מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק ג
וראיתי להרמב"ן והריטב"א בחי' למס' ע"ז [יג, ב] שכתבו ליישב קושית התוס' וז"ל, והנכון דכולהו מוקמינן לה בקדשי בדק הבית אלא שהם תמימים, וקי"ל [תמורה ו, א] המתפיס תמימים לבדק הבית הרי יקרבו מדרבנן מיהא, ואשמועי' רבא דאפי' הני שקדושתן קדושת בדק הבית יש בזמן שבהמ"ק קיים איסור מטיל מום מדרבנן, ובזמן הזה נראה כמטיל מום בקדשים וכו' יעו"ש, וגם לפי פירוש זה יש לפרש סוגיין ע"פ שיטת הר"ם ע"ד האמור. אבל שוב ראיתי דהא דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח סבירא ליה להר"ם דהוי מדאורייתא, כמ"ש הרב מ"ל בפ"ה מהל' ערכין דין ה' יעו"ש, וכיון שכן אי אפשר לפרש ע"ד הנזכר, כ"א לפי תירוץ שני שכתבו התוס', אלא דגם לפי תירוץ שני של התוס' קשה, דע"כ מיירי בשהקדיש תמימים לבה"ב, דאי מיירי בבעל מום איך פריך מעיקרא הש"ס נראה כמטיל מום מום מעליא הוא, כיון דבעל מום הוא לאו מטיל מום מעליא הוא כיון דכבר היה בעל מום, ואף דאיכא מאן דאמר על בעל מום חייב, מ"מ אכתי המקשה הראשון לא ס"ד להקשות מזה כ"א לבתר דמשני מטעם דלא חזי להקרבה חזר להקשות וליהוי כמטיל מום בבעל מום, וא"כ ע"כ מיירי בתמימים וכיון דקי"ל דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם מן התורה לדעת הר"ם, א"כ הוו כקדשי מזבח ממש ולא הוי מטעם דגזרינן קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח:
ולכן נלע"ד דאפילו לדעת הר"ם דס"ל דאינו יוצא מידי מזבח הוא מן התורה, מ"מ היינו דוקא דמן התורה אינם יוצאים מידי מזבח דהפודה פודה אותם ע"מ להקריבם, אבל לעולם קודם פדיון אין להם כ"א קדושת בדק הבית, דאיך אפשר שיחול קדושת מזבח על קדושת בה"ב. דמטעם זה אמרינן בירושלמי בפ"ד דשקלים הלכה ד' ר"ח בשם ר"י, בהמה תמימה שהקדישה לבה"ב פודין תמימים ויצאו לחולין, וא"ת לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בה"ב ע"כ, הרי דמטעם זה אמרו דע"י פדיון יצאו לחולין, אלא דמחוייב מה"ת להקדישם למזבח ואחר שמקדישם יש להם דין קדושת מזבח, וא"כ פשיטא דקודם פדיון דין קדשי בדק הבית יש להם ממש, ולא שייך בהם דין מטיל מום אלא מדרבנן, כיון דמחוייב להקדישם למזבח אסרו חז"ל להטיל, וזה שייך אפי' לסברת הרמב"ם דס"ל דהוי מדאורייתא. וא"כ יכולין אנו לפרש הסוגיא נמי לדעת הר"ם בדרך זה גם כן:
והנה מ"ש [לעיל או"ק ב'] בשם התוס' בתמורה [כא, א] דפירשו דבעיא דהתם בתמורת בכור ומעשר הוא אליבא דכ"ע אפי' לרבנן, כן נראה ג"כ מדברי הר"ם בפ"א מהלכות איסורי מזבח דין ט', דמדהוצרך לפסוק דין זה דהמטיל מום בתמורת בכור ומעשר, וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי שאינו לוקה, ש"מ דס"ל דהבעיא אפי' לרבנן, דאל"כ למה הוצרך לפסוק דין זה, כיון דעיקר הבעיא הוא לר"מ וכבר פסק בדין ח' כרבנן דהמטיל מום בבעל מום אינו לוקה משום דלא חזי להקרבה: ואולם אני מסתפק בסברת הר"ם אי מה דפסק בתמורת בכור ומעשר ובתשיעי של מעשר דאינו לוקה, הוא משום דס"ל דנפשטה הבעיא דאינו חייב, או דס"ל דלא נפשטה הבעייא ומש"ה כיון דספיקא הוי לא לקי כדין ספק מלקות. דלכאורה נראה דבעיא לא נפשטה, דאף דאמר ליה אביי ותבעי לך המטיל מום בתשיעי ללישנא קמא או תבעי לך תמורת בכור ומעשר ללישנא בתרא ע"כ, זה אינו פשיטות, דנהי דהבעיין לא בעי בהני מ"מ לאו משום דס"ל בפשיטות דבהני לא לקי, דאי ס"ל דדינא הכי דלא לקי וכך נתברר לו מאיזה ברייתא או מאיזה מקום, מאין הרגלים להסתפק בתמורת בכור ומעשר או בתשיעי של מעשר כיון דהכל אחד ואין שינוי כלל לענין הדין, כיון דעיקר הטעם בכולהו הוא משום דלא חזו להקרבה מה חילוק יש ביניהם, וא"כ איך פשיט אביי מזה לומר דליכא בעיא, משום דהבעיין שביק הני וקבע בעייתו בהכי. ועיקר קושייתו היא לראות בדעת הבעיין אם יש לו איזה גילוי לענין הדין בהני יותר מאלו, וכיון דהבעיין לא הראה לנו דלא מקבע בהני משום דיש ראיה לדבר נשאר הדבר דכלם בספק: ויל"ע דאמאי לא הקשה אביי כי אם מתשיעי דמעשר או בתמורת בכור ומעשר, ולא הקשה דאמאי לא תבעי לך בה' חטאות המתות דהלכתא גמירי לן דלא חזו להקרבה, ואמרי' בפ"ב דמכילתין (דף ט"ז ע"א) דמקרא ילפינן דמתות, וכן אמרי' שם דתמורת פסולי המוקדשין אחר פדיונן מתה, דבכל אלו שייך בעיא זאת אי המטיל מום בהם חייב או לא, וג"כ קשה אמאי לא פריך אביי מתמורת פסח שאינה קריבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאמרי' בפרק מי שהיה טמא (דף צ"ו ע"ב) יעו"ש:
וראיתי בפסקי התוס' דתמורה בפרק כיצד מערימין סי' ט"ז שכתבו וז"ל, בזמן הזה אסור להטיל מום בבכור ובקדשים שרי עכ"ל. וקשה דאיך כתבו בפשיטות דבקדשים שרי דמשמע דשרי אפי' מדרבנן ואין הדבר כן, דכבר כתבו התוס' בשמעתין [בכורות לג, ב] דמדרבנן אסור, וכמו שנראה מסוגיין דפ"ק דמסכת ע"ז. וצריך לדחוק ולומר דמדאורייתא הוא דאמרו דשרי, דאף דבזמן הזה לא חזי להקרבה מ"מ שאני בכור דכיון דקדושתו אינו תלוי בלבד בהקרבה שהרי קדושתו מרחם ואפילו נולד בעל מום, ועיקר מצותו נמי ליתנו לכהן תמים יהיה לרצון קרינן ביה, משא"כ בקדשים כמו שכתבנו לעיל [או"ק א']:
אשר על פי זה אפשר ליישב לדעת התוספות בשמעתין והרא"ש [בפרקין סי' ד'] דס"ל דקדשי מזבח בזמן הזה מדרבנן הוא דאסור להטיל מום דוקא, וכן הוא סברת רש"י בסוגיין דפ"ק דמסכת ע"ז, דלכאורה קשה דמה יענו לההיא דמעשר בהמה דאמרינן דאם הפריש מעשר בהמה בזמן הזה ימות ולא שרינן ליה להטיל מום משום פסידא, משום דמעשר בהמה נמי לא הוי כשאר קדשים דעיקר הקדשן להקרבה, דמש"ה לא קדשי קדושת הגוף כי אם תמימים, אבל קדם מומן להקדשן לא קדשי קדושת הגוף, דמעשר אפילו יצא עשירי בעל מום קדוש קדושת הגוף דאין לו פדיון ליגזז וליעבד ואינו נמכר באיטליז ולא נשקל בליטרא, וכיון דקדושתו קדושת הגוף ולא תלי רחמנא בדבר הראוי להקרבה בלבד, אין למעט מעשר מקרא דתמים יהיה לרצון כיון דגזרת הכתוב הוא דקדיש קדושת הגוף, אף בעל מום דאינו ראוי להקרבה, ומש"ה אפילו בזמן הזה אסור להטיל מום מן התורה דומיא דבכור:
דאע"ג דגבי בכור בעל מום אמרינן דאפילו לרבנן מותר להקיז אפילו עושה בו מום משום פסידא, היינו משום דכשהוא בעל מום אינו בכלל תמים יהיה לרצון, וה"ה מעשר דהכי הוי, דמותר להטיל מום בבעל מום משום פסידא, אבל בכור ומעשר בזמן הזה שהם תמימים ואיכא עדיפותא דראוים להקרבה נמי לכשיבנה ביהמ"ק, בהצטרפות דלא תלי רחמנא קדושת הגוף דידהו בהקרבה, דאפילו בעל מום קדיש קדושת הגוף, אמרינן דאסור להטיל מום מן התורה:
אמנם הר"ם לא ס"ל חילוק זה ומדין מעשר למד לכל הקדשים כאמור. וממתני' דתמורה (דף כ"א ע"א) דקתני מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים, יש לדקדק כסברת הרמב"ם דאם יש חילוק זה לענין הטלת מום אמאי לא קתני נמי חילוק זה, שכל הקדשים בזמן הזה המטיל מום אינו עובר משא"כ בבכור ומעשר דהמטיל בהם מום בזמן הזה עובר. וזה יש לדחות די"ל תנא ושייר, דהא שייר שהקדשים בע"מ אינו חל קדושת הגוף עליהם משא"כ בבכור ובמעשר, וכן שייר שתמורת קדשים קריבין משא"כ בתמורת בכור ומעשר:
ועל פי האמור דלדעת התוס' והרא"ש ודעימייהו ס"ל דבכור ומעשר בזמן הזה אסור להטיל בהם מום מן התורה, ניחא נמי מאי שהקשינו דאמאי פריך אביי ותבעי לך תשיעי של מעשר ללישנא קמא או תמורת בכור ומעשר ללישנא בתרא, ולא פריך מחטאות המתות ומתמורת פסח ומתמורת פסולי המוקדשין אחר שנפדו. דלפי האמור אתי שפיר, דעיקר הבעיא היא לענין תמורת בכור ומעשר שהתמורה דינו כבכור ומעשר ממש לכל דיניהם וכמ"ש הר"ם בפ"ג מהל' תמורה [ה"ב]. וכן טעות תשיעי דמעשר ג"כ דינו כמעשר, דאם קרא לט' עשירי והיה בעל מום חל עליו קדושת הגוף ודינו כדין מעשר לכל, שאין פודין אותה ואיתיה בלאו דלא ימכר ולא יגאל כמעשר עצמו, וכמ"ש הרגמ"ה הביא דבריו הרב בצלאל בנמוקיו כ"י גבי הא דאמר רבא בסוף פרק מעשר בהמה [ס, ב], יצאו ב' בתשיעי וקראן עשירי עשירי וט' מעורבין וז"ל, עשירי וט' מעורבין והוי להו תרוייהו קדושים, ואי גאל ומכר אחד מהן לוקה דתרוייהו עשירי קרי להו עכ"ל, וכן נראה דה"ה דאינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא כמעשר אלא שאין מקריבין אותו. וא"כ י"ל דלא קמבעיא לן אלא בהני דאפשר דכיון דהם תמימים המטיל מום בהם חייב כדין בכור ומעשר בזמן הזה, דכל דהם תמימים אפילו דלא חזו להקרבה המטיל מום בהם חייב, או דלמא דשאני בכור ומעשר בזמן הזה דחזו להקרבה לכשיבנה בית המקדש משא"כ באלו, ולזה לא פריך אביי אלא מאלו דשייך לומר דדינן כבכור ומעשר, אבל באחריני כגון חטאות המתות וכיוצא מהנזכר דאין להם דמיון לבכור ומעשר, פשיטא דכיון דלא חזו להקרבה, לרבנן דאמרי דהמטיל מום בבעל מום פטור ה"ה באלו אף שהם תמימים: