מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מא ס"ק ט
והנה בהגהות מרדכי דיבמות בפרק הנזכר כתבו שם, דבכור בעל מום שנמצא טריפה אסור למוכרו לנכרי ולהאכילו לכלבים, ולפיכך כשיפול מום בבכור טוב והגון למוכרו לגוי מחיים עד כאן לשונו, וכן כתב מרן הב"י ביו"ד סי' ש"ז מתשובת אשכנזית שכתב משם הפרנס דטוב והגון למוכרו מחיים לגוי יעו"ש: ויש לתמוה דהא קי"ל דבכור שנפל בו מום ופסולי המוקדשין שנפדו קודם שחיטה הם כמוקדשים לכל דבר, ואסור בגיזה ועבודה והגוזז והעובד לוקה, וגם בבכור אף דנפל בו מום ומותר למוכרו אינו נמכר באיטליז ואינו נשחט באיטליז ואינו נשקל בליטרא, וכתבו התוספות בריש פרקין [לא, א] דאיסור זה דבכור ומעשר הוי מדאורייתא, וכן כתבו התוספות בפרק ג' דמכלתין (דף כ"א ע"ב) ד"ה אכילה וכו' יעו"ש, וכיון דכל אלו הוו מדאורייתא א"כ אף דאמרינן בר"פ [לא, ב] הבכור בעל מום נמכר בין חי ובין שחוט, ע"כ צ"ל דחי אינו יכול למוכרו אלא לישראל, ומוכרו לו בחזקת בכור בעל מום, ועכ"פ מוכרו לו בזול לא כשאר בהמה, כיון דבכור בעל מום יש בו חסרון ממון דהא לא חזי לגיזה ועבודה כ"א לשחיטה דוקא, ואף אחר שחיטה אינו יכול למוכרו באיטליז כשאר בשר, דבהכי איכא פסידא לבעלים, דמהאי טעמא התירו בפסולי המוקדשין דהנאתן להקדש, ועוד דאפשר דיפסיד הכל דימצא טריפה או ימות מאיליו ואסור בהנאה וטעון קבורה, נמצא דמפני כל אלו החסרונות ע"כ מוכרו לישראל בזול שיעור מה שזיכה לו רחמנא בבכור, דאלו החסרונות לא זיכה לו רחמנא, וכיון דאין למוכר זכות בהם, מה מכר ראשון לשני כל זכות שיש לו דוקא מוכר לו ולא יותר, וא"כ איך אפשר דמותר למוכרו לגוי מחיים, דמסתמא לגוי מוכרו בדמי שיוויו כשאר בהמות חולין, לפי שהגוי הוא נהנה בכל אלו החסרונות דגוזזו ועובד בו עבודה ואם שחטו מוכרו באיטליז כשאר בשר ואם נמצא טריפה אוכלו דלדידיה ליכא חסרון כלל, ומי התירו לבעל הבכור למוכרו לגוי כדי לזכות בשיעור ממון מה ששוו אלו החסרונות אשר יש בבכור, כיון דמעיקרא לא זיכהו רחמנא בשיעור ממון החסרונות אלו, ואיך כדי לזכות כשיעור ממון זה מפקיע אותו מקדושתו על ידי מכירתו לגוי שיעשה בו בכל עניניו כחולין גמורים ממש, כיון דמעיקרא אין בידו למכור כי אם מה שקנה הוא בעצמו:
וכיוצא לזה אמרינן בזבחים (דף ע"ה ע"ב) עלה דבעי רמי בר חמא התפיס בכור לב"ה מהו שישקול בליטרא, רווחא דהקדש עדיף או דלמא זילותא דבכור עדיף, ומסיק התם אלא אמר ר' אמי כלום הקנה זה אלא מה שקנו לו ופירש"י וז"ל, כלום הקנה הכהן זה לב"ה אלא מה שקנו לו בגופו דבכור זה, וכיון דאצלו לא הותר לשקל בליטרא אינו יכול להקנות לב"ה עודף דמי צמצום משקל הליטרא עכ"ל, הרי מפורש יוצא מהכא דאף דאם היה בידו להקדיש ולהקנות עודף דמי צמצום משקל הליטרא הוא דרווחא דהקדש עדיף והוא נשקל בליטרא, מ"מ כיון דאינו בידו להקנות אלא מה שקנו לו ולא חייל ההקדש על שיעור דמי צמצום משקל הליטרא, אינו נשקל בליטרא כדינו, אף דההקדש לאו בר חיובא הוא דאדרבה רווחא דהקדש עדיף, וא"כ דוק מינה ואוקי באתרין דאיך יכול להפקיע קדושת הבכור ממה שמוזהר עליו, ע"י מכירה שמוכר לגוי, כיון דאינו בידו להקנות אלא מה שקנו לו, ושיעור צמצום משקל הליטרא וגיזה ועבודה ואם ימצא טריפה או ימות דאסור בהנאה אין בידו להקנות כיון דלא זכי ליה רחמנא: ואם נאמר דלא התירו למכור לגוי אלא כשמוכרו לו בזול שיעור מה שמוכר אותו לישראל, שמנכה לו מדמי שיוויו שיעור מה ששוו אלו החסרונות, ומתנה עמו ג"כ שמוכרו לו על מנת לשחוט אותו ושוחט אותו לפניו, ע"ד שכתב הר"מ בפרק כ' מהל' שבת [ה"ג וה"ד] גבי מה שאסרו חז"ל למכור בהמה גסה לגוי, דאם מתנה עמו לשחוט ושוחט אותה לפניו מותר יעו"ש, הא אפילו בכה"ג הרי מפקיע מיניה קדושתו לענין דאם ימצא טריפה הגוי אוכל אותה ודינו בקבורה. ואם נאמר דמיירי שמתנה עמו שאם ימצא טריפה יקברנה, כיון שכבר מכר לו בזול וניכה לו משוויו גם מפני ספק זה שמא ימצא טריפה, בכה"ג א"ש דמותר למוכרו כה"ג, אבל זה אי אפשר לומר דא"כ הוה להו לפרש דדוקא בכה"ג מותר, ומדכתבו סתם נראה פשוט דס"ל דאפילו בסתמא מוכר לו כמו שמוכר לו בהמת חולין, והדבר קשה דאינו יכול להפקיע קדושתו דאין בידו להקנות כ"א מה שהקנו לו:
ואל תשיבני שהרי בפ"ק דע"ז [טו, א] דאמרי' דה"ט דאסור למכור בהמה גסה לגוי גזירה משום שאלה ושכירות, אמאי לא אמרינן דאסור מצד עצמה דמפקיע אותה מקדושתה דאינה שובתת בשבת דהגוי עושה בה מלאכה, דהא ליתא דהתם שאני דבגוף הבהמה ליכא שום קדושה אלא הישראל מוזהר על שביתת בהמתו, וכיון שמכרה לגוי שוב אינו מוזהר עליה דבהמה של גוי היא, משא"כ הכא דהבכור עצמו נתקדש בפטר רחם ואפי' בעל מום קדושתו עליו, וע"י שמוכרו לגוי מפקיע קדושתו לגמרי:
ובירושלמי בפ"ק דע"ז [ה"ו] גבי מתניתין דקתני מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה אין מוכרין אמרינן וז"ל, למה, מפני שמוציאה מידי גיזה, הגע עצמך שהיתה עז מפני שמוציאה מידי בכורה, הגע עצמך שהיתה זכר מפני שמוציאה מידי מתנות, ופריך מעתה חטים אל ימכור לו מפני שמוציאו מן החלה, יין ושמן אל ימכור לו מפני שמוציאן מן הברכה עכ"ל, הרי שאמרו דהאי טעמא דנוהגין בבהמה דקה הוא משום דמפקיע אותה מהמצות מראשית הגז או מבכורה או ממתנות כהונה, ואף דהתם אינו מן הדין כ"א למאי דס"ד הש"ס, ומה גם דהא דחי לה הש"ס דא"כ אפי' חטים ויין ושמן, מ"מ היינו דוקא התם דבשעת מכירה עדיין לא נתחייבו במצות אלו אלא דראויים לבוא לידי חיוב, אבל בבכור שכבר חל קדושה עליו בשעת מכירה מסתברא דאסור להפקיע קדושתו ע"י שמוכר אותו לגוי:
והרי אמרינן בפ"ק דמכילתין (דף ג' ע"ב), רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא הוה מקנה לאודנייהו לגוי ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותא דרב מרי, ופריך וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני להו לאודנייהו לגוי, ומשני דלמא אתי בהו לידי תקלה, ופריך א"ה מ"ט כלו חיותא דר"מ, ומשני דמפקע להו מקדושתייהו, ופריך והאמר רב יהודה וכו', ומשני התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה מקדושת כהן לא מפקע ליה, הכא אפי' מקדושת כהן קא מפקע ליה ע"כ. וכתבו התוספות והרא"ש והטור בסי' ש"כ דמה שנענש רב מרי היה מפני שהיה מקנה לגוי אוזן עצמו ואיכא הפקעה בגוף הבכור, אבל אם מקנה לגוי אוזן האם אין חשש עונש, ובזה"ז אין להקנות אוזן העובר כ"א אוזן האם יעו"ש. הרי דאפילו בעודו עובר שעדיין לא נולד ולא חל עליו עדיין קדושת בכור אסור להקנות אוזן העובר להפקיע קדושתו, וכ"ש בבכור שכבר חל קדושה עליו דאסור להפקיע קדושתו. ואף דיש לחלק דשאני הקנאת אוזן העובר דבהכי מפקיע קדושתו לגמרי וכחולין חשיב, משא"כ במוכר בכור בעל מום לגוי דבמכירה זאת אינו נעשה חולין גמורים דאכתי קדושתו עליו, ואם חזר הגוי ומכרו לישראל וידע הלוקח דבכור הוא חייב לנהוג בו כקדושת בכור, אלא שהגוי דלאו בר חיובא הוא נוהג בו כחולין גמורים, מ"מ אכתי הפקעת קדושה מיקרי כיון דביד הגוי נוהג בו כחולין, ומילתא דלא שכיח הוא שישראל אחר יקנה אותו, לפי שהגוי אינו מוכרו כ"א בשיוויו ממש והישראל יש לו פסידא ממה שצריך לנהוג בו בקדושת בכור:
ועוד קשה דאיך כתבו דטוב והגון למכור לגוי מחיים, הא אמרינן בפרק אלו טריפות (דף ס"ד ע"א) דתניא אין מוכרין ביצת טריפה לגוי אלא א"כ טרופה בקערה, וכתב רש"י ז"ל, דהיינו טעמא דאין מוכרין דלמא הדר ומזבין לה לישראל יעו"ש, וא"כ הכא אמאי מותר למכור לגוי מחיים ולא חיישינן דלמא הדר ומזבין לה לישראל, והלוקח לא ידע שהוא בכור ואתי לידי תקלה דגיזה ועבודה, ואם ימות או ימצא טריפה ימכרנו לגוי או יאכילנו לכלבים שלא כדין דאסור בהנאה. ולזה יש לומר דהתם שאני דאי הדר ומזבין לישראל הקונה יבא לידי איסור על צד הודאי, דמסתמא לקח הביצים לאכול ויאכל דבר איסור, משא"כ הכא דאף דימכור הגוי לישראל אפשר שלא יבא לידי איסור כלל, שישחטנו מיד ולא יבא לידי גיזה ועבודה, ולא ימצא טריפה ולא יבא לידי איסור כלל, כל כה"ג לא חששו חז"ל כיון דהוי ספק ספיקא אם יבוא ישראל אחר לידי איסור:
וראיתי להר"מ בפי' המשנה ברפ"ק דמעשר שני וז"ל, והבכור הוא לכהן יקריב ממנו חלבו וכו', ואם נולד לו מום אוכלו הכהן בטומאה בכל מקום, וימכרנו למי שירצה ואפי' לגוי ואוכלו עכ"ל, ומסתמיות דברי הר"מ נראה דמ"ש וימכרנו אפילו לגוי הוא בכל גוונא בין חי בין שחוט, והוא כסברת הגהות מרדכי דיבמות, אלא דיש לדחות דלא קאי אלא אשחוט, דאמאי דקאמר אוכלו הכהן בטומאה סיים ואמר דגם כן אם אינו רוצה לאוכלו ימכרנו אפילו לגוי דהיינו הבשר, ודיקא נמי דסיים הר"ם אפילו לגוי ואוכלו, דהיינו דעיקר מאי דאשמועינן הוא דמותר לגוי לאוכלו כדקיימא לן כב"ה:
והנה רש"ל בפרק בהמה המקשה בסימן הנזכר [סי' ד'] הביא סברת הפרנס שהביא מרן הב"י דסבירא ליה דטוב והגון למוכרו לגוי מחיים, ודחה סברתו מטעם דבהמה בחזקת טריפת הריאה עומדת ואם כן צריך קבורה עד שתבדק שהוא כשר, וכל זמן שלא בדק אסור למכור לגוי. ועוד הוסיף שם לומר דמדרבנן יש להחמיר דאפילו שחוט וכשר אסור למכור לגוי משום בזיון קדשים, דלא שרי ב"ה אלא לזמן עליו שיאכל הגוי עמו, אבל לא למוכרו ואפילו ליתן לו חתיכה חיה עכ"ל. ולפי מה שכתבנו בפירוש דברי הר"מ בפי' המשנה הנזכר, נראה דאינו כן דאפילו למכור לגוי מותר, דאי מדרבנן אסור למכור לו לא היה סותם הר"מ דבריו, ומה גם שלא מצינו לשום אחד מהראשונים שאמרו סברא זאת, ופשיטא דאין בידינו לחדש גזירות מדרבנן מדעתנו: ורבינו הרמב"ן בריש פירקין והרא"ש בפסקיו [סי' א'] נמי שם הביאו דברי הלכות גדולות שכתב וז"ל, חלבו של בכור מוכרין אותו לגוי מאי טעמא פסולי המוקדשין כצבי ואיל כתיב בהו, ומן התורה מותרים לגוי, מיהו רבנן עבדו להו מעלה בבשרו דחזי לאכילה, תנא כדס"ל, חלבו דאינו ראוי לאכילה העמידו על דין תורה עכ"ל. והרא"ש בפסקיו בשמעתין [כתב] ובה"ג משמע דפוסק כב"ה דברייתא אליבא דת"ק דר"ע, ומשמע דבעי למימר מדרבנן פליגי רבנן אר"ע עכ"ל, וכן כתבו התוס' בשמעתין בד"ה פסק וכו' כנזכר:
ואם איתא דיש סברא לומר דאפי' למ"ד דמותר לגוי למכור לו אסור מדרבנן, מנ"ל לומר דבה"ג פוסק כב"ה דברייתא, כיון דאפשר לפרש דבריו דכוונתו לומר דחלב כיון דאינו ראוי לאכילה מותר למוכרו לגוי אף שהוא בדרך מכירה, דבבשר הראוי לאכילה עבדו לה רבנן מעלה לאסור מכירה לגוי, אף דמן התורה מותר בין למכור לו ובין לזמן כסברת ב"ה דמתני' דכצבי וכאיל כתיב בהו, ואף דלזמן לגוי שיאכל עמו דליכא בזיון קדשים העמידו הדבר על דין תורה, מ"מ בדרך מכירה דאיכא בזיון אסרו רבנן, והיינו דוקא בבשר אבל בחלב דאינו ראוי לאכילה מותר למכור לגוי בדרך מכירה. ומ"ש הבה"ג תנא כדסבירא ליה רמז לנו דאיכא תנא דס"ל הכי, מדקתני הן במתני' והן בברייתא לשון לא ימנה ישראל עם הכהן לבכור דהוי זימון, ועלה קאמרי ב"ה דאפילו גוי מצי מזמין, אלא דדוקא זימון אבל למכור לו לא, וע"כ דמדרבנן הוא. דפירוש זה בדברי בעל ה"ג הוא מרווח טפי הן מצד דפשט הסוגיא הוא דת"ק דפליג אר"ע אוסר לגוי מדאורייתא, מדפריך הש"ס על ילפותא דיליף ר"ע מצבי ואיל ואידך וכו' וכמו שעמדנו ע"ז לעיל, וגם התוס' חיצוניות הוקשה להם כן. ומדלא ניחא להו כפי' זה ש"מ דסבירא להו דליכא סברא כלל לחלק בין מזמן לגוי בין מוכר לו, דאי לא אסור מדרבנן זימון הוא הדין מכירה, ומשום הכי ע"כ צ"ל דס"ל לבעל ה"ג דת"ק דפליג על רבי עקיבא מדרבנן קאמר. ועל ת"ק דר"ע הוא דכתב בעל ה"ג תנא כדס"ל דהיינו ת"ק דר"ע, וא"כ ע"כ פסק כתנא דברייתא:
שוב ראיתי דברי בעל ה"ג במקומם, וי"ל דמה שדקדקו לומר דס"ל דהלכה כבית הלל דברייתא, לאו מדבריהם אלו שהביאו הם בלבד הוא, אלא ממ"ש שם בהלכות בכורות דף קל"ח ע"ב וז"ל, אבל בעל מום יהיב ליה לכהן ואכיל ליה כל היכא דבעי, ואי ניחא ליה לכהן למספא לישראל מיניה ספי כדכתיב בשעריך תאכלנו עכ"ל, דמדלא הזכיר דגם לגוי מותר למספא ליה כל שהוא דרך זימון, ש"מ דפסק כת"ק דר"ע דברייתא, וא"כ ע"כ דמ"ש שם בדף קל"ט ע"ד בהא דחלבו של בכור וכו' שהם דברי ה"ג שהביאו התוספות והרא"ש, הוא על אופן שפירשו הם דבריו. ואדרבה לע"ד יל"ע קצת דאמאי כתבו בדרך משמעות דמשמע מדבריו דפסק דלא כרבי עקיבא, כיון דנראה דהדבר מפורש בדבריו שהשמיט דין גוי לגמרי וכתב דוקא למספא לישראל שרי, וזה ברור דהכי פסק: וראיתי בס' החינוך בפרשת קרח סי' שצ"א שכתב וז"ל, ובכור בעל מום יש לכהן למוכרו בכל זמן וכו', בין חי בין שחוט לכל אדם ואפילו לגוי דכחולין גמורים הוא עכ"ל, ואפי' אם נאמר דאפילו לגוי שכתב קאי לשחוט כאשר שיערנו בדברי הר"מ בפי' המשנה, מ"מ בשחוט הויא תיובתא דרש"ל: