אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מב ס"ק יב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק יב

אות מב ס"ק יא

והנה אמרינן בירושלמי בפרק כיצד צולין הלכה ו' וז"ל, צבור שנטמא אחד מהם ואין ידוע איזהו ר' זעירא אמר יעשו בטומאה, תני ר' הושעיא יעשו בספיקן, לא מסתברא אלא כהדא דתני רבי הושעיא שלא לענוש ליחיד כרת עכ"ל, וראיתי להרב קרבן העדה [בשיירי הקרבן] שם ד"ה תני רבי הושעיא וכו' שרצה לדמות הא דהכא לההיא דצבור שנטמא בספק ברשות היחיד בסוף פרק האשה יעו"ש, ולע"ד אין להם דמיון זה עם זה כלל ועיקר, דהתם כל הציבור נטמאו בספק ברה"י וכיון שכן סבירא ליה לר' הושעיא כיון דספק רה"י כטמא וודאי דמי, הרי חשיב כאילו היו הצבור כולם טמאים ולפיכך יעשו בטומאה, דאפילו הטמאים ודאים יעשו בראשון, משא"כ בנדון זה שנטמא אחד בודאי ולא נודע איזה הוא, דאין לומר הכי, דאף דכולם בספק שמא זה הוא, מ"מ עכ"פ אין כאן אלא טמא אחד והשאר טהורים ואין כאן צבור עושים בטומאה כדי שנאמר שיעשו כטמאים ודאין נמי בראשון, כיון דהספק אשר יש להסתפק בכל אחד ואחד שמא זה הוא וטמא, אין אנו יכולים לומר דספיקו כודאי, דהא מסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא מאי דאפשר שיהיה טמא, וכמ"ש התוס' בההיא דרפ"ח דנזיר, דמה"ט אין מביאין שניהם קרבן טומאה דאי אפשר ליטמא כי אם אחד מהם בלבד:

ואפילו לפי פירושו שם דמיירי בנולד ספק ולא נודע אם ברשות היחיד או ברשות הרבים, דאפילו בספק זה אמר רבי הושעיא דיעשו בטומאה, לא דמי לדהכא, דהתם כיון דכולם נטמאו בספק זה וספק דאורייתא לחומרא מן התורה הרי חשיב כאילו כל הצבור כולם טמאין, אבל הכא אף דכולם נכנסו בכלל ספק, אבל האמת הוא דאין כאן אלא טמא אחד ולא עוד, דהשאר טהורים הם, ואיך יעשו הטמאים ודאין בראשון כיון דאנן סהדי דבודאי אין כאן אלא חד טמא ולא עוד, ואם יבא אליהו ויברר הדבר הרי ע"כ הבירור הוא שאחד בלבד הוא טמא אלא דמברר לנו מי הוא, משא"כ התם דאם יבא אליהו ויברר הדבר אם יברר שלא נטמאו הרי כלם טהורים, ואם יברר שנטמאו הרי כולם טמאים, ומש"ה יעשו הטמאים ודאין עמהם:

ועוד דאעיקרא דמילתא סברת ר' זעירא דקאמר הכא דיעשו בטומאה הוא תמוה, דהא אמרינן בריש פרק ח' דנזיר [נז, א] דמי שאמר לב' נזירים ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע מי הוא, אילו היה המעיד עמהם דהו"ל ספק טומאה ברשות הרבים כולן טהורים, דכל שיש בשעת הספק ג' חשיב כרשות הרבים, ולאו דוקא כשהשלישי המעיד לא נכנס בכלל הספק, דה"ה אם היו ג' דכולם נכנסו בכלל הספק, וכמו שמתבאר מדברי התוס' בפרק כשם (דף כ"ח ע"ב) ד"ה ברשות הרבים וכו', שהקשו מההיא דג' נשים ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, דאמאי כיון דאיכא שלש הו"ל כרשות הרבים יעו"ש, הרי דהוקשה להו נמי כששלשתן נכנסו בכלל הספק, אלא דתירצו שם דדוקא גבי נזירים דהטומאה אשר אנו דנים שנטמא אחד מהם אין הטומאה מגופם אלא שנטמא אחד מהם מן השרץ אשר נגע בו וכיוצא, באופן שהוא שנטמא מדבר חיצוני, מה שאין כן בג' נשים דהספק נולד ביניהם בטומאה היוצאה מגופה של אחת מהם, ובכה"ג כיון דודאי אחת מהן טמאה שיצא הדם מגופה לא שייך ליטהר מטעם רשות הרבים, כיון דאין הטומאה מדבר אחר חיצוני אלא מגופה עצמה, וא"כ הכי גבי צבור שנטמא אחד מהם בטומאת מת שהיא טומאה חיצונית, אמאי כל הצבור נכנסו בכלל ספק טומאה הא רשות הרבים הוו וכלם טהורים, וא"כ איך שייך לומר שיעשו בטומאה, הא ספק טומאה ברה"ר טהור:

ולזה י"ל דהא כתבו התוס' בריש נדה [ב, א] ד"ה והלל כי וכו', דהא דאמרינן גבי ב' נזירים דאם היו ג' הוי רה"ר וטהורים היינו משום דכל אחד ואחד מוקמינן ליה בחזקת טהור, וא"כ י"ל דדוקא בב' נזירים דמשעה שנטמא אחד מהם לא הוכר מי משניהם שנטמא, ולעולם לא היה לו למי שנטמא חזקת טומאה אלא חזקת טהרה, ומש"ה מוקמינן ליה אחזקתיה, אבל אם מתחלה הוכר מי היה הטמא ואחר כך נתערב ולא ידעינן מי הוא לא אמרינן הכי, דהא ליכא למימר דמוקמינן ליה אחזקת טהרה, כיון דעל כל פנים כבר הוחזק בטומאה בתחלה שהוכר שזה שנטמא, ואח"כ שנתערב לא פקע מיניה חזקת טומאה. וי"ל דבאופן זה הוא נדון הירושלמי, שאמר אחד ראיתי אחד מן הצבור זה זמן רב שנטמא למת והוא לא הרגיש בטומאתו, ובאותה שעה הכרתי אותו מי הוא ועכשיו שכחתי מי הוא, דנמצא דחשיב כהוכר מתחלה ואח"כ נתערב, דבכה"ג ליכא חזקת טהרה וכולם טמאים בספק:

אלא דאכתי קשה אמאי אנו אומרים דכלם בספק טומאה, הא י"ל דיחיד זה שנטמא בטל ברוב הצבור שהם טהורים, ומן התורה כל הדברים בטילי ברובא, ובפ"ק דנזיר (דף י"ב ע"א) עלה דאמרינן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם, כתבו התוספות בד"ה אסור וכו' וז"ל, וא"ת וכל העולם יאסרו לישא נשים דשמא זאת היא שנתקדשה על ידי שליח וכו', וי"ל דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא וכו' ואינו אלא קנסא בעלמא, וא"ת וליהוי איסורא דאורייתא דהויא ליה קבוע וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי, וי"ל דלא אמרינן קבוע אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו, אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע עכ"ל, ואם כן הכא פשיטא דאזלינן בתר רובא וכל אחד ואחד דבא להקריב קרבן פסח ופורש עצמו מן הרוב אמרינן דכל דפריש מרובא פריש, ועל כן מחזקינן ליה כטהור ואי אפשר שיעשה בכלים טמאים, ואם כן נמצא דכולם עושים באופן זה בטהרה, ואם כן איך קאמר רבי זעירא דיעשו כולם בטומאה: איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דדבר הלמד מכל האמור, דהא דספק ברה"י ספיקא טמא מן התורה הוא כודאי טמא, כמו שהוא סברת ר' הושעיא בירושלמי וקי"ל כוותיה, וגם לענין עונשין חשיב כודאי כמ"ש התוספות בשבועות והר"ש והרא"ש במתני' דפרה, וא"כ בנולד ספק טומאה ואינו ידוע אם היה ברשות הרבים או ברשות היחיד ספק שקול הוא, ולא שייך לומר דאיכא ספק ספיקא כיון דהספק הב' שמא ברשות היחיד הוא ליכא ספק דכוודאי דמי, אבל על כל פנים ליכא למימר דבאופן ספק זה שייך למימר דספיקו טהור מטעם דמוקמינן ליה אחזקתו דטהור כדאמרינן בספק רשות הרבים דודאי היה ברשות הרבים, דא"כ מאי נפקא מינה מספק זה שאנו מסתפקים אם היה ברשות היחיד ומה יתן ומה יוסיף צד זה, אלא ע"כ צ"ל דכיון דאיכא ספק שמא היה ברשות היחיד אזלינן לחומרא כדין רשות היחיד דלא אזלינן בתר חזקה. וראיתי להרב בתי כהונה ח"א בבית ועד דף א' בריש ע"ד, דנראה דסבירא ליה בפשיטות דבספק כזה אם היה ברשות היחיד או ברשות הרבים ספיקו טהור, דדוקא ברשות היחיד ודאי, והבו דלא לוסיף עלה יעו"ש, ולע"ד אינו נראה כן מטעם האמור. באופן דלע"ד אפשר לומר דמתני' דחבית של תרומה יש לאוקומה בענין זה:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה