגבי הנגזל ממון גמור, ומשום הכי לא הביאו הרי"ף דלא נ"מ מידי בזמן הזה לענין הקרן:
וזה הוא דעת הר"מ בפרק ג' שכתב דחייב לשלם קרן וחומש ואשם, דהיינו משום דבחזרת הגזילה עצמה חשיב לגבי הנגזל כמשלם קרן ממש, דלדידיה ממון גמור הוא. ואע"ג דלישנא דלשלם את הקרן לא שייך היכא דמחזיר את הגזילה עצמה כמ"ש הרב משנה למלך שם, מ"מ י"ל דכיון דהר"מ כלל שם בלשונו אם נשבע על שאר איסורי הנאה, כשור היוצא ליסקל דאסור בהנאה אפילו לנגזל, וצריך שישלם קרן מממונו ואינו חזרת הגזילה עצמה, ולגבי שור שייך לישנא דלשלם קרן, אף דלגבי חמץ לא שייך האי לישנא נקט האי לישנא דלשלם, כיון דעכ"פ לגבי חמץ נמי קרן גמור הוא מחזיר לו, דלגבי הנגזל ממון גמור [הוא]. ובההיא דגזל הגר שכתב הר"מ דכהנים מקבלי מתנות נינהו, ואף דלהגר עצמו אומר לו הרי שלך לפניך, לכהנים צריך שישלם להם מממונו, היינו כמ"ש לעיל דאף דלגבי הנגזל ממון גמור, ובנשבע חשיב כמשלם הקרן, ולגר עצמו יוצא ידי חובתו בחזרת החמץ, מ"מ לענין כהנים כיון דמתנה קרייה רחמנא בעינן דליתב להו דבר שהוא מותר בהנאה לגזלן, דבהכי חשיב ממונו וחשיב מתנה כשאר מתנות כהונה שנותן להם מתנה מממונו, משא"כ בחמץ דכיון דאסור לו בהנאה אין לו זכות בו כדי ליתנו לאחר דלדידיה עפרא בעלמא הוא, וכהנים מהפקרא קא זכו ולא מכח הנותן ואינו מקיים מצות נתינה, וכתבתי ליישב דעת הר"מ בההיא דגזל הגר עפ"י מה שכתבתי לעיל, דמה שלא הביא הר"ן ראיה מהא דגזל הגר, דיש לדחות באופן הנזכר:
אבל שוב ראיתי דלפי האמת שכתבתי דאפילו לדעת הר"ן יודה דבנגזל דיש לו פסידא לא אסרו לו חז"ל, א"כ אין אנו צריכין לענין ישוב דברי הר"מ לומר דהטעם הוא משום דלא מיקרי מתנה כשאר מתנות כהונה, אלא מימרא דרבא היא כפשטא, ואפילו לכהנים אסור בהנאה דכיון דלכהנים הבאים לזכות מחדש אין להם הפסד ממון וכמניעת ריוח הוא להם, הרי הם נמי בכלל מה שאסרו חז"ל החמץ לאחריני, אלא דאם היה הגר קיים דהוא עצמו יש לו הפסד ממון היה מותר לו ככל נגזל דעלמא: ועפי"ז אפשר ליישב ג"כ מה שהקשה הרב הנזכר על הרא"ש בפסקיו שהביא בעיא זו דרבא וסיים וכתב, ולא מיכפר ביה עד דמשלם ליה דמי חמץ מעליא, מהא דגזל הגר, דנראה בהדיא דאילו היה הגר קיים אומר לו הרי שלך לפניך יעו"ש באורך. די"ל דהרא"ש ס"ל דלענין חיוב קרבן שבועה העיקר תלוי בדכפריה ממונא לגבי התובע, דכל דלגבי התובע ממון הוא אף דלגבי הנתבע לאו ממונא הוא כהא דגזל חמץ, דכיון דלגבי נגזל ממון גמור הוא פשיטא דחייב קרבן, אף דלגבי הגזלן לא הוי ממונא, דלא כמו ששיערנו לדעת הרי"ף והר"מ. וכדי ליישב מאי קא מבעיא ליה לרבא מטעם דאילו מיגניב, דתיפוק ליה דהוי ממון גמור לגבי הנגזל ופשיטא דחייב, ס"ל להרא"ש דרבא לפי שיטתיה דמוקי סתמא דמתני' דפרק כ"ש כר"ש, גם מתני' דהגוזל חמץ כר"ש אתיא, וכיון דקתני חמץ דומיא דשור היוצא ליסקל קתני, ומיירי באופן דגם לנגזל אסור בהנאה וכגון דהודה לו קודם הפסח, דבכה"ג כפקדון גביה היה החמץ בפסח ועבר עליו ג"כ הנגזל בב"י וב"י, וכמו ששיערנו לעיל במימרת רבא בגזל ג' אגודות, וע"ז הוא דקא מבעיא ליה לרבא הכא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, דמתני' מיירי בדאסור בהנאה גם לנגזל משום דהוא נמי עבר על בל יראה, בנשבע כיון דלא הוי ממונו אפילו לגבי הנגזל מהו שיהא חייב, וכיון דפשיט רבא דחייב קרבן, א"כ נ"מ לענין דינא בזמן הזה דמשלם ליה דמי חמץ מעליא, דלא מצינו חיוב קרבן בלא תשלומין דקרן, וחזרת החמץ עצמו לא חשיב תשלומי קרן כיון דאסור בהנאה לנגזל נמי:
דבהכי לק"מ מההיא דגזל הגר דהתם לא מיירי בהודה לו הגזלן לגר שגזל ממנו קודם הפסח, אלא מיירי שמעולם לא הודה לו ובתוך הפסח לא היה ביד הגזלן בתורת פקדון כי אם בתורת גזילה, וכל כי האי גוונא אינו עובר הנגזל ומותר לו אחר הפסח, ואילו היה הגר קיים היה מחזיר לו החמץ עצמו והיה נחשב כאילו שילם הקרן ממש כיון דלנגזל מותר, אבל לכהנים אינו יוצא ידי חובתו עד שישלם דמי החמץ מממונו, דבלא"ה אינו מקיים מצות מתנה כיון דבגוף החמץ עצמו אין לו זכיה ומדהפקירא קא זכו כאמור, או מטעם דלהכהנים דבאים לזכות מחדש ומניעת ריוח הוא אסור להם החמץ כגזלן עצמו:
ולמאי דאתאן עלה להבין לסברת הר"ן דחמץ אסרו משום קנס אפילו לאחריני ובניו, דמ"ש מדין צורם אוזן בכור דלדידיה קנסו לבנו לא קנסו, י"ל דשאני חמץ כיון דחז"ל אסרו החמץ באיסור הנאה למי שעבר על בל יראה, מסתמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכמו שכל איסורי הנאה דמן התורה אסירי אין להם לבעלים שום זכיה וקנין בדבר האסור בהנאה כדין חמץ בתוך הפסח דהוי כעפרא בעלמא, ואינו ברשותו של אדם ואין לו שום זכות בו, כמו כן אסרו חז"ל חמץ שעבר עליו הפסח דלא נשאר שום זכיה וקנין בו לבעלים, ואם אנו אומרים דמותר בהנאה לאחריני ואם מת בנו מותר בהנאה, א"כ ע"כ אכתי נשאר לו שום זכיה וקנין בו לענין שמורישו לבניו או שלוה ובע"ח באים ונפרעים בעל כורחו מחמץ, או נותן לבניו ולאחיו ע"ד שכתב הר"ן בנדרים (דף מ"ז ע"א), עלה הא דתנן אסר בנו בהנאתו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו, ולוה ובע"ח באים ונפרעים ממנו, דהא דקתני אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסים אלו אסורים לו בהנאה אינו זוכה בהם, דהא קתני ויתן לבניו או לאחיו או לוה ובע"ח באים ונפרעים ממנו, אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות בהם עכ"ל, וה"ה הכא דיש לו זכיה בגוף החמץ לדברים הנז', וא"כ הוא לא הוי הפקר ואין אחרים יכולין ליקח ממנו בע"כ דאין זה כדין איסורי הנאה דאורייתא, ולכן תקנו חז"ל דאסור גם לבנו ולאחריני דבהכי לא נשאר לו בו שום זכיה וקנין כלל, כיון דלא חזי לא לבנו ולא לאחריני: ואין לומר שיתקנו חכמינו ז"ל דכל ימי חייו של העובר שיהיה הפקר לכל העולם כדין הפקר ב"ד הפקר, דבהכי לא נשאר לו זכות ובאים אחרים וזוכים מן ההפקר ומותר להם, אבל לעולם דאם לא זכו אחרים בו ומת בנו זוכה בו מדין ירושה ומותר לו, דהא ליתא דא"כ חשיב כאילו הפקירוהו ב"ד לכל זמן שהוא חי דווקא דלא מצינו הפקר לזמן דסתם הפקר צריך שיפקיר לעולם לא לזמן. ועוד דכיון דכל ימי חייו הוי הפקר ולא נשאר לו שום זכות, אם כן איך יזכה בנו בו בתורת ירושה כיון דלא הוי ממון אביו, מה שאין כן בצורם אוזן בכור דלא אסרוהו רבנן באיסור הנאה כי אם שלא ישחטנו במום זה ועכ"פ ממונו הוא וזכות גמור יש לו ליהנות ממנו על ידי מום אחר, וקודם שיפול בו מום אחר יכול למוכרו בדמי שיווי בכור תם, וכיון שכן שפיר יש לומר דלא קנסו בנו אחריו או לאחריני:
הן אמת דלפי מה שדקדקנו לעיל [או"ק ה'] מדברי רש"י דשמעתין [לד, ב], דנראה דס"ל דהא דלא קנסו בנו אחריו הוא אפילו לר"א דסבירא ליה דקנסו אותו שלא ישחט עולמית אפילו ע"י מומין אחרים, אכתי ק"ק וצריך לחלק באופן אחר: מתני' מעשה בזכר וכו':