מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק ז
איברא דראיתי להר"ש בפ"ח דתרומות עלה דמתני' [מ"ח] חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה שכתב וז"ל, בפ"ק דפסחים [טו, א] פי' בקונטרס כגון שנכנס בו אדם טמא ספק נגע ספק לא נגע, וקשה דאי ברשות הרבים ספיקו טהור ואי ברשות היחיד ספיקו טמא, ויש מפרשים כגון וכו', וצריך לומר כגון שתי חביות ברשות היחיד ונגע שרץ באחד מהם ולא ידוע בהי מנייהו דשניהם תלויות מדאורייתא, דאף על גב דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, מדאורייתא אין ליטמא שניהם מכח זה כיון דממה נפשך חד מנייהו טהור, דמסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא דבר שיכול להיות כדמוכח בריש ב' נזירין [נזיר נז, א] וכו' עכ"ל. וכן כתבו התוספות בפ"ק דפסחים (דף ט"ו ע"א) ד"ה חבית וכו' יעו"ש:
א"כ כפי זה דמיירי בשתי חביות דלא ידיע הי מנייהו טמא, לכאורה אין כאן שום קושיא על הרמב"ם משמעתין ככל האמור, דהא הדבר פשוט דסברת הרמב"ם דכל ספק דרחמנא שרייה אינו אלא בלא הוקבע איסורא כגון חתיכה ספק איסור או לא, אבל חתיכה משתי חתיכות דהוקבע איסורא וחייב אשם תלוי פשיטא דסבירא ליה להרמב"ם דספיקו אסור מן התורה, וכמו שכתב מהרימ"ט בחיו"ד סימן א' וכן כתב הפרי חדש בכללי הספק ספיקא [יו"ד סימן ק"י אות א' בד"ה ובאופן], וכן כתבו כל המפרשים אשר עמדו על סברת הרמב"ם, ואם כן הכא דהספק נולד בין שתי חביות ועל כל פנים הוקבע איסורא דאחת מהן וודאי טמאה היא, הרי מן התורה שניהם אסורות באכילה לכהן כדין תרומה טמאה, זה נראה פשוט לכאורה:
אבל כד דייקינן שפיר נראה דהא ליתא, דאם כן ברשות הרבים נמי כי האי גוונא דנולד ספק בין ב' חביות דנגע שרץ באחד מהם ולא נודע מי משניהם, הוי ספק תרומה טמאה דכיון דאחד מהם ודאי טמאה ואסורה היא, הרי הוקבע איסורא ואסורים מן התורה. דהא נראה מדברי הר"מ בפרק ט"ז מהלכות שאר אבות הטומאה [ה"א], דמאי דאמרי' דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור הוא משום דאיסור כל הספיקות הוו מדבריהם יעוין שם, וכיון דטעמא הוי הכי אם כן בהוקבע איסורא אפילו ברשות הרבים ספיקו טמא, ובהדיא כתב הר"מ בפרק י"ח מהלכות שאר אבות הטומאה דין ב' וז"ל, זה הכלל כל ספק ברשות הרבים טהור וכו', לפיכך עצמות המת ועצם נבילה ברשות הרבים או גוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס ונגע באחד מהם ואין ידוע במה נגע מהם, כזית מן המת וכזית מן הנבילה והאהיל על אחד מהם ואין ידוע על איזה מהן האהיל וכו', בכל אלו הספיקות טהור עד כאן לשונו, הרי מבואר דאף על גב דהוקבע טומאה בכאן דאיכא דבר טמא ואיכא דבר טהור, אלא דלא נודע אם נגע בטמא או לא, עם כל זה ספיקו טהור:
ואף דיש לדוחה לדחות ולומר דהוקבע איסורא לא שייך אלא בשכבר נטמא בודאי אחת מן החביות ונאסרה, דבזה שייך לומר דמן התורה שניהם אסורות כיון דעכ"פ יש לנו אחת שהיא אסורה, משא"כ בכל הני שכתב הרמב"ם דהדבר אשר אנו דנים בו אין כאן שום קביעות איסור בגוף זה, שהרי אם לא נגע במי שהוא טמא כולו טהור, והקביעות בענין הטומאה הוא שיש לפנינו ודאי דבר טמא ודבר טהור ולא נודע למי נגע, ואפשר דבכה"ג לא חשיב הוקבע לטומאה ברה"ר. מ"מ יש להביא ראיה דברה"ר אפילו הוקבע איסורא ספיקו טהור, מההיא דפ' ב' נזירים שהביאו התוס' והר"ש, דפריך בגמרא, אבל הכא ב' נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הוי ליה ספק טומאה ברה"ר וכל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור, וא"כ באמר להם א' ראיתי א' מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם אמאי הוו שניהם טמאים מספק, הרי דהכא דעל אלו הב' נזירים שאנו דנים בהם אם נטמאו או לא נטמאו אחד מהם בודאי נטמא, וא"כ חשיב ממש כהוקבע איסורא, ועם כל זה ברה"ר ספיקו טהור:
ועכצ"ל דהיינו טעמא דלא חשיב הוקבע איסורא בכה"ג לטמא אפי' ברה"ר, משום דכלפי מאי דהוקבע איסורא ומסייע לטמא, יש כנגדו איפכא חזקת הגוף דעד השתא בחזקת טהור היה ומוקמינן ליה אחזקתיה, וכמו שמתבאר ממ"ש התוס' בפרק כשם [סוטה כח, ב ד"ה מכאן] לענין ספק ברה"ר, דהקשו דאמאי איצטריך ללמוד מסוטה תיפוק ליה דמוקמינן ליה אחזקתיה דטהור היה יעו"ש, וכיון דאיכא חזקה דטהור היה המנגדת לקביעות איסור דהחזקה מסייע לומר דטהור והוי תרתי דסתרן, חזר הדבר להיות כספק שקול דלא הוקבע איסורא דספיקו מדרבנן. וא"כ ה"ה הכא בחבית שנולד לו ספק טומאה, אף דהוקבע איסורא באחת מן החביות, דבכל אחד ואחד מהן איכא חזקת הגוף דבחזקת טהורה היתה עד השתא, הוי כספק שקול ואינו אלא מדרבנן: וראיתי להרב דברי אמת בקונטרס ט' (דף פ"ה ע"ב) שחלק על מהרימ"ט ודעימיה, דסבירא להו דבהוקבע איסורא בין בחייבי לאוין ובין בחייבי כריתות ספיקו אסור מה"ת, והרב שם חלק ע"ז מדברי הר"מ דפרק י"ח מהלכות שאר אה"ט הנזכר לעיל, ולענ"ד אין מדברי הר"מ אלו לדחות דברי הראשונים, דמלבד דיש לדחות כאמור דכה"ג דכל הני שכתב הר"מ לא חשיב קביעות איסור, יתר ע"כ דמספק טמא אין ראיה, דכיון דאיכא חזקת הגוף דטהור היא המנגדת לקביעות איסור חשיב כספק שקול וספיקו מדרבנן:
הן אמת דלפי סברת התוס' והר"ש דאוקמוה למתני' דחבית בספק ב' חביות וברשות היחיד, א"כ אין קושיא לסברת הר"מ, דהא ודאי אפילו הר"מ ע"כ אזיל ומודה דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מדאורייתא, דהא אמרי' בפרק כשם (דף כ"ח ע"ב) דילפי' מסוטה דספק ברשות היחיד ספיקו טמא, אלמא דמן התורה ספק טמא להחמיר, ואם כן בדין חביות ברשות היחיד ספיקו להחמיר מן התורה:
אלא דיש לדחות לזה שהרי מהר"ם ן' חביב בקונטרס שבסוף כפות תמרים (דף ל"ח ע"ב) דקדק מדברי הר"מ בטוב טעם, דע"כ לדעת הר"מ דאפי' ספק דרה"י ס"ל דלא שייך למילף מסוטה אלא ספק הקרוב לודאי, כגון ספק סוטה דאיכא רגלים לדבר דנסתרה ומוכח טובא דנבעלה, וה"ה גבי טומאה כגון דהשרץ הוא קרוב לטהרות וכו', וה"ה כשהפילה נפל ודאי לבור והאהיל עליו אע"ג דחולדה וברדלס מצויין שם הוא טמא מן התורה משום דהוה ספק קרוב לודאי, בכה"ג שייך שפיר למילף מסוטה, אבל בספק שקול טהור מן התורה, אלא דחכמים החמירו ועשאוהו טמא, ובכה"ג ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן אפילו ברה"י עכ"ל יעו"ש, וא"כ הכא דכבר כתבנו דבספק שקול חשיב אפי' בב' חביות, א"כ לדעת הר"מ אפי' ברה"י אינו אלא מדרבנן:
ואף אם נאמר דכיון דבודאי נגע שרץ באחת מהן אין לך רגלים לדבר גדול מזה, ולא גרע משרץ הקרוב לטהרות דחשיב ספק קרוב לודאי, אף דהתם נמי איכא חזקת הגוף דטהור היה עד השתא, מ"מ אכתי י"ל דכיון דמאי דילפינן מסוטה הוא דספיקו טמא כודאי כההיא דסוטה, א"כ אם יש ללמוד משם הוא באופן דשרץ קרוב לטהרות דבהכי מטמאינן ליה, אבל ללמוד משם בהא דחביות שדינן להיות שתיהן כדין תרומה תלויה מדאורייתא, אין ללמוד משם, דכיון דמטעם דלא ילפינן מהתם אלא לטמא דבר שאפשר שיהיה טמא, משא"כ בב' חביות שאין לנו כח לטמא שניהם דע"כ אחת מהן טהורה, א"כ מאין לנו לומר דבאופן זה שניהם תלויות מן התורה, כיון דמן התורה כל הספיקות הם מותרים מן התורה, ולא ילפינן מסוטה אלא לומר דטמא בודאי הוא. ובשלמא התוספות והר"ש שכתבו דשניהם תלויות מן התורה הוא משום דס"ל בעלמא דכל הספיקות אסורין מה"ת, ומש"ה כיון דאי אפשר לטמא שניהם הוי שניהם תלויות מה"ת, אבל לדעת הר"מ דכל הספיקות מדרבנן מנין לנו בענין טומאה דרה"י לעשות דין תלויה מדאורייתא, כיון דאין לנו ללמוד מסוטה כי אם לטמא בודאי, (אלא) [ולא] לעשות הספק כדין תרומה תלויה, ואפשר דכל דא"א לטמא כן כדין סוטה שניהם טהורות מן התורה:
שוב ראיתי דזה אינו דאף שכתבנו דלדעת הר"מ אפי' בב' חביות דאינו ידוע מי מהם נטמא ברה"ר טהור אף דהוקבע איסורא, מטעם דאיכא חזקת הגוף המנגדת לקביעות איסור, מ"מ ברה"י כה"ג דב' חביות לא שייך לומר הכי, דכיון דמסוטה ילפינן דחדית לן קרא דחזקת הגוף דהעמד טהור אחזקתו לא אמרינן ברה"י, דחשבינן ליה כאילו אין כאן חזקה, א"כ בב' חביות אף דמסוטה לא שייך ללמוד כי אם לטמא בודאי ולא לטמא בספק, מ"מ כיון דהא ילפינן משם דחזקת הגוף ליכא ברה"י, א"כ ממילא בב' חביות דהוקבע איסורא הוו תלויות מן התורה, כיון דהא אית לן בעלמא דהוקבע איסורא ספיקו אסור מן התורה היכא דליכא חזקת הגוף המנגדת לקביעות איסור, ועיין מ"ש התוספות בריש נדה (דף ב' ע"א) ד"ה והלל כי אמר וכו', וא"כ כפי זה מתיישב נמי שמעתין שפיר לדעת הר"מ: