מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק ב
והנה הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי מזבח דין ז' כתב וז"ל, המטיל מום בקדשים וכו' לוקה, ואינו לוקה אלא בזמן שביהמ"ק קיים שהרי היה ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בל"ת אינו לוקה עכ"ל. ודבריו תמוהים כמו שהאריך הרב לח"מ שם, דהא לפי סוגיא דפ"ק דע"ז [יג, ב] הנזכר קאמר רבא דנראה כמטיל מום בקדשים ולא אסר אלא מדרבנן, ואיך כתב הר"ם דעובר בלא תעשה. ולעד"נ דאפשר ליישב סברת הר"ם דסבירא ליה דעובר בלא תעשה דטעמו ונימוקו עמו, מטעם דקי"ל דאם איתא כמ"ש מפשט סוגיא דפ"ק דמסכת ע"ז דבזמן הזה ליכא אלא איסורא דרבנן וכמו שהיא סברת רש"י והתוס', א"כ אמאי אמרי' בריש פרק מעשר בהמה [בכורות נג, א] דחכמינו ז"ל עקרו מצות עשה דמעשר בהמה בזמן הזה מפני התקלה, דאי אפשר להקריבו וצריך להשהותו עד שיפול בו מום ואתי ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה או שוחטו בלא מום יעו"ש, ואם איתא דאיסור זה דהטלת מום בזמן הזה אינו אלא דרבנן, אמאי מפני איסור דרבנן עקרו חז"ל בזמן הזה מצות עשה דמעשר בהמה, בהיות שהיה אפשר להקל גבי מעשר בהמה להטיל בו מום תיכף להפרשתו דבהכי לא יבא לידי תקלה, דטפי עדיף דלא יתבטל לגמרי עשה דמעשר מאיסור הטלת מום דמדרבנן, דאתי עשה דאורייתא ודחי איסור דרבנן:
ואף אם נאמר לזה דהא קי"ל בעלמא [יבמות צ, ב] דחכמים עוקרים דבר תורה בשב ואל תעשה מפני תקנתם, והכא נמי מפני שהם גזרו ואסרו להטיל מום בזמן הזה עקרו מצות מעשר בשב ואל תעשה, מכל מקום אכתי קשה דאמרינן התם בס"פ מעשר בהמה (דף ס"א ע"א), דמוקי הש"ס הא דתניא יצאו שנים בעשירי ימותו שניהם דבמעשר בזה"ז עסקינן ומשום תקלה, ופריך אי הכי אפי' חד, ומשני לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא חד דלית ליה פסידא אבל תרי כיון דנפישי פסידא לישהינהו עד דניפול בהו מומא וניכלינהו קמ"ל, וכתבו התוס' שם בד"ה במעשר בזמן הזה וכו' וז"ל, בריש פרקין מסקינן דאינו נוהג בזמן הזה משום תקלה ומ"מ אם עשר חל עליו שם מעשר עכ"ל, וכ"כ הר"ם בפ"ו מהלכות בכורות [ה"ב] יעו"ש, ואם איתא דאיסור זה דהטלת מום בזמן הזה הוא מדרבנן, אמאי לא התירו להטיל מום אם עבר והפריש מעשר ולמה ימותו דאית להו לבעלים פסידא, הא במקום פסידא התירו חכמים, דהא התירו להקיז את הבכור אפילו במקום שעושה מום משום פסידא וכמ"ש התוס' בשמעתין וכ"כ הרא"ש בפסקיו [סי' ד'] יעו"ש, אלא ע"כ צ"ל דאיסור זה דהטלת מום אפי' בזמן הזה דליכא הקרבה הוא מדאורייתא, ומש"ה לא התירו במקום פסידא, ולפי זה צריך להבין הסוגיא דפ"ק דמסכת ע"ז:
והנה כתבו התוס' שם [ע"ז יג, ב] בד"ה ונשחטי' וכו' וז"ל, פ"ה ואי משום שחוטי חוץ בקדשי ב"ה לא מחייב וכו', וקשה דכי משני רבא מפני שנראה כמטיל מום, בקדשי ב"ה מאי מטיל מום איכא, הא כי כתיב כל מום לא יהיה בו בקדשי מזבח כתיב וכו', לכך פי' ר"י דבקדשי מזבח איירי ובזמן הזה אין חיוב שחוטי חוץ מאחר שאינו ראוי לביאת פתח אהל מועד וכו', ועוד י"ל דלעולם בקדשי בדק הבית מיירי ורבא בא לפרש הטעם בקדשי מזבח וגזירה קדשי ב"ה אטו קדשי מזבח וכו' עכ"ל. ולדעת הר"ם ע"כ צ"ל דסבירא ליה כתירוץ השני שכתבו התוס' דמיירי בקדשי ב"ה ומשום גזירה הוא, דתירוץ הראשון אי אפשר לומר לדעת הר"מ, דהא כתב הר"ם בפ"ו מהלכות בכורות [ה"ב] דחכמים אסרו למעשר בהמה בזמן הזה גזירה שמא יאכלוהו תמים ונמצא בא לידי איסור כרת שהיא שחיטת קדשים בחוץ יעו"ש, הרי דס"ל דאפילו בזמן הזה שוחט חוץ חייב כרת דלא כסברת התוס', וא"כ ע"כ צ"ל דסבירא ליה כתירוץ השני דמיירי בקדשי בדק הבית ומשום גזירה דרבנן הוא:
ונראה פשוט דשיעור הסוגיא לפי זה הוא, דפריך דכיון דס"ל לרבא דבזמן ביהמ"ק קיים מדרבנן אסור בקדשי בדק הבית להטיל מום אטו קדשי מזבח א"כ בזמן הזה נמי מדרבנן אסור, ואמאי קאמר נראה כמטיל מום, מום מעליא מדרבנן הוא כמו שהוא בזמן ביהמ"ק, ומשני דשאני בזמן הזה דלא חזי להקרבה, דדוקא בזמן ביהמ"ק דהמטיל בקדשי מזבח כיון דחזי להקרבה חייב מלקות דחמיר גזרינן בדק הבית אטו קדשי מזבח, אבל בזמן הזה דקדשי מזבח כיון דלא חזו להקרבה אינו לוקה המטיל, אף דעובר על לא תעשה לא חמיר כולי האי, ולא שייך למגזר קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח גזירה גמורה כבזמן הבית, אלא דאיסור בעלמא איכא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. ופריך עוד וליהוי כמטיל מום בבעל מום ובקדשי מזבח בזמן הזה נמי אף דאינו ראוי להקרבה לא גרע ממטיל מום בבע"מ דלוקה, וא"כ בקדשי מזבח ג"כ לוקה ויש לגזור קדשי בדק הבית כבזמן הבית, ומשני דשאני מטיל בבע"מ דחזי לדמי משא"כ בקדשי מזבח דבזמן הזה דלא חזו לכלום דלכ"ע ליכא מלקות, וכיון דאינו לוקה אף דעובר על לאו לא חמיר כולי האי ולא שייך למגזר גזירה גמורה כבזמן הבית: ונמצא כפי זה דמאי דגרעי קדשי מזבח בזמן הזה הוא דוקא לענין מלקות אבל מיהא עובר על לאו, דאף דאיכא גריעותא בזמן הזה מבעל מום בזמן ביהמ"ק משום דלא חזו אפי' לדמים, מ"מ לאידך גיסא יש צד לומר דקדשי מזבח תמימין בזמן הזה אלימי טפי מבע"מ בזמן הבית, כיון דעכ"פ תמימים הם וחזו להקרבה, אלא דאין מקדש להקריב ואפשר שבמהרה יבנה בית המקדש ויהיו ראויים להקרבה ושפיר קרינן בהו תמים יהיה לרצון, משא"כ בבע"מ דלא חזו אלא לדמים:
וגדולה מזו אמרי' בתמורה (דף כ"א ע"א) אמר רבא בר רב עזא בעון במערבא המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו, מי אמרינן כיון דלא קריבין לא מחייב או דלמא כיון דקדשו מחייב, וכתבו התוס' בד"ה המטיל וכו', בפ' כל המנחות [נו, ב] פליגי תנאי במטיל מום בבע"מ וכו', והך בעיא דהכא לתרווייהו, אפי' למ"ד התם לוקה משום דחזי להקרבה קודם המום, אבל הני דלא חזו להקרבה לעולם לא לקי או לא שנא, ולמאן דאמר התם אינו לוקה היינו משום דמעיקרא נמי היה בו מום, אבל הכא דמעיקרא היה תם לקי או לא שנא עכ"ל. ונראה דהוצרכו התוס' לומר דהבעיא היא לכ"ע, משום דכיון דקי"ל כרבנן דלא כר"מ איך קא מבעיא לן אליבא דר"מ דלא קי"ל כוותיה, ולמדנו מדבריהם דהבעיין קס"ד לומר דהכא דמעיקרא היה תם אפי' לרבנן לקי, אף דלעולם משעה שהוקדשו לא חזו לא להקרבה ולא לדמי, כיון דהא מיהא תמים הוא ואיהו גופיה אילו לא היה עשאן תמורה גופן היה ראוי להקרבה, וא"כ כ"ש הכא בקדשי מזבח בזמן הזה דאף דאינן ראויין לא להקרבה ולא לדמי, מ"מ תמים הם והם ראויים בעצמם להקרבה. ואע"ג דהתם אפשר דאביי דפריך התם ותבעי לך המטיל מום בתשיעי של מעשר וכו', פשיט הבעיא דלכ"ע אינו לוקה בין בתשיעי של מעשר ובין בתמורת בכור ומעשר, מ"מ י"ל דהיינו דוקא התם דלעולם לא חזו, אבל בקדשי מזבח שהם תמימין בזמן הזה, כיון דחזו להקרבה לכשיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו עדיפי טפי, דנהי דמשום דלא חזו השתא לא לקי מ"מ עובר על לאו כיון דחזו לכשיבנה ביהמ"ק:
דבהכי ניחא מאי דפריך הש"ס הכא בסוגיין דמסכת ע"ז וליהוי כמטיל מום בבעל מום, דלכאורה קשה דמאי פריך הא קי"ל כרבנן דהמטיל בבע"מ אינו חייב ורבא משני אליבא דהלכתא. ואולם לפי האמור יש ליישב קצת דהש"ס מקשה מסברת מ"ד דהמטיל מום בבע"מ דחייב, מטעם דקס"ד דכיון דמצינו למאן דאמר דהמטיל בבעל מום דחייב, אף דאינו ראוי עכשיו להקרבה, מטעם דהיה לו שעת הכושר להקרבה קודם המום, ממילא יש סברא לומר דבנדון זה שהם תמימים וחזו להקרבה לכשיבנה ביהמ"ק, פשיטא דאפי' מאן דאמר דהמטיל בבעל מום לא לקי הכא מודה, דאי אפשר דפליגי מן הקצה אל הקצה, וכיון דהקס"ד דהמקשן הוי הכי מאי דמשני הש"ס דשאני הכא דלא חזו אינו מן הקצה אל הקצה, כ"א דלפי סברת המקשה ס"ל דלכ"ע לוקה, וחדית לן התרצן דכל דלא חזו השתא אין סברא שילקה ואם יש סברא הוא שעובר על לאו, וכיון דלא חמיר כולי האי לא גזרינן גזירה גמורה קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח. זה נראה לענ"ד שהוא סברת הרמב"ם בפי' סוגיין דפ"ק דמס' ע"ז, ואף שיש דוחק בדבר, מ"מ הוכרח לפרש כן מכח ההיא דסוף פרק מעשר בהמה כאמור: