מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק ה
וראיתי לבעל ה"ג בהל' בכורות דף קל"ט ע"ג שכתב וז"ל, בכור שאחזו דם ר' שמעון אומר יקיז אף במקום שהוא עושה מום ונשחט על אותו מום והלכתא כר"ש דברייתא. העושה מום בבעל מום לוקה את הארבעים. המחמץ את המחומץ הרי זה לוקה את הארבעים. המסרס את המסורס לוקה את הארבעים עכ"ל. ולשון זה שכתב העושה מום בבעל מום וכו' הוא לשון התוספתא בסוף פ"ג דבכורות [ה"ז] יעו"ש. ויש לתמוה דמאחר דפסק כר"ש דס"ל כרבנן דיקיז אפילו במקום שעושה בו מום, אם כן קי"ל דהעושה מום בבעל מום פטור, וא"כ איך פסק כתוספתא דהמטיל מום בבעל מום הרי זה לוקה, כיון דע"כ ברייתא זו היא אליבא דר"מ. ודוחק לומר דבעל ה"ג ס"ל דאחוזת דם חשיב כמום קבוע וכמו שנראה מדברי התוספות בשמעתין ד"ה אילימא ר"ש וכו' לתירוץ הראשון יעו"ש, וע"כ במום קבוע פטור, ומ"ש העושה מום בבעל מום היינו בבע"מ עובר ועיין מ"ש לקמן:
והנה כתב הר"ם בפ"ב מהלכות בכורות דין י"ג וז"ל, בכור שאחזו דם יקיז, ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום, ואם נעשה בו מום בהקזה זו הרי זה נשחט עליו עכ"ל. וצריך להבין דלפי מ"ש התוס' בשמעתין [לד, א ד"ה אילימא] והרא"ש בפסקיו [סי' ד'] כיון דאמרינן הלכה כר"ש דברייתא ובברייתא אמרינן דפליגי בקראי, דלר"מ המטיל מום בבעל מום חייב ולרבנן פטור, ומש"ה ס"ל לרבנן שיקיז אפילו במקום שעושה מום, ע"כ דר"ש נמי כרבנן ס"ל דיכול להקיז אפילו במקום שעושה מום בודאי, אלא דפליגי דלרבנן כיון דעשה בו במתכוין לא ישחוט עליו אף דלא כוון להתיר אלא לרפואה, וכיון דהר"ם פסק בפרק א' מהלכות איסורי מזבח [ה"ח] דהמטיל מום בבעל מום אינו לוקה וע"כ דפסק כרבנן, דהא ליכא למימר דאינו לוקה קאמר ולעולם דעבר על לאו, דהא ליתא דלמה לא כתב כן בפי' אינו לוקה אע"ג דעבר על לא תעשה כמ"ש שם [ה"ז] במטיל מום בזמן הזה, וכמו שדקדק כן הרב ל"מ שם יעו"ש, וכיון דפסק כרבנן אף דאיפסיקא הלכתא כר"ש בברייתא, ע"כ סברת ר"ש כרבנן הוא דיקיז אף במקום דעושה בו בכוונה, וא"כ איך כתב הר"מ ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום, דנראה פשוט דלהקיזו במקום העושה בו מום בכוונה אסור, וסברא זאת הוא בפלוגתא דמתני' דמיירי דיש לו רפואה בשיקיז בשאר הגוף בלא עשיית מום, אבל בברייתא מפורש יוצא דאם אין לו רפואה אלא בשיקיז במקום דעושה מום מותר לעשות לו מום בכוונה, ואם מ"ש הרמב"ם הוא דין מתני' אמאי לא הביא מה שחדשו בברייתא דאפילו במקום שעושה מום מותר כרבנן ור"ש דס"ל הכי:
וי"ל דהר"ם סבירא ליה דבברייתא איכא ג' סברות, דלר"מ ורבנן תרווייהו ס"ל דאחוזת דם שאין יכול להתרפאות בלא עשיית מום חשיב כבעל מום וכמטיל מום בבעל מום דמי, אלא דלר"מ אסור מטיל בבעל מום ולרבנן מותר, אבל לר"ש נהי דסבירא ליה כרבנן דדרשי' תמים יהיה לרצון למעוטי מטיל בבעל מום גמור, מ"מ באחוזת דם אף דאין יכול להתרפאות בלא עשיית מום, מ"מ כיון דיש לו רפואה מקרי מום עובר, וכמ"ש התוס' בתירוץ הב' במה שהקשו בד"ה אילימא ר"ש וכו', דא"כ אי חשיב מום לשחוט עילויה, ותירצו בתירוץ הב' אי נמי חשיב כמו מום עובר שיש לו רפואה עכ"ל, וכיון דחשיב מום עובר קרינן ביה תמים יהיה לרצון, דאף דבשעת הטלת המום אינו ראוי להקרבה מ"מ כיון דלכשיתרפא ראוי להקרבה חשיב תמים יהיה לרצון, דלא ממעט קרא דתמים יהיה לרצון כי אם בבע"מ במום קבוע דאין לו רפואה, אבל מום עובר לא מיעט קרא כיון דראוי אחר שיתרפא. דאפילו לרבנן שורת הדין הוא דמום עובר משאר מומין העוברין, כיון דאין נפדין ע"י מום זה כדאמרינן בסוף תמורה (דף ל"ג ע"א), הא מה אני מקיים ואם בהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו, יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' שאינה קריבה כל עיקר, יצתה זאת שאינה קריבה היום אלא למחר ע"כ, א"כ פשיטא דהמטיל מום על בעל מום עובר חייב אפילו לרבנן כיון דקרינן ביה תמים יהיה לרצון, דאף דהיום אינה קריבה למחר קריבה, אלא דבמום עובר דאחוזת דם הוא דקאמרי רבנן הכי, דכיון דאם לא יקיזו לה ע"י מום תמות, אם כן נמצא דע"י המום עושה מום עובר ותתרפא, ואם לא יקיז לא יהיה עובר כי אם כמום קבוע ולא תתרפא ותמות, ואין לך מום גדול מזה. אלא דרבי שמעון סבירא ליה דאפילו בכהאי גוונא חשיב כשאר מום עובר ואסור ליתן מום בו. ואם כן רבי שמעון דקאמר בברייתא אף נשחט על אותו מום, לא קאי אלא על אופן שיש לו רפואה בהקזה שלא על ידי מום, דכלפי דאמרו רבנן בברייתא אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו המום, דמשמע דבכל גוונא לא ישחט אפילו לא כוון לעשות מום כי אם נעשה מאליו, על זה הוא דקאמר רבי שמעון דאף ישחט עליו, דכיון דלא כוון לעשות בו מום כי אם כוון לעשות הקזה במקום דאינו עושה מום ונמצא שנעשה מום ישחט עליו, דלא קנסינן ליה כיון שלא כוון לכך. וכיון דאיפסיקא הלכתא כר"ש דברייתא קי"ל כוותיה דאחוזת דם כיון דיש לה רפואה ומום עובר הוא קרינן תמים יהיה לרצון, וא"כ אם אין לו רפואה אלא ע"י מום אינו מותר להקיזו במקום שעושה מום, ולהכי לא כתב הרמב"ם כי אם האופן האחד, דהיינו שמקיז בשאר הגוף שאינו עושה מום ובלבד שלא יתכוין לעשות מום, אלא דאם עשה מום בלא כוונה ישחט עליו:
וכבר ראיתי להרב מחנה אפרים בנימוקיו על הרמב"ם שכתב על דין זה ע"ד האמור דלר"ש דווקא בלא מתכוין קאמר, וסיים שם וז"ל ואתי שפיר ההיא דע"ז ומשם משמע דאין הלכה כרבנן מדפריך לרבא ודו"ק עכ"ל. כנראה מדבריו אלו דהרמב"ם סבירא ליה דר"ש ס"ל כר"מ דהמטיל מום בבעל מום חייב, וכיון דאיפסיקא הלכתא כר"ש לא קי"ל כרבנן, דבהכי ניחא דפריך הש"ס לרבא התם בפ"ק דע"ז מסברת ר"מ כיון דקי"ל כוותיה. ולע"ד אינו נראה כן שהרי הר"ם פסק בפ"א מהלכות איסורי מזבח כרבנן כנזכר לעיל, וא"כ אי אפשר לומר דר"ש כר"מ ס"ל לגמרי, אלא מה שאפשר לומר הוא דאף דר"ש כרבנן ס"ל, מ"מ היינו בבעל מום שיש לו מום קבוע, אבל במום עובר קרינן ביה תמים יהיה לרצון כיון דראוי להקרבה לכשיתרפא:
איברא דראיתי להרא"ש בפסקיו בשמעתין שכתב בפשיטות, דרבנן דס"ל דמותר להטיל מום באחוזת דם אף דמום עובר הוא שיש לו רפואה, הוא הדין בשאר מומים עוברים דמותר מן התורה להטיל בהם מום, אלא דמדרבנן מיהא אסור, דבאחוזת דם דוקא הוא דשרו רבנן משום פסידא יעו"ש. נראה בפירוש דלא מסתבר ליה לחלק בין מום עובר דאחוזת דם לשאר מומין עוברים, וכ"כ הטור בסי' שי"ג:
ויל"ע דכיון דלענין פדיון בפסולי המוקדשין מום עובר אינו נפדה, דקרינן בי' אשר יקריבו ממנה דאף דהיום אינה קריבה למחר קריבה, אם כן הכא נמי בקרא דתמים יהיה לרצון, הא שפיר י"ל דמום עובר קרינן ביה יהיה לרצון דאף דהיום אינה עולה לרצון למחר עולה לרצון. ועוד דאם אין חילוק בין מום עובר דאחוזת דם ובין שאר מום עובר, מנ"ל לרבי יוחנן לומר דלר"מ ס"ל בעלמא המטיל מום בבעל מום קבוע חייב, ולא ממעט קרא דתמים וכו' כי אם לפסולי המוקדשין אחר שנפדו, הא שפיר י"ל דלא פליגי ר"מ ורבנן אלא במום עובר באופן זה דאחוזת דם, דלר"מ ס"ל דהמטיל מום על בעל מום עובר חייב כיון דקרינן ביה תמים יהיה דאם היום אינה קריבה למחר היא קריבה, אבל בבעל מום קבוע מודה ר"מ דאינו חייב, דקרא דתמים ממעט ליה כיון דאין לו תקנה לעולם. ומדאמרי' לר"מ אפילו בבעל מום קבוע ס"ל דחייב, ש"מ דהא דאחוזת דם חשיב כבעל מום קבוע, מאחר דאם לא יטיל מום ע"י הקזה תמות ולא תקרב, וכיון דבלאו הכי אינה ראויה להקרבה מחמת שתמות, אין כאן איסור להטיל מום לרבנן דכמו מום קבוע דמיא, וכיון דבכה"ג מחייב ר"מ ש"מ דסברת ר"מ הוא אפילו במום קבוע. באופן דנראה דאף דהרא"ש סבירא ליה דהמטיל מום בבעל מום עובר לא אסור מן התורה, מ"מ בעד הרמב"ם י"ל דלא ס"ל הכי אלא ס"ל דהמטיל מום בבעל מום עובר לוקה, ולע"ד יש ללמוד כן ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' איסורי מזבח דין ט"ו יעו"ש: