אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מב ס"ק א

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק א

אות מא ס"ק ט

מתני' [לג, ב] בכור שאחזו דם וכו':

גמרא תנו רבנן בכור שאחזו דם וכו'. ואמרינן בגמרא דמתני ליה ר"א לבריה ואמרי לה רבי חייא לבריה כמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה, דתנן חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה וכו', ודחי לה הש"ס, ומסקינן דהכא בקראי פליגי דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ במסרס אחר מסרס שהוא חייב, לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום, דרבי מאיר סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון, ור"מ תמים יהיה לרצון מאי עביד ליה מבעי ליה למעוטי בעל מום מעיקרו, ופריך בעל מום מעיקרו פשיטא דיקלא בעלמא הוא, ומשני אלא למעוטי פסולי המוקדשין לאחר פדיונן, סד"א הואיל ואסירי בגיזה ועבודה במומין נמי ליתסרו קמ"ל. ויל"ע קצת דאמרינן בת"כ בפ' אמור פרשה ז' סימן ט' [כב, כא] וז"ל, תמים יהיה לרצון מצות עשה, מצות לא תעשה מנין תלמוד לומר כל מום לא יהיה בו וכו', מכאן אמרו בכור שאחזו דם וכו'. דנראה מדברי הת"כ דאזהרה זאת דלא יטיל מום בקרבן איכא עשה ולא תעשה, דקרא דתמים יהיה לרצון היינו מצות עשה שישאר הקרבן תמים בלא מום כמו שהקדישו ולא יטיל בו מום ולאו הבא מכלל עשה עשה, וא"כ אמאי לא משני הש"ס לר"מ דקרא דתמים יהיה לרצון לא אתא לומר כדאמרי רבנן דאתא לומר דתמים וראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא, דהא הך קרא דתמים יהיה איצטריך ליתן עשה בדבר, וכל דאיצטריך לעשה אינו כ"כ מוכרח לדרוש דרשא זאת דדרשי רבנן, דמאן לימא לן דסמיכות דקרא דתמים יהיה אתא למעט בעל מום, כיון די"ל דליתן עשה בדבר איצטריך:

וראיתי להתוס' בפ"ה דמנחות (דף נ"ו ע"ב) סד"ה ר"ש אומר וכו', שהביאו דברי הת"כ שם וכתבו וז"ל, וקצת קשיא מת"כ דדריש התם קראי ומייתי עלה פלוגתא דמתני' דהו"ל לאתויי פלוגתא דברייתא וכו' עכ"ל. ולא הבנתי דבריהם, דהתם לא דרשי האי קרא כי אם לומר דלא יהיה בו מום הוא אזהרה שלא יטיל בו מום, ודרשא זאת דדריש ר"מ דמריבוייא דכל מום מרבינן אפילו המטיל מום בבעל מום, אין שם זכר מדרשא זאת, וכיון שכן איך יביאו שם פלוגתא דברייתא דאיכא מ"ד דהמטיל מום בבעל מום חייב, הא התנא דתורת כהנים לא סבירא ליה דאיכא פלוגתא דברייתא כי אם פלוגתא דמתני', דלכ"ע ליכא מ"ד דהמטיל מום בבעל מום חייב, דמתני' מיירי בשיש לו רפואה ע"י הקזת הגוף שאין עושה בו מום, וע"ז הביא הת"כ מתני' ולא הברייתא: והנה במאי דמשני הש"ס לר"מ דמבעי ליה למעוטי בעל מום מעיקרו ודחי לה דיקלא בעלמא הוא ומוקי לה בפסולי המוקדשין, יש לתמוה דאמאי לא קאמר דלעולם בבעל מום מעיקרו ונ"מ לתמורה, דקי"ל דאם המיר בעל מום בתם הויא תמורה וקדשה קדושת הגוף ואסורה בגיזה ובעבודה כדין קדושת הגוף, וכדתנן בפרק ב' דתמורה (דף ט"ז ע"ב) חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חלה על בעל מום קבוע ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד יעו"ש, וכן נמי אמרינן ביומא (דף נ' ע"ב) יעו"ש, וא"כ יכול להיות דאתא קרא למעט בעל מום מעיקרו בתמורה. ועוד יש לדקדק במאי דמוקי לה בפסולי המוקדשין אחר פדיון דמיעט קרא דתמים יהיה לרצון דאם הטיל בו מום פטור, דא"כ מ"ש בכור דסבירא ליה לר' מאיר דאם הטיל מום בבכור בעל מום חייב, הא בכור מותר ע"י מום בלא שום פדיון דמומו הוא פדיונו, וא"כ אחר שנפל בו מום הרי דינו כפסולי המוקדשין אחר שנפדו, דאע"ג דאסור בגיזה ועבודה הרי פסולי המוקדשין נמי לא יצאו לחולין לגיזה ולעבודה ועם כל זה המטיל מום בו פטור: וי"ל דשאני בכור דחמיר דקדושתו מרחם, וכיוצא לזה אמרינן לעיל (דף ל"ג ע"א) דלמא עד כאן לא קאמרי ב"ש דבכור בעל מום אין מאכילין אותו לנדות אלא בבכור דקדושתו מרחם, אבל פסולי המוקדשין דאין קדושתן מרחם לא מחמרי ב"ש לאסור לנדות יעו"ש, וכמו כן מצינו דאיכא חומרא בבכור דאינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא משא"כ בפסולי המוקדשין כדתנן בריש פרקין [לא, א], ומתבאר מדברי התוספות שם ד"ה חוץ וכו' דאיסור זה הוא מדאורייתא יעו"ש:

ועוד דשאני בכור דעיקר קדושתו אינו בלבד בשביל הקרבה, כי אם עיקר קדושתו נמי הוא בשביל שהוא בכלל מתנות כהונה דזיכה רחמנא לכהנים, דמש"ה אפי' בעל מום מעיקרו משעה שנולד קדוש בפטר רחם אע"ג דלא חזי להקרבה, ואסור בגיזה ועבודה ואסור למוכרו באיטליז ולשוקלו בליטרא, משא"כ במוקדשים דעיקר קדושתם הוא להקרבה, דדוקא בפסולי המוקדשים קודם פדיונם המטיל בהם מום לוקה, כיון דמעיקרו היה תם והיה לו שעת הכושר ונראה להקרבה, וגם אחר שנפל בו מום נהי דלגופיה לא חזי להקרבה מ"מ דמיו חזו להקרבה, אבל לאחר שנפדו דלא חזו לא גופם ולא דמם לא קרינן בהו תמים לרצון כלל:

דבהכי ניחא מאי דאמרינן בפ"ק דע"ז (דף י"ג ע"ב), עלה דמשני רבא דהא דהמקדיש בהמה בזמן הזה דנועל דלת בפניה והיא מתה, דה"ט דאינו נושר פרסותיה מן הארכובה ולמטה מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, ופריך נראה מום מעליא הוא, ומשני ה"מ בזמן שביהמ"ק קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה, ופריך ולהוי כמטיל מום בבעל מום וכו', ומשני נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי, לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי ע"כ. ולכאורה קשה דהא עיקר סברת רבי מאיר דסבירא ליה דהמטיל מום בבעל מום חייב, דמינה מקשה הש"ס הכא, הוא לענין בכור דס"ל דאסור להטיל מום בבכור בעל מום, והא בכור בעל מום לא לדמי חזי ולא לגופיה חזי, וא"כ מ"ש במקדיש בזמן הזה דלא חשיב מטיל מום ממש מן התורה:

אמנם לפי האמור אתי שפיר דשאני בכור דחמיר, ועיקר קדושתו לאו משום הקרבה בלבד הוא כי אם משום מתנות כהונה נמי, ומש"ה קדיש אפי' בבע"מ מעיקרו, וא"כ כיון דקדושתו אינו תלוי בהקרבה בלבד כל דחזי לכהן וקדוש לענין גיזה ועבודה ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא, אפי' דהוי בעל מום קדושתו עליו, והוי בכלל כל מום לא יהיה בו וקרינן ביה תמים יהיה לרצון, דהא לרצון הוא למצותו ליתנו לכהן כשאר מתנות כהונה:

וראיתי להתוס' בשמעתין בד"ה בעל מום מעיקרו שכתבו וז"ל, תימה דלבכור איצטריך שיש בו קדושת הגוף ואין לו פדיון, וי"ל דניחא לאשכוחי דאיצטריך לכל הקדשים, דה"נ מצי למימר דאיצטריך לזמן הזה וכו' עכ"ל הצריך לענינינו, דנראה מדברי התוס' דמאי דלא אמרי' דאיצטריך לבכור שהוא בעל מום מעיקרו שיש בו קדושת הגוף, הוא משום דניחא ליה לאשכוחי דאיצטריך לכל הקדשים, ואם כן אפילו למאי דאמרי' דאיצטריך לפסולי המוקדשין אחר שנפדו, ה"ה דממעטינן נמי בכור בע"מ מעיקרו, כיון דלא קרינן ביה תמים יהיה לרצון דלא היה לו שעת הכושר כלל להקרבה: וזה תימה דלענין בכור דעיקר קדושתו אינו להקרבה בלבד כי אם בשביל מתנות כהונה נמי, ומש"ה קדיש קדושת הגוף אפי' בבעל מום מעיקרו, ע"כ אינו בכלל מיעוטא דקרא דתמים יהיה לרצון כיון דהוא לרצון למצותו, דאי גבי בכור אזלינן נמי בתר ראוי להקרבה, לא קרינן ביה לרצון אם לא שהוא ראוי להקרבה או שהיה ראוי מקודם, וענין קדושה מטעם מתנות כהונה או דאלימא קדושתיה דקדושתו מרחם ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא לא משגחינן, א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו לר"מ דכיון דס"ל דפסולי המוקדשין אחר שנפדו ממעט קרא, א"כ מ"ש בכור בעל מום דלא ממעט קרא כיון דמומו הוי פדיונו ולא חזי להקרבה לא לגופו ולא לדמיו. וכמו כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בההיא דפ"ק דמס' ע"ז [יג, ב], דקאמר דבזמן הזה כיון דלא חזי לא לגופיה ולא לדמי אפי' ר"מ מודה, דא"כ מ"ש בכור דאמר ר"מ דחייב. אלא ע"כ לומר דבכור שאני מהטעמים האמורים, וא"כ גם לבכור בעל מום מעיקרו נמי י"ל דלא ממעט ליה קרא, כיון דאינו תלוי הכל בהקרבה כענין הקדשות דכל קדושתו תלוי בהקרבה בלבד. ועוד קשה למה שתירצו התוספות דניחא ליה לאשכוחי דאיצטריך לכל הקדשים, דהא משכחת לה בקדשים בתמורה דחל קדושת הגוף על בעל מום, וכן מעשר בהמה דדינו כבכור דחל אפי' על בעל מום מעיקרו:

עוד כתבו התוספות בדבור הנזכר וז"ל, ומיהו אע"ג דפריש' דבזמן הזה גרע ממטיל מום בבעל מום, אין לתמוה מהא דפסקינן לקמן הלכה כר"ש דברייתא דשרי להטיל מום בבע"מ, והתם במסכת ע"ז אסר רבא לקדשים בזמן הזה לנשר פרסותיה משום דנראה כמטיל מום בקדשים, דאע"ג דמטיל מום בבעל מום שרי מדאורייתא מ"מ מדרבנן מיהא אסור, ולא שרינן הכא אלא משום הקזה עכ"ל. וק"ק בדברי התוס' אלו דמה ראיה מייתו מהא דמסכת ע"ז דמדרבנן מיהא אסירא אפי' לרבנן ולר"ש דפליגי אר"מ, הא אדרבה מהתם יש לדקדק איפכא, דלכאורה קשה דמאי פריך התם הש"ס וליהוי כמטיל מום בבעל מום וכו', כיון דקי"ל כרבנן דהמטיל מום בבע"מ אינו חייב מטעם הקרא דתמים יהיה לרצון, ומשה"נ דקדק רבא לומר דאינו אלא דנראה כמטיל מום בקדשים, דמן הדין לדידן דקי"ל כרבנן אינו אסור מה"ת, ומדפריך הכי ש"מ דסבירא ליה להש"ס דלרבנן ולר"ש אפי' איסור דרבנן ליכא, ומשה"נ פריך ליה לרבא, דאי מוקים רבא לברייתא דהמקדיש בהמה בזמן הזה כרבנן א"כ אמאי אינו נושר פרסותיה הא לרבנן אפי' מדרבנן מותר, אלא ע"כ לומר דמוקי להברייתא כר"מ, וא"כ אמאי קאמר נראה כמטיל וכו' מטיל מום ממש הוא ומה"ת אסור מידי דהוה למטיל מום בבעל מום, ומשני דבזמן הזה אפי' ר"מ מודה דאינו אסור אלא מדרבנן כיון דלא חזו לא לדמי ולא לגופיה, וא"כ י"ל דהיינו דוקא לר"מ כיון דאיהו ס"ל דמטיל מום בבעל מום בזמן שביהמ"ק קיים חייב, בזמן הזה דחשיב כמטיל בבעל מום גזרינן אטו מטיל בבעל מום בזמן שביהמ"ק קיים ואסור מדרבנן, אבל לרבנן דס"ל דהמטיל מום בבעל מום בזמן בהמ"ק מותר מאין הרגלים לאסור בזמן הזה:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה