אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מג ס"ק ו

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מג ס"ק ו

אות מג ס"ק ה

והנה לפי מאי דמסקינן בשמעתין [לד, ב] דאפילו בצורם אוזן הבכור דעבר אאיסורא דאורייתא דקנסינן לו ולא לבנו אחריו דבנו מותר לשוחטו, ואם עבר ושחטו מותר הבשר לאחרים כמ"ש הש"ך [יו"ד שי"ג סק"ב] כנזכר לעיל [או"ק ד'], דלא קנסו אלא לו דוקא דעבר אדאורייתא. יש לעמוד לענין חמץ שעבר עליו הפסח דקי"ל כדאמר רבא בפרק כל שעה [כט, א], דמתניתין דקתני חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ר"ש הוא, דר"ש קנסא קניס משום דעבר בבל יראה ובל ימצא, אי אמרינן דלא אסור משום קנס אלא למי שעבר אבל יראה ובל ימצא אבל לאחריני מותר, וכן אם מת בעל החמץ בנו מותר בהנאה כיון דהוא לא עבר דומיא דצורם אוזן בכור, דהא ודאי אין לומר דאין לדמות תקנות חז"ל וגזירותיהם זה לזה, דאפשר דבצורם אוזן בכור לא קנסו כ"כ ובחמץ קנסו יותר דאפילו לאחריני אסור, דהא ליתא דא"כ מה מייתי הש"ס למפשט בעיא מההיא דשדה שנטייבה בשביעית כיון די"ל דאין לדמות קנסות חז"ל זה לזה, וא"כ ה"ה די"ל דחמץ נמי אנו למדין מדין צורם אוזן בבכור: הן אמת דלפי האמור לעיל שיש ללמוד מהירושלמי דשביעית דאמרו דאם מכרה גם הלוקח אינו יכול לזורעה במוצאי שביעית, דש"מ דגם לאחריני אנו אוסרין משום קנס כדי שלא יהנו מעשיו, דה"ה לענין בכור דאם מכר או נתן לאחר בדמי שיווי בכור בעל מום אנו אוסרין ללוקח ולמקבל מתנה לשוחטו, דאי מותר להם הרי אין כאן קנס דבידו למוכרו או ליתנו ונמצא דאהנו מעשיו, ולכן אסרו חז"ל ללוקח ולמקבל מתנה דבהכי לא ימצא מי שיקנה בשיווי בכור בעל מום ולא יהנו מעשיו, דה"ה די"ל כן גבי חמץ דכיון דאסרו בהנאה מלבד דפשיטא דלכתחלה אסור למוכרו או ליתנו, דכל דבר שאסור בהנאה אסור למוכרו או ליתנו כדי ליהנות מהדמים מטעם זה דלא יהנו מעשיו, [גם אסרו חז"ל ללוקח ולמקבל מתנה] דכיון דאסור ללוקח לא ימצא קונים, דכיון דאם עבר ומכר הדמים מותרים אפילו למוכר עצמו למ"ד דחליפי איסורי הנאה מותרין בדיעבד אפילו למחליף כמו שהיא סברת הר"מ [פ"ח מה' מאכ"א הט"ז], ואפילו לסברת רש"י [חולין ד, ב, ע"ז נד, ב] דס"ל דמדרבנן אסורים למחליף עצמו, מ"מ י"ל דהיינו דוקא במחליף דבר דאסור בהנאה מן התורה אבל לא במה שאיסורו מדרבנן, וכמו שצידד לומר כן הרב מ"ל בפ"ה דהל' אישות דין א' בד"ה הכלל העולה וכו' יעו"ש. הנה כי כן י"ל דאף דהיו יכולין חז"ל לאסור הדמים על המוכר כדי שלא יהנו מעשיו, מ"מ לא החמירו כ"כ חז"ל לאסור דמי המכר על המוכר כיון דבעלמא מותר אפילו למחליף, אלא עשו תקנה כדי שלא יהנו מעשיו שלא ימצא קונים כיון דאסור ללוקח. אבל לעולם י"ל דלבנו לא קנסו ואם מת העובר מותר החמץ לבנו, וכ"כ אם באו אחרים וזכו בו מן ההפקר מותר להם, כיון דבעל החמץ עצמו אשר עבר בבל יראה ובל ימצא אינו נהנה כלום לא בדמיו ולא בטובת הנאה דמתנה, דומיא דדין צורם אוזן בכור:

דעפ"י האמור אין סתירה לזה מההיא דאמרינן בפ"ק דחולין [ד, ב], חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין ומוקי לה כר"ש יעו"ש, דמשמע דהיינו טעמא דמותר מיד משום דמחליפין הא לאו הכי אסור לאחריני, די"ל דהתם מיירי בעוברי עבירה דמוכרין חמץ לאחריני דדוקא משום דמחליפין מותר מיד ללוקחים, אבל אם הוא החמץ עצמו אסור ללוקח מטעם דלא ליתי הנאה למוכר דימצא קונים ויהנו מעשיו, וכיון דאסרוהו לא ימצא קונים ויתקיים קנס שקנסוהו רבנן, אבל לעולם דכל דלא מטי ליה הנאה לבעל החמץ מותר לאחריני כגון אם מת בנו מותר בו וכ"כ אחרים שזכו מן ההפקר כאמור:

איברא דראיתי להר"ן בפרק כל שעה [שם] שכתב וז"ל, ודאמרינן קנסא הוא דקא קניס לאו לדידיה בלחוד דעביד איסורא הוא דקא קניס אלא אפילו לאחריני נמי אסור, וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ק דחולין חמצן של עוברי עבירה וכו', וש"מ דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לכו"ע אסור עכ"ל. ומסתימות דבריו נראה פשוט דס"ל דבכל גוונא אסור לאחריני בין בדרך מכר ומתנה דמטי ליה הנאה למוכר, ובין בדרך ירושה והפקר דלא מטי ליה הנאה לבעל החמץ אסרו רבנן לכו"ע, ומדלא ניחא ליה לחלק ע"ד האמור ולומר, דההיא דחמצן של עוברי עבירה הוא דוקא בדרך מכירה דמטי הנאה למוכר כאמור, ש"מ דס"ל להר"ן דלמ"ד דחליפי איסור הנאה אסורים למחליף עצמו מדרבנן ה"ה בדבר דאסור בהנאה מדרבנן, ודלא כמו שצדד הרב מ"ל בהל' אישות כאמור, וכיון שכן אם איתא דבדרך ירושה או בדרך הפקר מותר לאחריני והתם שאני דמיירי בדרך מכר מטעם דלא יהנו מעשיו ליהנות ממנו, הא בלאו הכי (הא) הדמים אסורים למוכר ולא מטי ליה הנאה למוכר ממכירה זאת, ומדאסרו בחמץ עצמו ש"מ דבכל גוונא אסרו לאחריני:

ועפ"י מונח זה שהביא ראיה הר"ן מההיא דחמצן של עוברי עבירה וכו', לע"ד יש להביא ראיה נמי ממאי דאמרינן בתוספתא דריש פרק ב' דפסחים [ה"א] וז"ל, חמץ של כותים מאימתי מותר אחר הפסח וכו' ר"ש אומר אף כשאמרו של נחתומין בכרכים עד ג' תנורים, אסור עד ג' ימים, שמשחרית היה בודק לו שאור כל אותו היום, בד"א בזמן שלא עשו פסחיהן עם ישראל או שהקדימו יום א', אבל אם עשו פסחיהן עם ישראל או שעכבו אחר ישראל יום א' מותר אחר הפסח מיד עכ"ל, ועי' פירוש התוספתא הנזכר להרב חסדי דוד נר"ו. וכיון דלר"ש כל אלו הזמנים שאמרו שצריך להמתין כדי שיהיה מותר חמצן של כותים הוא בזמן שלא עשו פסחיהן עם ישראל או הקדימו יום אחד, דאחר הפסח של ישראל מיד מסתמא הוא חמץ שעשו בזמן ימי הפסח דישראל, דלכותים היה חול גמור ולדידהו החמץ מותר, וכיון דהך ברייתא כמאן דאמר כותים גירי אמת הם הוה ליה כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור לר"ש משום קנס, וכיון דגרים הם דינם כישראל לענין זה. ואם איתא דלא אסר ר"ש כי אם דוקא לבעל החמץ שעבר ולא לאחריני, א"כ הכא דאסר רבי שמעון בחמץ של כותים למי אסר, אי לכותים עצמם שעברו על בל יראה ובל ימצא הא אינם שומעים לנו לאסור להם דהם לפי שיטתם וטעותם החמץ הזה לא עשו אותו בתוך הפסח, דלדידהו כבר עברו ימי הפסח, ואם הם אינם שומעים לנו למנין שאנו מונין אפילו לאסור להם חמץ בתוך הפסח כ"ש שאינן שומעים לנו לאוסרו אחר הפסח דאינו אלא מדרבנן, אלא ע"כ צ"ל דר"ש אסר לאחריני מישראל דאסורים לאכול מחמצן עד שיעברו זמנים הללו, וש"מ דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור לכו"ע:

אלא דהכא י"ל דאף דלדעת הר"ן דדמי חמץ שעבר עליו הפסח אסורין למוכר ולמחליף, מ"מ הכא אי אפשר למקנסינהו בהכי לאסור להם הדמים, דמסתמא אינם שומעים לנו כיון דלדידהו לא הוי חמץ שעבר עליו הפסח ולא צייתי לן, ולכן י"ל דאסרו לישראל הקונה מהם כדי שלא ימצא קונים ולא יהנו מעשיו, אבל לעולם שלא בדרך מכירה ומתנה מותר:

ולדידי אף לראיה שהביא הר"ן מההיא דפ"ק דחולין יש לדחות באופן זה, די"ל דדוקא בדרך מכירה מיירי, וטפי ניחא להו לרבנן לתקן שיהיה הלוקח אסור כדי שלא ימצא קונים ויהנו מעשיו, מלומר דכיון דהדמים אסורים לו אף דהלוקח יהיה מותר לית לן בה, דאכתי י"ל דכיון דעוברי עבירה נינהו ולא חשו לעבור על בל יראה ובל ימצא, לא ישמעו לאסור הדמים ונמצא דלא הועילו חכמים בתקנתן, דימכור אותו ויהנו מעשיו, אבל השתא דאסרו ללוקח מסתמא לא ימצא קונים מישראל ויועילו חכמים בתקנתם, ולעולם לא אסרו אלא באופן מכירה וכיוצא דמטי ליה הנאה לבעל החמץ, אבל בדרך אחר כירושה או בהפקר לא אסרו לאחריני דומיא דצורם אוזן בבכור. ולדברי הר"ן דאינו מחלק כלל צ"ע דמ"ש קנס שקנסו בחמץ מהא דצורם אוזן בכור דאע"ג דעבר אאיסורא דאורייתא לא קנסו לאחרים:

וראיתי להרב חק יעקב בסי' תמ"ח ס"ק כ"א שכתב וז"ל, אע"פ שבטלו, לכאורה היה נראה דלפי מה שמתבאר בסוגיא דמ"ק (דף י"ג ע"א) דהיכא דעביד איסורא דאורייתא קנסו בנו אחריו משא"כ באיסור דרבנן, וא"כ היכא שבטלו החמץ ומת יהיה חמצו עכ"פ מותר לבנו בהנאה דלא קנסו בנו אחריו כיון דאין כאן איסור דאורייתא, אבל זה אינו לפי מ"ש הר"ן הטעם דאסור להאכיל החמץ אחר הפסח אפילו לבהמת אחרים וז"ל, הא דקנסו רבנן לאו לדידיה דעבד איסורא קנסו אלא לכו"ע קנסו עכ"ל וצ"ע עכ"ל. ודבריו תמוהים בעיני במ"ש דמתבאר בסוגיא דמ"ק דהיכא דעביד איסורא דאורייתא קנסו בנו אחריו, דאף דשם אמרו את"ל צורם אוזן בבכור קנסו כיון דעבד איסורא דאורייתא, מ"מ מסקנא בשמעתין דבכורות הוי דאפילו בצורם דעביד איסורא דאורייתא לא קנסינן בנו אחריו, ועוד מה מייתי מדברי הר"ן לסתור סברתו דסבר לומר דאם בטל דלא עבר אדאורייתא לא קנסו בנו אחריו, כיון דהר"ן דבריו אמורים בעיקר קנס שקנסו חכמים בדעבד איסור דאורייתא דלא בטל ועבר על בל יראה ובל ימצא דבכה"ג קנסו לאחרים, אבל אם בטל דהוא איסור דרבנן מנ"ל דקנסו לבנו אחריו: והנה הפר"ח בסי' תמ"ח ס"ק ג' הביא דברי הר"ן שהביא ראיה מההיא דפ"ק דחולין וכתב הוא וז"ל, ועוד נ"ל ראיה מהא דתנן בפרק הגוזל קמא [ב"ק צו, ב], גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, כלומר אע"פ שאסור לו, והא הכא דנגזל ודאי לא קעבר עליה אלא הגזלן ואעפ"כ אסור לנגזל, אלמא דכל חמץ שעבר עליו שום אדם נאסר לכל עכ"ל. ובאמת שהיא ראיה נכונה, דהא בגמ' אמרי' שם בפ' הגוזל (דף צ"ח ע"ב) עלה דהך מתני', מאן תנא דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, הרי מוכח דגם לנגזל אסור בהנאה אף דלא קעבר, דפשיטא דלכו"ע הנגזל אינו עובר כיון דאחריות החמץ הוא על הגזלן ואפי' לאונסים, דהרי אפילו במפקיד חמץ אצל ישראל וקבל הנפקד אחריות עליו דעת הרשב"א שאין המפקיד עובר על בל יראה לפי שאינו ברשותו, כמו שהביא מרן הב"י בשמו בסי' ת"מ וכן משמע דעת הרמב"ן והר"ן שם, ואף שהם נקטו בדבריהם המפקיד אצל הגוי לפי הנראה אין סברא לחלק לגבי המפקיד אם הנפקד ישראל או גוי, ואפי' להר"מ [פ"ד מה' חמץ ומצה ה"א] שפסק שישראל שהפקיד אצל גוי עובר המפקיד בבל יראה וכן דעת רבינו יונה הביאו הרא"ש בפ"ק דפסחים [סי' ד'], מ"מ הרי ביאר שם הרא"ש טעמו שכיון שהשאיל לו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו דמפקיד קרינן ביה יעו"ש, א"כ טעם זה שייך בנפקד אבל גזלן שגזל בזרוע להחזיקו לעצמו והוא בביתו של גזלן, והרי גזלן זה לא השאיל לו ביתו להנגזל ולא קרינן ביה ביתו דנגזל והנגזל חייב באחריותו, בזה כ"ע מודו שאין הנגזל עובר בבל יראה לפי שאינו ברשותו. ומה גם דבשלמא פקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ויכול הוא למוכרו או ליתנו במתנה בכל אחד מדרכי הקנייה, וכן יכול להקדישו והוא מוקדש, ולכן ס"ל להר"מ ורבינו יונה שעובר עליו המפקיד דברשותו הוא, אבל בגזל דאין הגזלה ברשותו לא למוכרו ולא להקדישו, וכמו שאמרו גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כדאמרינן בפרק מרובה (דף ס"ט ע"ב), ודאי שאינו עובר עליו הנגזל בב"י. ואף שכתב הר"ן [הובא בב"י הנ"ל] במפקיד וקבל הנפקד אחריות שאף שאין המפקיד עובר מה"ת מ"מ מדרבנן עובר ולכן הוא אסור אחר הפסח, נראה פשוט דהיינו במפקיד שבידו לבערו ולכן הטילו עליו חז"ל חיוב לבערו, אבל נגזל שאינו בידו לבערו ואינו ברשותו לשום דבר נראה דאפי' מדרבנן אינו עובר: כי על פי זה מה מאד תמהני על הרב חק יעקב דבסי' תמ"ח סוף ס"ק ד' כתב וז"ל, דלטעמים אלו אפשר ג"כ להקל אם גזל גוי חמץ של ישראל ועבר עליו הפסח צ"ע עכ"ל, ולפי האמור למה הוצרך לטעמים אלו דהיינו דשמא החליפו כדי להקל בגזל גוי חמץ, כיון דבגזל דהגוי חייב באחריותו והנגזל אין החמץ ברשותו פשיטא דאינו עובר הנגזל ומותר אחר הפסח בלי טעם זה כאמור דגזל לא דמי כלל לפקדון. באופן דלפ"ז דפשיטא דהנגזל אינו עובר מתני' דאומר לו הרי שלך לפניך היא ראיה נכונה לכאורה, וצריך להבין דאמאי לא הביא הר"ן ראיה זו, ואיך הניח מלהביא משנה ערוכה והביא משמעות דההיא דחמצן של עוברי עבירה, ונראה דהלא דבר הוא מה שלא הביאו הר"ן:

ואפשר דסבירא ליה להר"ן דראיה זו יש לדחותה, דאפשר דמתני' דפרק הגוזל סתם לן תנא התם כר' יהודה, דאמרי' בפ' כ"ש [כח, א] דס"ל לר"י דחמץ שעבר עליו הפסח עובר עליו בלאו, ומשו"ה כיון דמה"ת הוא ולאו משום קנסא הוא אין חילוק בין גזלן דעבר ובין נגזל דלא עבר דלכו"ע אסור מה"ת. ולעד"נ דיש קצת הכרח לומר דמתני' דהתם כר"י, דאי כר"ש דקנסא קניס על מאן דעבר בבל יראה ובל ימצא, א"כ הכא אמאי יכול לומר לו הרי שלך לפניך ואינו מפסיד כלום משלו, ואמאי לא קנסו אותו שישלם דמי החמץ כיון דעבר בבל יראה, דכיון דחייב באחריותו ואפי' באונסין ראוי לקונסו, דהא כיון שיכול לומר הרי שלך לפניך נמצא דהקנס וההפסד מגיע לנגזל שלא עבר כלל, והגזלן שעבר לא קנסינן ליה כלום, אלא עכצ"ל דר"י היא דלא קניס כלל אלא דמה"ת אסור לכל העולם:

ואין לתמוה דכפי זה הוו תרי סתמי דסתרי אהדדי, דבפ' כל שעה לפי סברת רבא התם סתם לן תנא כר"ש והכא סתם לן תנא כר"י, ואנן קי"ל כסתם מתני' דפ' כל שעה דקי"ל כר"ש, וכל היכא דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי דלא ידעינן הי סתמי בתרייתא כגון בתרי מסכתי כי הני סתמי, במידי דאורייתא אזלינן לחומרא וכמ"ש מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה בכלל ס"ט, דהא ליתא דהא כתב התם הרב שם כלל ע' דסתמא בדוכתא דסתם התנא במקומו שם דייק התנא טפי למסתם אליבא דהלכתא וקי"ל כוותיה יעו"ש, וא"כ הכא דסתם לן תנא בפסחים שהוא מקור דין זה דחמץ הוא העיקר לענין הלכה, ואף דסתם לן תנא איפכא בפ' הגוזל, כסתמא דפ' כל שעה נקטינן: וכן נראה מדברי הר"מ מסרקסטא ז"ל שהביא הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים שכתב עלה דמתני' דהגוזל וז"ל, חמץ שעבר עליו הפסח וכו' וכן הדין אם גזל החמץ ועבר עליו הפסח נראה לומר לא זה וזה עוברים בבל יראה עכ"ל, דלפי שיטתו דלא זה וזה עוברין בבל יראה א"כ ע"כ צ"ל דס"ל דמתני' דאשמועינן דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אתי כר"י, דלר"ש כיון דבין הגזלן ובין הנגזל לא עברו על בל יראה אמאי אסור בהנאה אחר הפסח. אלא דדבריו תמוהים בעיני דהתינח דהנגזל לא עבר על בל יראה מטעם האמור, אבל הגזלן דחייב באחריותו ואפילו לאונסין אמאי לא עבר, מידי דהוה אפקדון דכל דחייב באחריות עובר בבל יראה. באופן דמקום יש בראש לומר דמתני' דפ' הגוזל אתיא כר"י, ואין ראיה מהכא לדינו של הר"ן ז"ל, דאפשר דלר"ש הכא אינו אסור בהנאה לנגזל:

ואולם נראה דאף דממתני' אין ראיה כ"כ אכתי יש ראיה ממימרות שנאמרו שם בענין חמץ בפ' הגוזל, האחת (בדף ק"ה ע"א) אמרי' ואמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, בעי רבא נשבע עליו מהו, מי אמרי' כיון דאי מגנב בעי שלומי ליה ממונא קא כפר ליה, או דלמא השתא מיהא הא מנח ועפרא בעלמא הוא ולא כפר ליה ממונא ע"כ, ופשיטא דבהך בעייא רבא באלף גרסי', דהא אמרי' בתר הכי מילתא דאבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה, וכיון דרבא בפרק כל שעה מוקי סתם מתני' דהתם כר"ש, מסתמא הכי ס"ל לרבא לענין הלכה, וא"כ אם איתא דלר"ש מותר בהנאה לנגזל דלא עבר, א"כ מאי קא מבעיא ליה אי חשיב כפריה ממונא מטעם דאי מגנב בעי שלומי, תיפוק ליה דממון גמור הוא אצל הנגזל דלדידיה מותר בהנאה: אלא דלזה יש לדחות ג"כ דאפשר דס"ל לרבא דלענין שבועה לחייבו חומש ואשם אינו חייב כ"א בדכפריה ממונא דליהוי ממון לתובע ולנתבע, דכל דהוי (נמי) ממונא אצל התובע ואצל הנתבע לא הוי ממונא, כענין זה דחמץ דאצל הנגזל הוי ממון ואצל הגזלן לא הוי ממון, דכיון דעבר על בל יראה אסור עליו בהנאה ואינו יכול ליהנות בו כלל ולדידיה לא הוי ממון, דכל כה"ג דלדידיה לא הוי ממון ולא מטי ליה שום תועלת ממון ממה שכפר ונשבע עליו, דהא אינו יכול ליהנות בו ועפרא בעלמא הוא לדידיה אינו חייב, אלא דמבעיא ליה לרבא דכיון דאי מגנב בעי שלומי הא מטי ליה הנאה משבועתו דמפטר נפשיה מלשלם אילו נגנב וליתיה בעין:

ועוד יש מימרא אחרת דרבא עצמו שם בפ' הגוזל (דף ק"י ע"ב), בעי רבא כהנים בגזל הגר יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו, למאי נ"מ כגון שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, אי אמרת יורשין הוו היינו האי דירתי מורית, ואי אמרת מקבלי מתנות הוו מתנה קאמר רחמנא דיהיב להו והא לא קא יהיב להו מידי דעפרא בעלמא הוא ע"כ, הרי מוכח מכאן דלרבא גם לנגזל אסור וגם לכהנים הניתן להם אסור בהנאה ונמצא דלא קא יהיב להו מידי. ואף גם זאת יש לדחות דלעולם לנגזל מותר והכהנים המקבלים ממנו יכולים ליהנות ממנו דלהנגזל לא נאסר, אבל מ"מ אי מקבלי מתנות נינהו צריך דליתב להם דבר שהוא שוה ממון אצל הגזלן, דבהכי שפיר חשיב כאילו נותן להם מתנה לכהנים, דהא במיתת הגר הרי זכה הגזלן בגזלה מן ההפקר, אלא דרחמנא אמר שיתן אותה במתנה לכהנים כמו שצוה הקב"ה ליתן שאר מתנות כהונה, דהישראל נותן לו לכהן משלו כן הוא מתנה זאת, דמה דזכה הגזלן מן ההפקר צוה הכתוב שיתן אותו מתנה לכהנים, וכל שהוא חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה לגזלן ולא חשיב ממון אצלו הרי הכהנים כזוכים מן ההפקר דמי, דכיון דלגזלן אסור בהנאה אין לו זכייה בו, והכהנים מהפקרא קא זכו ונמצא דהוא לא נתן להם כלום בדרך מתנה כשאר מתנות כהונה:

איברא דלפי מ"ש דע"כ מתני' דהגוזל כר"י, דאי אתי כר"ש הא ר"ש קנסא קניס ואמאי לא קנסינן לגזלן לשלם מממונו, א"כ לא אתי שפיר לישנא דרבא במימרא קמייתא (דבדף ק"ה ע"א), דקאמר הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך נשבע מהו וכו', דמשמע דלר"ש דקים ליה לרבא כוותיה אומר לו הרי שלך לפניך, ואינו כן דלר"ש אפילו בלא נשבע משום קנס קנסינן ליה שישלם ממונו. לכן נראה לומר דאפילו לר"ש אומר לו הרי שלך לפניך, די"ל דעיקר מאי דקניס ר"ש הוא לומר דאסור בהנאה לעובר על בל יראה אבל שאר מין קנס לא קנסינן, וכיון דהגזלן אינו נהנה במה שמחזיר לו החמץ עצמו הנאה חדשה, כי אם שמרויח שאינו משלם מממונו זה לא חשיבה הנאה, דמבריח ארי מנכסיו הוא. כדאמרינן בפרק אין בין המודר (דף ל"ג ע"א) דהמדיר הנאה מחבירו פורע לו את חובו מה"ט דלא חשיבא הנאה מידי שמשתרש ליה בממונו דמבריח ארי הוא ולא חשיבא הנאה:

ואע"ג דכתב הר"ן שם בנדרים (דף מ"ז ע"א) בד"ה והוי יודע וכו' גבי מתני' דפרק הגוזל [ב"ק קט, א] במדיר את בנו מנכסיו דקתני סיפא דאם אין לו לוה ובע"ח באים ונפרעים וז"ל, וכי תימא היכי קתני נותנו לבניו או לאחיו, בשלמא לוה ובעלי חובות באים ונפרעים שפיר, דבע"ח לאו מדעתו קא מפרעו דליהוי פורע חובו באיסורי הנאה דבכה"ג ודאי אסור, דנהי דאמרי' לעיל דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא, היינו כשאחר פורעו שלא מדעתו אבל מדעתו ודאי אסור, דהוי מוציאן מרשות לרשות ונמצא מועל, אלא בע"כ ב"ד מגבין להם, אע"ג דאיהו ממילא קא מתהני לא איכפת לן. וכיוצא לזה כתב הרשב"א בחידושיו שם וז"ל, קשיא לי הא כיון דאסרינהו בקונם שוינהו עליה עפרא בעלמא כשאר איסורי הנאה והיכי מצי יהיב להו לבניו או לאחיו, וכיצד בע"ח דידיה נפרעין ממנו וקרעינן לשטרא דבעל חוב, אדרבה הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה ואם הוציא מעל, ובע"ח שזכה הנכסים מן ההפקר הוא דזוכה כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם עכ"ל הצריך לענינינו. דנמצא מדבריהם דכשהוא פורע בעצמו מנכסים אלו האסורים לו בהנאה או פרעו מדעתו אסור, ולא אמרו אלא שלא מדעתו, וא"כ גבי גזלן שהוא עצמו יוצא ידי גזילה על ידי חזרת החמץ אסור.: דהא ליתא דהא מפורש מדברי הרשב"א והר"ן דה"ט במודר דאינו יכול לפרוע הוא מעצמו מהנכסים שאסרו עליו בקונם, משום דהוי מועל דמוציא מרשות לרשות דקי"ל דיש מעילה בקונמות, דאע"ג דאינו נהנה בפרעון החוב דמבריח ארי הוא, מ"מ הא איכא אופן מעילה אפילו שאינו נהנה בהוצאה מרשות לרשות כדין מוציא מרשות לרשות בהקדש, וא"כ הכא בגזלן דלא שייך זה, דהכל תלוי בהנאה שיהנה מהאיסור, אפילו החזיר הגזילה הוא מעצמו לא חשיבא הנאה כיון דמבריח ארי מנכסיו הוא. ועיין עוד במ"ש הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים בפרק הגוזל (דף ק"ח ע"ב) עלה דהך מתני' דלוה ובאים בע"ח ונפרעין מהם משם המאירי ודו"ק:

והנה כי כן י"ל דמתניתין דפרק הגוזל דאומר לו הרי שלך לפניך כרבי שמעון אתיא אף אם נאמר דמותר בהנאה לנגזל כאמור, עכ"ז א"ש מה שאמרו בגמרא עלה דמתניתין מאן תנא דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, דר"ל דהוה קס"ד לומר דכיון דהגזלן אסור בהנאה עליו אינו יכול לשלם לנגזל ע"י החמץ עצמו כיון דאסור עליו בהנאה והרי זה נהנה, דאם לא היה משלם בחמץ היה צריך לשלם מממונו, קמ"ל לומר דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דמה שפורע לנגזל באיסורי הנאה לא חשיבא הנאה, דמבריח ארי מנכסיו הוא ומותר:

באופן דכפי"ז מתני' דפרק הגוזל לכו"ע אתיא בין לר' יהודה ובין לר' שמעון, דלר"ש אומר לו הרי שלך לפניך, ואין אנו צריכין לומר דסתם לן תנא כר"י דכר"ש נמי אתיא, אף דמותר בהנאה לנגזל איצטריך לאשמועינן דמותר הגזלן לשלם הגזילה ע"י החמץ עצמו ולא חשיב כנהנה מן החמץ:

והנה אמרינן שם בפרק הגוזל (דף צ"ח ע"ב), אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו, לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן, לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטור ע"כ, וצ"ל דרבה ס"ל לענין הלכה דקי"ל כר"י דס"ל דחמץ אחר הפסח אסור בהנאה מדאורייתא, ומשו"ה תלה הדבר במחלוקת ר' שמעון ורבנן בדבר הגורם לממון אי כממון דמי, אבל לעולם דלמאי דקי"ל כר"ש דמשום קנסא הוא הכא חייב השורף לכו"ע אפילו למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי (הוא), הכא אף דלגבי הגזלן לאו ממון הוא דהא אסור לו בהנאה דאינו יכול ליהנות ממנו בשום אופן, ונמצא דלא הזיק לו כלל כי אם שגורם לו ממון שנתחייב לשלם מממונו, מ"מ כיון דלגבי הנגזל ממון גמור הוא חייב לשלם, דאף דהנגזל אין לו פסידא כיון שהגזלן חייב לשלם לו, מ"מ אפשר שלא יהיה לו לגזלן לשלם ויפסיד, ואפילו אם יש לו לגזלן ניחא ליה לנגזל שיחזיר לו החמץ שלו, ולא יצטרך לטרוח לאשתעויי דינא בהדי גזלן שישלם לו מממונו:

אלא דנראה דאפשר דאפילו אי סבר רבה כר"ש א"ש, דהא ע"כ הכא מיירי בדגזלן דוקא משתעי דינא בהדי מזיק, והנגזל אין לו עסק בדין זה, דבהכי א"ש דחייב המזיק מטעם דבר הגורם לממון, ואי עיקר החיוב הוא מפני הנגזל לא שייך טעם זה בנגזל כי אם בגזלן, וא"כ אפילו יהיה ממון אצל הנגזל לא נ"מ לגזלן אשר רוצה להוציאו מהמזיק, כיון דלדידיה עפרא בעלמא הוא ולדידיה לא הוי ממון כ"א דבר הגורם לממון, ולמ"ד דהוי ממון דוקא חייב אבל למ"ד לא הוי ממון לא מצי הגזלן לאשתעויי דינא בהדי מזיק כיון דלדידיה לא הוי ממון, דמה שהוא ממון אצל הנגזל אינו מעלה ומוריד לגזלן ומצי ליה למימר לאו בעל דברים דידי את עד שהנגזל עצמו יתבע ממנו:

ועוד אמרינן שם בפרק הגוזל (דף ק"ה ע"א), אמר רבא גזל שלש אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על ב', אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת, ותנא תונא [גזל] חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, טעמא דאיתיה בעיניה הא ליתיה בעיניה אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא, כיון דמעיקרא ממונא הוא בעי שלומי, הכי נמי אע"ג דהשתא לאו שוה פרוטה כיון דמעיקרא שוה פרוטה ע"כ, הרי דרבא עצמו דס"ל בעלמא כר"ש דקנסא הוא, ס"ל דאפילו לגבי הנגזל לאו ממונא הוא: אלא דיש לדחות דאפשר דהגירסא הכא גרסינן רבה בה"א, שבהרבה מקומות בש"ס נשתבש הגירסא בין רבה לרבא, וכיוצא לזה כתבו התוס' שם בפרק הגוזל (דף ק"י ע"ב) [ד"ה למאי] גבי בעיא דרבא דקא מבעיא ליה אי כהנים בגזל הגר מקבלי מתנה הוא, דהוקשה להם מימרא אחרת דרבא דנראה דפשיטא ליה, ותירצו דע"כ דחדא מהם גרסינן רבה יעו"ש, וכבר כתבנו דאפשר דרבה במימרא דהשורף חמץ אחר הפסח דלרבנן פטור ס"ל כר"י דאיסור חמץ אחר הפסח הוי מן התורה, ולדידיה מתני' דהגוזל אתיא כר"י, ומשו"ה קאמר הכא ותנא תונא גזל וכו':

ועוד דאפילו אם תמצא לומר דגרסינן רבא בהא דגזל ג' אגודות, יש לומר דרבא סבירא ליה דמתניתין דהגוזל דקתני דאומר לו הרי שלך לפניך, כיון דקתני חמץ דומיא דשור היוצא ליסקל, דמסתמא מיירי בכבר נגמר דינו מדקאמר היוצא ליסקל, ואתיא מתני' כמ"ד בגמרא שם [צח, ב] עלה דמתני' לענין שומר דאומר הרי שלך לפניך אפילו בשור דנגמר דינו שהוא אסור בהנאה לכל העולם, ומסתמא קתני חמץ דכוותיה דשור ומיירי באופן דאסור בהנאה אפילו לנגזל, וכגון דהודה לו הגזלן קודם פסח שהוא גזלו ואמר לו שהוא פקדון בידו ולא החזיר קודם פסח ועבר עליו הפסח, דבכה"ג אפילו לר"ש אסור בהנאה לנגזל נמי, כיון דכבר הודה לו קודם פסח ונשאר בידו כדין פקדון והיה ביד הנגזל לבערו. ומאי דנקט התנא דין זה בגזלן ולא נקט ליה כדין שומר פקדון דעלמא, היינו לאשמועינן דאפילו בגזלן שבא לידו באיסור, והוה אמינא דבעינן השבה מעליא והשבה באיסורי הנאה לא חשיבא השבה לענין גזלן, קמ"ל דאפילו בגזלן חשיבא השבה, ומשו"ה שפיר מייתי ראיה רבא ממתני' בענין גזל ג' אגודות. כל זה כתבתי בדרך דחייה בעלמא ליישב אמאי לא הביא הר"ן מכל הני דוכתי ראיה גמורה דלר"ש קנסא קניס אפילו לאחריני שלא עברו על בל יראה:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה