אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מב ס"ק יג

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק יג

אות מב ס"ק יב

והנה ע"פ מ"ש התוספות והר"ש דמתניתין מיירי בנולד הספק בין ב' חביות ואינו ידוע איזה מהם, יש להבין מ"ש בירושלמי בפ"ק דפסחים הלכה ח', דאמרינן התם דלרבי מאיר תרומה תלויה חשיבא כטמאה ומותר לשורפה אפילו בשאר ימות השנה, ומחלק בירושלמי דהיינו דוקא בתלויה שאין דעתו לישאל עליה אבל בתלויה דדעתו לישאל עליה חשיבא כטהורה ואסור לאבדה בידים, ומייתי שם ברייתא דתני כן תרומה תלויה שאמר טהורה היא הרי זו טמאה, אם אמר אני מניחה ע"מ להשאיל עליה הרי זו טהורה ע"כ, והברייתא זאת הובאה בתוספתא סוף פ"ז דתרומות [הכ"א] ועיין מ"ש הרב חסדי דוד בפי' ועיין בספר קרבן העדה בירושלמי הנזכר:

וצריך להבין דאם אין בדעתו להשאיל עליה חשוב כטמאה ומותר לשורפה מטעם דאינה ראויה לך, אם כן בדעתו לישאל עליה חשיב כטהורה ואסור לאבדה בידים, הא כל עוד שלא נשאל עליה הרי אינה ראויה, ואם אחר שיתשיל עליה היא ראויה לאכילה הא אחר שאלה הרי היא חולין ואין שם תרומה עליה, ואנן בעינן הראויה לך בעודה תרומה ובעודה תרומה הרי אינה ראויה לך, דמה מעלה ומוריד מה שראויה לו אחר שיתשיל עליה כיון דבאותה שעה חולין גמורין היא:

אמנם לפי סברת התוספות והר"ש דלא משכחת לה תלויה אלא בדנפל הספק בין ב' חביות דלא נודע מי משתיהם נטמא אתי שפיר, דהא אם יבא להתשיל על החבית שנטמא בפתח שאילו היה יודע שיארע דבר זה של טומאה, באופן זה דאינו ידוע איזה מהם נטמא, דבהכי אינה ראויה לכהן כלל לא היה עושה אותה תרומה, וע"י פתח זה מתחרט מעיקרו על מה שעשה אותה תרומה, דאע"ג דקי"ל [נדרים סד, א] דאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך, אבל אם מתחרט מעיקרו אע"פ שעושה מכח הנולד מקרי חרטה ומתירין לו, וכמ"ש מור"ם בעל המפה בי"ד סימן רכ"ח בסעי' י"ג יעו"ש, וכיוצא לזה כתב מור"ם בסימן שכ"ג [ס"א] לענין חלה, שאם נתערבה ואין ק"א לבטלה אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו כנדר יעו"ש, הרי אפילו דאינו מתחרט רק מן הנולד שנתערבה עם כל זה מתירין לו, וע"כ צ"ל דהיינו טעמא דמתחרט מעיקרו מכח הנולד, ועיין מ"ש הט"ז שם [סק"ב] והנקודות הכסף חלק עליו וסתר דברי הט"ז שם:

וא"כ ה"ה הכא דמתחרט מעיקרו מכח הנולד שאירע שנטמא מספק ואינה ראויה לכהן, וא"כ כשיתשיל על חבית הטמאה במקום שהיא הרי עקר הנדר מעיקרו וחזרה להיות הטמאה לחולין ואחר שיתיר אין כאן ספק טומאה, אלא ב' החביות יש להם דין תרומה דאסורה לזרים. דאע"ג דהאחת היא חולין מ"מ כיון שלא נודע איזו היא שתיהם אסורות לזרים, וצריך שיתן שתיהם לכהן האחת בדרך נתינה והאחרת יקח ממנו הדמים, הואיל שכבר מפריש תרומה אחרת על פירותיו ונותן לו דרך נתינה, והכהן נוהג בב' החביות כדין תרומה דכיון דשניהם ספק תרומה הרי מן התורה שניהם יש להם דין תרומה. ולא מבעיא למאן דאמר ספק דאורייתא אסור מן התורה, אלא אפילו לדעת הר"מ דסבירא ליה דכל הספיקות מדרבנן הכא הויא מדאורייתא, דהא הוקבע איסורא דחד מהן היא ודאי תרומה וחשיב כחתיכה מב' חתיכות, ועי' במתני' דפ"ז ממסכת תרומות מ"ה גבי ב' קופות וכו' יעו"ש, וא"כ כיון דב' חביות אלו יש להם דין תרומה מן התורה מן הספק הרי מוזהר עליהם שלא לגרום להן טומאה, דבכלל קרא דאני נתתי לך את משמרת תרומותי הוי דהא שתיהם ראויות לאכילה לכהן ומוזהר על שמירתן, וכיון דאחר ההתשלה יש להם דין תרומה הראויה לך קרינן בהו, א"כ אפילו קודם ההתשלה מוזהר על שמירתן, הואיל ואי בעי מתשיל עליהן וחזו לכהן, הראויה לך קרינן בהו מכח דבידו להתשיל והויא ראויה לך:

דעל פי זה יש לדקדק בשמעתין דמוקי פלוגתא דרבי אליעזר ור"י במסקנא, דר"י סבירא ליה הראויה לך בעינן וליכא ור"א סבר ראויה לך היא הואיל אי אתי אליהו ויטהרנה ראויה היא, ולפי האמור אמאי הוצרך הש"ס לומר טעמיה דרבי אליעזר בדבר דלא שכיח, ואמאי לא ניחא ליה לש"ס לומר דפליגי בפלוגתא דאיפליגו ר"א ור"י בעלמא, בפ"ג דפסחים [מו, א] במתני' דכיצד מפרישין חלה בי"ט דר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ור"י אמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וכו', ואמרינן בגמרא [שם ע"ב] דבהואיל קא מיפלגי, דר"א סבירא ליה אמרינן הואיל ואי מתשיל ממוניה הוא ור"י ס"ל דלא אמרינן הואיל, והכא נמי פליגי בהא דר"א סבר אמרי' הואיל ואי בעי מתשיל עליה ואחר ההתשלה ראויה לך קרינן לה, אף קודם שאלה מוזהר עליה לשומרה, אבל ר' יהושע לטעמיה דלא אמרי' הואיל ואין לנו אלא במה שהוא קודם שיתשיל ולא קרינן בה הראויה לך. וי"ל והוא פשוט דמאי דהוצרך הש"ס לטעמא דהואיל ואתי אליהו היינו משום דפלוגתייהו דר"א ור"י הוי בכל גוונא, בין שהתרומה עדיין היא ביד ישראל ובין שהתרומה כבר באתה ליד כהן, ובשלמא ביד ישראל שייך טעמא דהואיל ובעי מתשיל, אבל ביד כהן לא שייך זה דכיון דבאתה ליד כהן לא מצי מתשיל עלה וכדאמרינן בנדרים (דף נ"ט ע"א) יעו"ש:

איברא דראיתי להרא"ש בפי' שם שכתב וז"ל, והרא"ם פירש דלא מצי למתשיל עלה שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה משמע דאכהן קאי, אבל ישראל שהפריש מצי מתשיל עלה, וצריך לומר לפירושו דאע"ג דיכול הישראל להחזירה לחולין הוי ליה דבר שאין לו מתירין דלא שכיח כלל שישאל עליה, אבל כל זמן שהיא ביד ישראל זמנין דלית ליה תבואה לאכול ומתשיל עלה ומתקן לה ואכיל לה עכ"ל, ולפי סברת הרא"ם קשה הכא דאמאי לא אמרי' דטעמא דר"א הוא מטעם הואיל ואי בעי מתשיל דאפי' ביד כהן ישראל יכול להתשיל, ואע"ג דלא שכיח מ"מ יותר שכיח זה מאילו אתי אליהו, ומה גם דבכה"ג שנטמא אחד מהם ואין הכהן יכול ליהנות מהם מלתא דשכיח הוא שילך הכהן אצל ישראל ויבקש ממנו שיתשיל, ומסתמא הישראל עושה רצונו ומתשיל דניחא ליה שיהנה הכהן בתרומה שנתן לו, דבהכי הוי המצוה כתקנה, וכיון שכן אמאי לא מוקי פלוגתייהו בהכי אי אמרינן הואיל או לא:

וכבר עלה בדעתי לומר ליישב סברת הרא"ם ע"פ מאי דאמרינן בערכין (דף כ"ג ע"א) גבי מתניתין דהמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה דאיפליגו ר"א ור"י, ומסיק התם דהכא בשאלה בהקדש פליגי דר"א סבירא ליה כב"ש דאין שאלה בהקדש, ור"י סבירא ליה כב"ה דיש שאלה בהקדש יעו"ש, ואמרי' בריש פרק ב' דנזיר (דף ט' ע"א) דלב"ש אין שאלה בהקדש ה"ה דאין שאלה בנזירות, וכתב רש"י שם דה"ט דנזירות כהקדש דמי כדכתיב קדוש יהיה גדל פרע וכו', וכ"כ התוס' שם ד"ה אין שאלה וכו' יעו"ש, וכ"כ הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים לנזיר משם שיטה יעו"ש, וכיון דבנזירות מטעם דקרי ליה קרא קדוש אמרי' דהוי כהקדש לב"ש ואין שאלה בנזירות, א"כ ע"כ ה"ה תרומה דבכמה קראי קרי ליה רחמנא קדש כדכתיב וכל זר לא יאכל קדש, ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו וגו', וכן בקראי אחריני קרי הכתוב לתרומה קדש, וא"כ י"ל דדינה כקדש ואין שאלה בתרומה לב"ש, וכ"כ לר"א דאמרי' בערכין דס"ל כב"ש ה"ה דסבירא ליה דאין שאלה בתרומה, ומש"ה לא מוקי בשמעתין דטעמא דר"א משום דהואיל ואי בעי מתשיל. אבל שוב ראיתי והוא פשוט דהא ליתא, דהא גבי חלה אמרי' [פסחים מו, ב] דהיינו טעמא דר"א דלא יקרא לה שם עד שתאפה משום דסבירא ליה הואיל ואי בעי מתשיל, ואם איתא דאין שאלה בתרומה ה"ה בחלה, וע"כ צ"ל דלר"א תרומה איתיה בשאלה, ואם כן אמאי לא משני בשמעתין דטעמא דר"א משום דהואיל ואי בעי מתשיל:

הן אמת דצריך ליישב דמאחר דאמרינן בערכין דר"א סבירא ליה כב"ש דאין שאלה בהקדש, אם כן ה"ה דסבירא ליה דאין שאלה בנזירות כיון דקראו הכתוב קדש, וא"כ מ"ש תרומה דאף דנקראת קדש יש שאלה לתרומה. ודוחק לומר דמ"ש בנזיר דלב"ש ה"ה בנזירות ליתא בשאלה היינו לב"ש, אבל ר"א לא סבירא ליה כב"ש אלא בהקדש ממש, אבל בדבר אחר כנזירות ותרומה אף דנקראו קדש אין להם דין הקדש, דזה דוחק דמאחר דר"א קאי כסברת ב"ש בדין אין שאלה בהקדש, ועינינו הרואות דלא סבירא ליה כן אלא בהקדש ממש ולא בדבר שנקרא קדש, מנין להו לסתמא דש"ס בההיא דנזיר לומר דסבירא ליה לב"ש דאין שאלה בנזירות מטעם שנקרא קדש, כיון דאילו היה כן לא היה ר"א תופס סברת ב"ש לחצאין. ובפרט לסברת התוספות ודעימייהו שכתבו בפ"ק דנדה (דף ז' ע"ב) ד"ה שמותי וכו', דר"א מתלמידי ב"ש הוא ומש"ה קרו ליה שמותי, וכמו שהביאו שם מהירושלמי דפ"ק דתרומות וטעות סופר נפל דאינו בפ"ק אלא בפרק חמישי דתרומות [ה"ב]. ולע"ד כן יש לדקדק מהירושלמי דפ"ט דשביעית במשנה ט' [ה"י] עלה דקאמר ר"א במתני' ר"א אומר ינתנו לאוכליהם יעו"ש, וכן מתבאר מהירושלמי שהביאו התוספות בביצה (דף ל"ד ע"ב) ד"ה ואומר מכאן אני נוטל יעו"ש, וכיון דר"א מתלמידי ב"ש וכל דבריו כב"ש, איך אפשר לומר דב"ש ס"ל דאין שאלה בהקדש וגם בדבר שנקרא הקדש אין שאלה ור"א יתפוס סברת ב"ש לחצאין:

ואי לאו דברי התוס' ורש"י בההיא דנזיר דכתבו דטעמא דאין שאלה בנזירות הוא משום דנקרא קדוש, הוה אמינא דאין הטעם כן, אלא משום דנזירות הוא כולל מלתא דהקדש דכיון שנדר בנזיר הרי קבל עליו איסורי נזיר וקבל עליו קרבנות הנזיר שחייב עצמו להקריב קרבנות הנזיר, וכיון דעל ידי שאלה שעוקר הנדר עוקר ג"כ עיקר הקרבנות, נמצא דמשאיל על נדר הקדש ואין שאלה בהקדשות ובנדרי הקדש. וקצת כיוצא לזה כתבו התוספות בפ"ב דנזיר (דף י"א ע"א) ד"ה דהוי מתנה וכו', דאע"ג דנזירות ליתיה ע"י שליח יכול להתנות תנאי כיון דקרבנות הנזיר אפשר ע"י שליח יעו"ש, וכ"כ י"ל דאזלינן בתר הקרבנות לענין שאלה, אבל לפי דברי התוספות ורש"י והשיטה קשה מ"ש מתרומה:

איברא דראיתי להרב בצלאל ז"ל בנימוקיו למסכת ערכין כ"י [כג, א] שכתב משם הרגמ"ה ז"ל וז"ל, בשאלה בהקדש קמפלגי שכשהקדיש נכסיו גרש אשתו וגבתה כתובתה מהו, אם יכול זה המקדיש לישאל על הקדשו לפני חכם ולומר אילו הייתי יודע שהיא יכולה לחזור ולגבות כתובתה מן ההקדש לא הייתי מקדיש, ונמצא שלא היה הקדש שהיה הקדש טעות, ושמא יהיה מחזיר את אשתו והיו אוכלים הנכסים, הלכך קסבר ר"א ידירנה הנאה כדי שלא יהא נשאל, ור"י סבר אינו צריך להדירה שאין אדם יכול להשאל על ההקדש, שאפי' יאמר על דעת כן לא הקדשתי אפ"ה הוי הקדש והקדש טעות הוי הקדש, ב"ש כר"י ואין נשאלין, וב"ה כר"א ונשאלין ולכך ידירנה עכ"ל: הנה מלבד דפירושו בגמרא בפלוגתייהו דר"א ור"י קשה להולמו, דאי מיירי הכא דאומר דהקדיש נכסיו מפני שנאת אשתו כדי שלא תוכל לגבות כתובתה, דטעה לומר דהקדש מפקיע מידי שעבוד, והשתא דידע דאין הדין כן הוי הקדש טעות, ובטעם זה ישאל על ההקדש, הא ממ"נ מה תועלת יש במה שידירנה הנאה, דאי כל מה שהקדיש הוא שיעור כתובתה א"כ למה ידירנה הנאה, הא שפיר יכול להחזירה ליהנות מהנכסים בלי שום שאלה, כיון דמשעה שגבתה האשה כתובתה פקע קדושתייהו וחולין הוא, ומותר הוא ג"כ ליהנות מהם, ואי משום דיש נכסים יותר מכתובתה ואם ישאל עליהם יתבטל הקדש מהם, א"כ מה תועלת במה שידירנה הנאה, כיון דסוף סוף ישאל על הקדשו כדי ליהנות מהיתר על כתובתה. ואם נאמר דלעולם אין בנכסים יתר על כתובתה, ונ"מ דאם יחזירנה משאיל על הקדשו דבהכי יוצא ההקדש לחולין בלא שום פדיון, גם זה דוחק דמשום דבר מועט דצריך לפדותו מדרבי אבהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון צריך שידירנה הנאה, מאחר שמן הדין אינו צריך פדיון: וגם מלבד דאיך אפשר לומר דר"א כב"ה מאחר שאמרו בירושלמי הנזכר בכמה מקומות דר"א מתלמידי ב"ש הוא וסברתו בכל הדברים כב"ש. יתר על כן דבפירוש אמרינן בירושלמי דנזיר גבי פלוגתא דב"ש וב"ה בפרק בית שמאי הלכה א' שהביאו שם מתני' דערכין ואמרו בפירוש דפלוגתא דר"א ור"י פליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה, דר"א ס"ל כבית שמאי ור"י סבירא ליה כב"ה דנשאלין על ההקדש יעו"ש, ומאחר דבירושלמי אמרו בפירוש כן מנ"ל להרגמ"ה לפרש בש"ס דילן הפך דברי הירושלמי. ואולי דגירסת הרגמ"ה בסוגיא דערכין הוא גירסא אחרת דמפרש הש"ס ר"א כבית הלל ור"י כב"ש וע"פ נוסחא זאת פירש הענין וצ"ע:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה