אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מב ס"ק י

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק י

אות מב ס"ק ט

והנה במה שהקשו התוספות והר"ש במתניתין דחבית דאי מיירי ברה"י הרי ספיקו טמא ואי ברה"ר הרי ספיקו טהור, ומש"ה אמרו דמתניתין מיירי בב' חביות שנטמא אחת מהן ולא נודע איזה מהן כאמור [או"ק ז'], לעד"נ די"ל דמשכחת לה נמי בחבית אחת ומיירי שנולד בה ספק טומאה שנכנס בה אדם טמא וספק נגע בה או לא, ונולד עוד ספק אחר שלא נודע ספק זה שנולד אם היה ברה"י או ברה"ר, שלא נודע אם היו שלשה בני אדם בשעה שנכנס טמא זה וחשיב כרה"ר או לא היו ג' בני אדם והוי רה"י, ובכה"ג למ"ד דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה אף בספק כזה מן התורה אסור, וחשיבה תרומה תלויה דאין שורפין אותה, דדוקא בספק הנולד ברה"י ודאי שורפין כיון דבודאי טמא הוא, אבל בספק כזה דאפשר דלא היה ברה"י חשיבא כתלויה: דאין לומר דבכה"ג אפי' למ"ד דכל הספיקות אסירי מה"ת הכא לא אסור מן התורה, דכל דאיכא חזקה דהתירא לכ"ע אינו אלא מדרבנן כדין ספק קדושין דמוקמינן לה בחזקת פנויה, והכא נמי מוקמינן לה לתרומה בחזקת טהורה דעד השתא היתה טהורה. דנראה דהא ליתא דכיון דחדית לן קרא דילפינן מסוטה דספק ברה"י בטלה חזקה זאת, וחשיב כאילו אין כאן חזקת טהרה, א"כ כיון דעיקר הספק הוא שמא היה ברה"ר הרי חשיב כאילו עיקר הספק הוא אי שייך בנדון זה חזקת טהרה או לא, ואיך נאמר דמוקמינן לה בחזקת טהורה כיון דכפי זה חשבינן ליה כאילו הוא ודאי ספק ברה"ר ואינו כן דאיכא ספיקא דהיה ברה"י, וכיון דבכל הספיקות מחמרינן מן התורה כהצד אשר הוא להחמיר, מ"ש בספק זה דשמא היה ברה"י לא משגחינן ביה כלל דאמרינן דטהור הוא כדין ודאי ברה"ר, אלא ע"כ צ"ל דבספק זה אזלינן לחומרא ואמרינן דתרומה זאת דין תלויה יש בה:

דאין לומר דבכה"ג איכא ס"ס להקל, דהא איכא ספיקא שמא ברה"ר היה, ואת"ל ברה"י שמא מעיקרא לא נגע בה הטמא, דהא ליתא דספק השני אינו ספק כלל דכל שנולד הספק ברה"י לאו משום ספיקא מטמאינן לה, אלא על צד הודאי דגזרת הכתוב דכל דברה"י חשיב כאילו נטמא בודאי, וכדמוכח ברפ"ק דנדה [ג, א]. וכן מתבאר מדברי התוספות ברפ"ח דנזיר (דף נ"ז ע"א) בד"ה באומר וכו' שהקשו וז"ל, וא"ת אם כן יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה ברה"י שורפין עליה תרומה עכ"ל, הרי דכתבו התוספות דחשיב כודאי טמא, ומש"ה כתבו דהיו יכולין להביא כל אחד ואחד קרבן טומאה ולא חיישינן לחולין בעזרה. וגדולה מזו מתבאר מדברי התוספות בפ"ב דשבועות (דף י"ט ע"א) ד"ה הלך בראשון וכו' דס"ל דטמא שנטמא בספק רשות היחיד חייב על ביאת מקדש כטמא ודאי, שכתבו וז"ל, אי ברה"י מיירי בחד נמי חייב דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, אבל הכא מיירי ברה"ר דמוקמינן ליה בחזקת טהרה עכ"ל:

וכן מתבאר ממה שפירש הרא"ש בפי' המשנה בפי"ב דפרה משנה ד' דתנינן התם, המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולין פטור, מחלון של יחיד וכו' חייב ע"כ, כתב וז"ל, פי' מחלון של רבים חלונות היו בנויות בכותלי העזרה ובהם היו נותנים האפר למשמרת, ויש חלון מיוחד להזות על בני אדם שנטמאו בספק טומאה ברשות הרבים, שאע"פ שהם טהורים מן התורה היו מקבלים הזאה לצאת מן הספק, ואם אחר שהזה נכנס למקדש ונמצאו המים שהזה מהם פסולין פטור מקרבן, דבלאו הכי היה פטור מן התורה, מחלון של יחיד שהיו על ספק טומאה שאירע לו ברה"י חייב דטמא ודאי הוא עכ"ל, הרי בפי' דס"ל כסברת התוספות. וכ"נ מדברי הר"ש שם דמפרש למתני' דפרה הנזכר כפי' הרא"ש, שהרי כתב מחלון של רבים מטומאה דספק רשות הרבים ונמצאו המים פסולין ואיגלאי שלא היתה הזאתו הזאה עכ"ל: ולענ"ד אין ספק דכוונת דברי הר"ש הוא ע"ד פי' הרא"ש הנזכר, וכנראה דהרב תוי"ט לא ראה פי' המשניות דהרא"ש, ולכך כתב על דברי הר"ש שם וז"ל, ונפלאתי מאד דאם כן הזאה ל"ל דספק טומאה ברה"ר טהור, ועוד דאיך מחייבו בקרבן והא אין קרבן בא על ספק טומאת מקדש וקדשיו, כדתנן במשנה ב' פ"ק דכריתות עכ"ל. ולפי דברי הרא"ש אין כאן קושיא כלל, דהא כתב דאף דברה"ר ספיקו טהור מ"מ מצד חומרא בעלמא נזהרין להזות לצאת מידי ספק, ובפ"ב דמסכת ע"ז (דף ל"ז ע"ב) אמרינן דהא דספק טומאה ברה"ר טהור אמר ר' יוחנן הלכה ואין מורין כן, ופסקו הר"מ בפט"ו מהלכות אבות הטומאות דין ט' וכתב וז"ל, אע"פ שספק רה"ר טהור כשיבא לישאל אומרין לו אם טבלת אין בכך הפסד, אם טבל הרי זה משובח עכ"ל, וא"כ לא שייך להקשות על אופן שהקשה התוי"ט דהזאה ל"ל, די"ל דבדרך חומרא היא. ואי קשיא הא קשיא דלא שייך חומרא זאת כי אם לענין טבילה בדבר שנטהר בטבילה, אבל בדבר שצריך הזאה דמי חטאת אי אפשר להחמיר לעשות הזאה, דהא קי"ל דאדם הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא, כמ"ש הרמב"ם בפט"ו מהלכות פרה אדומה [ה"א] יעו"ש, וכיון דמן הדין ספק טומאה ברה"ר טהור, אדרבה ע"י הזאה הזאת מתטמא כטומאה ודאית דשלא לצורך הזאה היא ולא שייך להחמיר בזה. ועיין ברפ"ה דמסכתא טהרות [מ"א] מ"ש הר"ש והרא"ש, דר"ע ור"י ס"ל דבטומאת גברא דאיתיה בתקנתא בטבילה והזאה מחמרינן בספק טומאה ברה"ר, ואפשר דמתניתין דפרה קאי כוותייהו ודו"ק: ומה שהקשה עוד דאיך מחייבו קרבן, לא הבנתי קושייתו, דמה שמחייבו קרבן הוא בחלון של יחיד שהוא על ספק טומאה ברה"י, וספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כודאי, כמו שנראה בריש נדה ובדברי התוספות דנזיר ושבועות כנזכר לעיל, וכיון דחשיב כנטמא טומאה ודאית חייב קרבן אם נכנס למקדש בשגגה. ומאי דהביא ממתני' דפ"ק דכריתות [ב, א] אינו ענין לזה, דהתם מאי דאמרינן במתני' דעל לא הודע דמקדש וקדשיו אינו חייב אשם תלוי, דאשם תלוי אינו שייך אלא בחתיכה אחת מב' חתיכות, והיינו אם היה לפניו בשר קדש ובשר חולין ואכל הטמא אחד מהם ואינו יודע מאיזה מהם אכל, וכן טמא שנכנס למקום אחד ואינו יודע אם נכנס למקדש או במקום אחר הקרוב למקדש דאינו מוזהר עליו שלא ליכנס, דבכה"ג אף דהוי כחתיכה מב' חתיכות אינו חייב אשם תלוי, אבל בחיוב קרבן עולה ויורד דחייב המטמא מקדש וקדשיו בשגגה אינו ענין לזה, דאה"נ דאם נטמא בספק טומאה ברה"י דספיקו טמא חייב קרבן כיון דספיקו כודאו ממש הוא:

באופן דנמצינו למדין דדעת התוס' והר"ש והרא"ש הוא דגם לענין חיוב ביאת מקדש מי שנטמא בספק טומאה ברה"י חשיב כודאי וחייב, דהא דספק טומאה ברה"י טמא לאו דוקא לענין ששורפין תרומה על טומאה זאת, אלא חשיב כודאי טומאה לענין עונשין. ולע"ד יש להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפ' כשם (סוטה כ"ט ע"א), אמר רב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל מהאי קרא נפקא, והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא וספק טהור יאכל, אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר, ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל, אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל ע"כ. ואם איתא דהא דאמרינן דספק טומאה ברה"י אין דינו כודאי אלא לענין שריפת תרומה וקדשים וכיוצא, אבל לא לענין עונשים, א"כ מאי קשיא ליה מדיוקא דקראי, הא שפיר י"ל דדיוקא דרישא הכי הוי, דודאי טמא איכא לאו דלא יאכל והאוכלו חייב מלקות, הא ספק טמא ברה"י נהי דחשיב כודאי טמא וחשיב כבשר קדש שנטמא בודאי דניתן לשריפה, מ"מ לענין מלקות מיהא אינו לוקה האוכל אותו כיון דסוף סוף ספק הוי וספק מלקות להקל, ומש"ה כתיב בסיפא דדווקא טהור ודאי יאכל הא ספק טמא איסורא איכא באכילתו אף דאינו לוקה. וכיוצא לזה אמרינן בפ' י' יוחסין (דף ע"ג ע"א), גבי מאי דאמרינן התם חמשה קהלי כתיבי וכו', ואב"א הני נמי תרי קהלי נינהו, ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקא, לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא וכו', ואב"א הני נמי תרי קהלי נינהו, וכתב רש"י, ואב"א הני נמי תרי קהלי נינהו, כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו, ואי לא אייתר קרא לא הוי דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא, אלא הוה אמרינן ככל שאר ספיקי איסור, על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו, ועל אזהרת ספק אזהרת ספק לאיסורא עכ"ל, ואם כן ה"ה הכא בקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא י"ל הכי, ומדדייק מקרא הכי, ש"מ דספק רשות היחיד דספיקו טמא בשיש בו דעת לישאל הוא כטמא ודאי אפילו לעונשין, וא"כ אי אפשר לומר דעל ספק טמא בא למעט דאינו חייב מלקות, דלענין טומאה ברה"י לוקה אפילו על הספק:

וכן יש להביא ראיה דהא עיקר דין זה דספק טומאה ברה"י טמא, מסוטה ילפינן לה דעשאה הכתוב כודאי נטמאה ואסורה לבעלה קודם השקאת מי הסוטה, ולהחמיר עשאה הכתוב כודאי נטמאה אבל לא להקל, וכמ"ש התוס' בפ"ק דיבמות (דף י"א ע"א) ד"ה צרת סוטה וכו' יעו"ש, וכתבו התוס' שם בדף זה ע"ב ד"ה מאי נסתרה נבעלה וז"ל, וא"ת כיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק אמאי אמרינן בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה, וי"ל דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי כדפרישית לעיל עכ"ל, וכדברים האלה כתב הרשב"א שם בחידושיו ליבמות יעו"ש, הרי מפורש מדבריהם דלהחמיר עשה הכתוב זה כודאי אפילו למלקות, וא"כ ה"ה לענין ספק טומאה ברה"י. אף דדברי התוס' והרשב"א שכתבו דאמרינן בסוטה דלוקה אם בא עליה קשים, דלכאורה לא מצאתי במסכת סוטה דבר זה, ואדרבה התוס' בפרק כשם (דף כ"ח ע"א) ד"ה מה תלמוד לומר וכו' כתבו וז"ל, י"ל הכתוב אוסרה קודם שתיה כאילו היא ודאי ואע"ג דליכא מלקות כדמוכח פ"ק דיבמות, מ"מ לאו הבא מכלל עשה איכא וכו' עכ"ל, הרי שכתבו בפירוש דליכא מלקות הפך ממ"ש ביבמות, אבל עכ"פ למדנו מדבריהם ביבמות דלהחמיר אף לעונשין עשה הכתוב כאילו היא ודאי, וכ"כ לענין ספק טומאה ברה"י ולמדנו מזה דדוקא להחמיר אבל לא להקל:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה