אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מב ס"ק יא

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק יא

אות מב ס"ק י

שוב ראיתי דענין זה אי ספק טומאה ברה"י חשיב כטמא ודאי לכל הדברים, הוי פלוגתא דרבי הושעיא ורבי יוחנן בירושלמי בסוף פ"ח דפסחים [ה"ח] וז"ל, נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח רבי הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח רבי יוחנן אמר אין הנזיר מגלח, דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש וכו', האי דינו ספק רבי יוחנן אמר ראשה דפרקא רבי הושעיא רבה אמר ההן דהכא, יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח רבי הושעיא רבה אמר ידחה לפסח שני ר"י אומר משלחין אותו לדרך רחוקה וכו', צבור שנטמא בספק רשות היחיד בפסח ר"י אמר יעשו בספיקן רבי הושעיא רבה אמר יעשו בטומאה, אף ר' הושעיא רבה מודה שיעשו בספיקן, לא אמר רבי הושעיא רבה אלא לחומרין עכ"ל. דנראה פשוט דכונת פלוגתייהו הוא דלר"י סבירא ליה דהא דספק רה"י ספיקו טמא אין דינו כודאי טמא אלא כספק טמא, דמאי דילפינן מסוטה הוא כי היכי דלא נימא דספיקו טהור כדין רה"ר דמוקמינן ליה בחזקתו דטהור היה, אבל לעולם ספק טמא הוא ולא ודאי טמא, ומש"ה אם נכנס למקדש בטומאה זאת פטור דספק נפשות להקל. וכ"כ נזיר שנטמא בספק רה"י אינו מגלח ומביא קרבן טומאה דכיון דספיקא הוא הוי ספק חולין בעזרה, ועל זה הביא ראיה מביאת מקדש דכשם דאינו חייב בביאת מקדש בטומאה זאת כ"כ אינו מגלח הנזיר בטומאה זאת:

וס"ל לר"י דאף דתנן בפ"ד דטהרות [מ"ה] דעל ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס וכו', דנראה דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ודאי ומשום הכי מותר לשרוף אותה, מ"מ סבירא ליה לר"י דלאו משום דחשיב טומאה ודאית התירו לשרוף תרומה, דהא טומאת בית הפרס וכיוצא הוא מדרבנן ועם כל זה התירו לשרוף, דתרומה תלויה דאינה ראויה לכלום אין איסור שריפתה מדאורייתא, ומש"ה התירו לשרוף אפילו בספק טומאה ואפילו בטומאה דרבנן כדי שלא יבואו לידי תקלה, אבל לעולם דלכל הדברים ספק טומאה ברה"י אינו אלא מספק ומש"ה הנזיר אינו מגלח. וכ"כ יחיד שנטמא בפסח טומאה ברה"י אינו נדחה לפסח שני, דאפשר דטהור הוא וחייב לעשות פסח ראשון וחייב כרת אם לא יעשה, ולכן עושין תקנה לשלח אותו לדרך רחוקה כדי שלא יתחייב. וכ"כ נמי צבור שנטמא בפסח בספק טומאה ברה"י עושין בספיקן דהצבור עושין בראשון ממ"נ, אם הם טהורין עושין כטהורין ואם הם טמאים הא צבור עושים בטומאה, אבל הטמאים שהם טמאים ודאי אינם עושים לא בראשון ולא בב', בראשון אינם עושין דאפשר דהצבור טהורים ובב' אינם עושים דאפשר דהצבור טמאים, וכל פסח הבא בטומאה עושים כולם בטומאה ואין שם פסח שני, וגם מטעם זה אינם יכולים הצבור לעשות בכלים טמאים כי אם הכל בטהרה דדלמא הם טהורים, באופן דלכל דבר דנין אותו כספק טמא זהו סברת ר"י:

אבל רבי הושעיא ס"ל הכל בתר איפכא, דסבירא ליה דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דינו כודאי טמא לכל הדברים, ומש"ה הנזיר מגלח, וכ"כ יחיד בפסח נדחה לפסח ב' כדין טמא ודאי, וצבור שנטמאו באופן זה עושין כולם בטומאה כלומר דאף היחידים דטמאים ודאי עושין עם הצבור בטומאה, אלא דאזיל ומודה דהא דחשיב כודאי הוא להחמיר, דהיינו דהיחידים הטמאים בודאי יעשו בראשון ולא יהיו גרועים שלא לעשות לא בראשון ולא בב' כסברת ר"י, אבל לעולם דלהקל לא אמרינן דחשיב כודאי, והנה כי כן צריך שהצבור יעשו לעצמם בכלים טהורים ולא יתערבו עם הטמאים ודאי, דלהחמיר מיהא ספק חשיב כודאי, וכדאמרי' לענין סוטה דחשיב כודאי טומאה להחמיר אבל לא להקל, דאסורה לביתה ולתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת, וכמ"ש התוספות בפ"ק דיבמות [יא, א] כאמור. וצ"ל דלרבי הושעיא לענין עונשין נמי חשיב כודאי, ומש"ה לא חש למאי דהביא ר"י ממתניתין דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת מקדש וכו', דאיהו סבירא ליה דחשיב כודאי להחמיר אפילו לעונשים, ואם נטמא בספק רה"י ונכנס למקדש חייב כטמא ודאי וכמ"ש התוספות בשבועות [יט, א], וכתבנו שהוא סברת הרא"ש והר"ש בפי"ב דפרה: אלא דק"ק לפי' שפירשו הר"ש והרא"ש במתני' דפרה, במאי דקתני המזה מחלון של רבים או מחלון של יחיד דאיך לא חשו לפרש מתניתין באופן אחר כפירוש הרמב"ם וכיוצא, כי היכי דלא תקשי ממתני' לר"י דס"ל בירושלמי הנזכר דלא חשיב כודאי לחייב עליה על ביאת מקדש, דע"כ לר"י אין פירוש מתניתין כן, וכיון דלר"י אין הפירוש כן מנין לנו דרבי הושעיא פליג נמי בהכי, דפירוש מתניתין הוא ע"ד שפירשו הם כיון דאפושי פלוגתא לא מפשינן. דאף דלענין הלכה קי"ל כרבי הושעיא דרביה דר"י הוא, ומש"ה פירשו מתניתין אליבא דהלכתא, מ"מ כיון דלר"י ע"כ אין פירוש המשנה כן מנין להם לפרש מתניתין כן לרבי הושעיא כיון דלר"י אין הפירוש כן:

וכ"כ קשה על התוספות בריש פ"ח דנזיר [נז, א], שהקשו גבי ב' נזירים שנטמא אחד מהם דיביאו שניהם קרבן טומאה כיון דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כודאי, והביאו ראיה ממאי דתנן דשורפין תרומה שנטמאה בספק טומאה ברה"י יעו"ש, דכיון דלר"י בירושלמי דסבירא ליה דהא דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא הוא מתורת ספק, עכצ"ל כי היכי דלא תיקשי ליה משנה ערוכה דעל ששה ספיקות שורפין תרומה דליכא ראיה משריפת תרומה, דהא אפי' בטומאה דרבנן כטומאת בית הפרס קתני מתני' דשורפין התרומה, וע"כ דהאי טעמא דהתירו חכמים ז"ל לשרוף כדי שלא יבואו לידי תקלה כאמור, וה"ה בספק טומאה ברה"י. וראיתי להרב קרבן העדה [בשיירי קרבן] בביאורו על הירושלמי ברפ"ח דנזיר [ה"א] דעמד על דברי התוספות אלו דנזיר, לומר דאין ראיה מהא דשורפין תרומה בספק טומאה, כיון דאפילו בטומאה דרבנן שורפין יעויין שם, ומהתימה איך לא הקשה להתוספות מהירושלמי הנזכר, דכיון דלר"י עכצ"ל דאין ראיה משם איך הביאו התוספות ראיה זאת, ומה גם דהירושלמי הנזכר דפלוגתא דר' הושעיא ור"י הביאו אותו בירושלמי בסוף [ה"א] דפרק ח' דנזיר: איברא דראיתי להרב קרבן העדה דבין בפסחים ובין בנזיר פי' עיקר פלוגתייהו דר' הושעיא ור' יוחנן, דפליגי בנטמא בספק ואינו ידוע אם הספק נולד ברה"י דספיקו טמא או נולד ברה"ר דספיקו טהור דבהא פליגי בכל החלוקות, אבל בנטמא בספק ברשות היחיד ודאי לכ"ע כטמא וודאי דמי יעו"ש. ובאמת דסגנון לשון הירושלמי דקאמר נזיר שנטמא בספק רשות היחיד, וכי האי לישנא נקט בכוליה, דמדלא קאמר נזיר שנטמא בספק ברשות היחיד, מורה קצת כפירוש הרב, ועל פי פירושו מינח ניחא מה שהקשינו לפי' הר"ש והרא"ש במתניתין דפרה ולהתוספות דריש פ"ח דנזיר, דלפי פירושם אדרבה מוכח מהירושלמי דלכ"ע ספק טומאה ברשות היחיד, ספיקו טמא על צד הוודאי כסברתם, אלא שנראה שאף שנודה לו בפירושו מ"מ אכתי יש לתפוס עליו, דאדמקשי להו להתוספות דאין ראיה אמאי לא הביא ראיה וסייעתא מהירושלמי: אבל מ"מ לענד"נ דאין פירושו עולה יפה, דאיך אפשר לומר הא דבנדון זה דספק שנולד ואינו ידוע אם היה ברשות היחיד או ברשות הרבים ע"כ הוא כשאר ספיקות דאזלינן להחמיר אבל אינו טמא בודאי, וא"כ מאי טעמא דר' הושעיא דעושה אותו כודאי טמא, דהא כיון דספק הוא אין הנזיר מגלח, דאפילו למאן דאמר דספק דאורייתא הוא מן התורה, מ"מ איך יביא קרבן טומאה ושמא הוא טהור ומביא חולין בעזרה, וביחיד שנטמא כן בפסח למה ידחה לפסח שני מאחר דהוא ספק ולמה לא נעשה לו תקנה לשלח אותו בדרך רחוקה כדאמר רבי יוחנן, וגם בציבור שנטמאו כן בפסח אמאי יעשו אפי' הטמאים ודאים בראשון כיון דהצבור אפשר שעושים בטהרה: ואפילו אם נאמר דלמאן דאמר דספק דאורייתא לחומרא איסורו מדאורייתא סבירא ליה לר' הושעיא דכיון דמן התורה מפני הספק הרי הוא טמא, הרי הנזיר ע"כ צריך שיביא מן התורה קרבן טומאה, דבלאו הכי לא מצי להביא קרבן טהרה ולא חשיב חולין בעזרה, וכן ביחיד בפסח נדחה לפסח שני דכיון דמן התורה מפני הספק טמא הוא הרי הוא בכלל איש איש כי יהיה טמא, וכן ציבור שנטמאו באופן זה דכיון דמן התורה ספיקן טמא חשיב כצבור עושין בטומאה. וכעין דוגמא לזה כתב הר"ן בתשובה סי' נ"א לענין אין מתירין את הנדר עד שיחול, דאם מספקא לן לענין דינא אם חל הנדר היום או לא חל כי אם למחר, דלמאן דאמר דספק דאורייתא לחומרא מן התורה הוא, כיון דמדאורייתא מיחייב היום מספק, חל מהיום מקרי ויכול להתיר מהיום יעו"ש. מ"מ התינח לסברת האומרים דהוי מן התורה, אבל לדעת הר"מ דכל הספיקות שרו מן התורה ומדרבנן הוא דאסור, א"כ מאיזה טעם חשיב ליה ר' הושעיא כטמא ודאי. ודין זה דרבי הושעיא פסקו הרמב"ם בפרק ז' מהלכות קרבן פסח [ה"ז] וכתב וז"ל, יחיד שנטמא בספק רשות היחיד כמו שיתבאר במקומו הרי זה ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת, וצבור שנטמאו בספק רשות היחיד יעשו כולם בטומאה עכ"ל:

ולדעת הרמב"ם עכצ"ל דמפרש הירושלמי על הדרך שבארתי דהכוונה הוא שנולד לו ספק טומאה ברה"י, דבכה"ג כיון דמדאורייתא ספיקו כודאי טמא הוא ויחיד נדחה לפסח שני והצבור עושים בטומאה, אבל אי מיירי דנולד לו ספק טומאה ולא נודע אי ברשות היחיד או ברשות הרבים, הרי בכה"ג הוי כשאר ספיקות דאינו אלא מדרבנן, וא"כ אמאי היחיד נדחה, דהא בטומאה דרבנן לא העמידו דבריהם במקום כרת, וכמ"ש הר"מ בפרק ו' מהלכות קרבן פסח דין ח' לענין טומאת בית הפרס דמדרבנן יעו"ש. וגם בצבור שנטמאו באופן זה אמאי עושין כולם בטומאה דמשמע דאפילו הטמאים בודאי עושים את הראשון, כיון דמן התורה חשיב כאילו הצבור עושים בטהרה דיחיד נדחה לפסח שני, ואיך מפני הטומאה דרבנן יעשו הטמאים ודאין בטומאה ויאכלו קרבן פסח בטומאה. אלא דליישב דברי הר"ש והרא"ש במתני' דפרה ודברי התוספות דריש פרק ח' דנזיר, אפשר לומר בדוחק דמפרשים הירושלמי על דרך שפירש הקרבן העדה, אלא דלפי שיטתו היה ראוי בהקשותו על דברי התוספות דנזיר אדרבה לסייעם מדברי הירושלמי דנראה דסבירא ליה דכודאי טמא חשיב מן התורה:

ומדברי הר"מ דהל' קרבן פסח אלו מתבאר יפה, דמה שנראה מדברי הר"ם בפט"ז מהלכות אבות הטומאות [ה"א] דספק רשות היחיד נמי הוא מדבריהם, וכמו שנראה מדבריו בפ"ט דהלכות טומאת מת דין י"ב נמי, הוא ע"ד שביאר דבריו מהר"ם ן' חביב בקונטרס שבסוף כפות תמרים שכתבנו לעיל [או"ק ז' ד"ה אלא], דדוקא בספק שקול טהור מן התורה אפילו ברשות היחיד אלא דחכמים החמירו ועשאוהו טמא ככל הספיקות, אבל ספק הקרוב לודאי כגון ספק סוטה דאיכא רגלים לדבר דנסתרה ומוכח טובא דנבעלה, וה"ה גבי טומאה כה"ג דאיכא רגלים לדבר ספיקו טמא מן התורה אפילו לדעת הר"מ. דבהכי ניחא דברי הר"ם דפרק ז' דהלכות קרבן פסח [ה"ז], דעכצ"ל דמיירי באופן זה דאיכא רגלים לדבר דספיקו טמא מן התורה. ולא כמו שנראה מדברי הרב בתי כהונה ח"א בבית ועד דף ב' ע"ב ד"ה אנכי הרואה וכו', דהר"ם סבירא ליה דכל זה דילפינן מסוטה לספק טומאה ברה"י אינו אלא אסמכתא בעלמא יעו"ש. וכיוצא לזה נראה מדברי הרב בני יעקב בתשובה הנזכר [או"ק ח' ד"ה שוב], שהקשה על סברת הרמב"ם משמעתין דבכורות, ולא שת לבו דלפי מ"ש התוס' והרא"ש דמיירי בב' חביות שנטמא אחת מהם ולא נודע איזה מהם, הרי בכה"ג דאיכא רגלים לדבר דהא בודאי אחת מהם נטמא, אפילו לדעת הר"ם כל שהיה ברשות היחיד ספיקו טמא מן התורה, ומדלא ישב באופן זה ש"מ דסבירא ליה ג"כ דדעת הר"מ אפילו ברשות היחיד בכל גוונא ספיקו מדבריהם, ולדידהו מה יענו לדברי הר"מ דהלכות קרבן פסח הנזכר לעיל, דנראה דעכ"פ אף לדעת הר"מ איכא גוונא בספק ברשות היחיד דספיקו טמא מן התורה, ועכצ"ל דיש חילוק בין ספק שקול לספק קרוב לודאי דספק דקרוב לודאי ספיקו טמא מן התורה:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה