מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק ט
וראיתי לרש"י בפ"ק דפסחים (דף ט"ו ע"א) [ד"ה יניחנה במקום התורפה], עלה דס"ד התם לומר דמאי ומדבריהם מדברי ר"א ור"י דחבית של תרומה, שכתב דפלוגתייהו דר"א ור"י בקרא דתרומתי אם יש אם למקרא או יש אם למסורת, וצריך טעם אמאי נקט רש"י לעיקר פלוגתייהו מאי דקס"ד בשמעתין מאחר דכבר דחו בשמעתין אוקמתא זאת, ומסיק דפליגי בקרא דלך הראויה לך:
עוד יש לעמוד במ"ש עוד רש"י שם ד"ה יניחנה במקום התורפה וכו' וז"ל, אלמא שמעינן ליה לר"י דכיון דאינה ראויה אלא להדלקה יכול לגרום לה טומאה עכ"ל הצריך לענינינו, ונראה מדברי רש"י דכתב דאינה ראויה אלא להדלקה דס"ל דתרומה תלויה ראויה להדלקה, והוא תימה דכיון דדין תלויה אין שורפין אותה כדין תרומה טמאה כיון דספק טהורה היא, אם כן איך אפשר להדליק בה כיון דהדלקה היא שריפתה כדין תרומה טמאה, וכיון דספק טהורה היא הא קי"ל דתרומה טהורה לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ולא להדליק, כדמוכח במתני' בפ"ח דשביעית משנה ב', שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה וכו' וכן בתרומה ובמעשר שני, קל מהם שביעית שניתנה להדלקת הנר, ואמרינן בירושלמי שם [פ"ח ה"ב] דמאי דמשמע דתרומה לא ניתנה להדלקה היינו תרומה טהורה, דטמאה ודאי ניתנה להדלקה יעו"ש, וא"כ כיון דטהורה לא ניתנה להדלקה א"כ בתלויה כיון דספק טהורה היא איך אפשר דמותר להדליק בה. ולדידי עכצ"ל דטעות סופר נפל בדברי רש"י וצ"ל כן, דכיון דאינה ראויה אפי' להדלקה וכו', וכונתו לומר דסברת ר"י דיכול לגרום לה טומאה הוא באופן זה שאינה ראויה לכלום אפי' להדלקה, דאם היתה ראויה מיהא להדלקה לא היה אומר כן ר"י:
אלא דצריך להבין דכיון דר"י לאו מסברא קאמר לה, אלא דייק לה מקרא דמדשני קרא המסורת מהמקרא, דהמקרא נקט לשון רבים והמסורת לשון יחיד, ש"מ דהמסורת אתא למעוטי דלא שייך אזהרה זאת דשמירה כי אם בתרומה טהורה ממש אבל לא בתלויה, וא"כ דקרא ממעט תלויה אפי' אם נאמר דמותר להדליק בה, מ"מ כיון דאינה ראויה לאכילה כטהורה הרי היא בכלל מיעוטא דקרא דתרומתי דהיינו טהורה ודאית אמרתי לך ולא תלויה. וצריך לומר דס"ל לרש"י דר"י מסברא בעלמא הוא דס"ל הכי, דמקרא דנקט לשון יחיד אין ללמוד כן, דאיכא למימר דנקט קרא לשון יחיד מאחר דהכי הוא האמת דאינו אלא בתרומה אחת דהיינו הטהורה ולא הטמאה, אבל בתלויה אכתי יש לומר דכיון דספיקא דאורייתא לחומרא אפילו בתלויה צריכה שימור מספק שמא טהורה היא, ומאי דקאמר ר"י תרומתי כתיב, הוא דוקא לסתור סברת ר"א דס"ל יש אם למקרא ובב' תרומות הכתוב מדבר, אבל עיקר סברת ר"י הוא מסברא בעלמא דס"ל דמלתא דמסתבר הוא בתרומה שאינה ראויה לכלום לא שייך שימור דלמה ישמרנה מן הטומאה כיון דאין לה שום תיקון, ומש"ה שפיר י"ל דאפשר דאם היתה ראויה להדלקה לא היה סברא לומר הכי כיון דסוף סוף היה יכול ליהנות ממנה ע"י הדלקה:
ועל פי זה י"ל קצת מה שהקשינו דאמאי נקט רש"י עיקר פלוגתייהו מאי דס"ד בשמעתין דפליגי ביש אם למקרא כיון דהמסקנא לא הוי הכי, די"ל דס"ל לרש"י דע"כ דלמאי דס"ד הכא בסוגיא דפסחים לומר כסברת ר"מ דס"ל דשורפין תרומה טהורה עם טמאה אפי' בשש דאיסורו מדרבנן הוא מסברת ר"י בההיא דחבית, צ"ל דהכא נמי קס"ד כדס"ד בשמעתין דפליגי ביש אם למקרא וכו', דבהכי אתי שפיר דכיון דמצינו דר"י ס"ל בתלויה דאינה צריכה שימור, וס"ל כן מסברא דכל דאינה ראויה לכלום אין סברא לומר דצריכה שימור, א"כ ה"ה באיסור חמץ דאף דאיסורו מדרבנן מ"מ סברא הוא דכיון דמדרבנן אסורה היא ולא חזייא לכלום, דאין סברא שיהיה מוזהר בשמירתה כיון דבלאו הכי הולכת לאיבוד ולשריפה, דכל דבר שאנו אומרים מצד הסברא אין אנו מחלקים בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. דהא קי"ל [קידושין נו, ב] דהמקדש באיסורי הנאה מדאורייתא אינה מקודשת ואמרינן דה"ה איסורי הנאה מדרבנן כדאמרינן בפרק כל שעה [פסחים כא, ב], וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות אישות [ה"א] יעו"ש, וה"ט דכיון דבאיסורי הנאה דאורייתא ה"ט דאינה מקודשת משום דלא מטי לה הנאה, א"כ הוא הדין נמי באיסורי הנאה דרבנן דהא לא מטי לה שום הנאה מחמת איסור דרבנן, ואמרינן דאינה מקודשת כלל אפילו להחמיר, וה"ה הכא דכיון דמכח סברא הוא ה"ה באיסור דרבנן:
אבל לפי המסקנא דשמעתין דר"י לאו מסברא קאמר לה אלא מקרא קאמר לה דלך הראויה לך, דנראה דאי לאו דחדית לן קרא הכי הו"א מסברא דאפי' בתלויה דאינה ראויה שייך בה שימור, וכיון דלא מכח סברא הוא אלא מקרא, יש לומר דיש לחלק בין אינה ראויה מדאורייתא לאינה ראויה מדרבנן, דבאינה ראויה מדרבנן כיון דמדאורייתא היא ראויה צריכה שימור להחמיר, דאף דתקנת חז"ל לאסור חמץ בשש מ"מ אם אנו מחמירים להצריכה שימור אינו מעלה ומוריד לתקנתם (אם אנו מחמירים), דבכמה דברים אמרינן דכל דהדבר הוא גזרת הכתוב באיסור דאורייתא מחמרינן באיסור דרבנן, וכההיא דכיסוי שהביא הרב בני יעקב בסי' הנזכר דף הנזכר יעויין שם, דכיון דגזירת הכתוב דלא מיחייב בכיסוי כי אם בשחיטה הראויה לאכילה אמרינן דהיינו דוקא בשאינה ראויה לאכילה מדאורייתא, אבל באסורה לאכילה מדרבנן חייב בכיסוי כיון דמדאורייתא קרינן ביה אשר יאכל וכ"כ הכא, וא"כ אי הכא בסוגיא דפסחים סבירא ליה כמסקנא דשמעתין, היכי קס"ד ללמוד הא דחמץ מדרבנן מדין תלויה דקאמר ר"י, אלא ע"כ צ"ל דהכא נמי קס"ד כדקס"ד בשמעתין, זה נראה ליישב בדברי רש"י בדוחק לפי חומר הענין: