אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מא ס"ק ח

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מא ס"ק ח

אות מא ס"ק ז

והתוספות והרא"ש תירצו לקושיא זאת, דאף דקיימא לן כמאן דדריש ואכלת ולא לכלביך היינו דוקא היכא דאסור לישראל כמו מת או נטרף, אבל היכא דשרי לישראל איתקש לצבי ואיל ומותר לגוי. ונראה פשוט דמדברי התוספות והרא"ש מתבאר דהיכא דשרי לישראל מותר בין לגוי בין לכלב, וכן כתבו התוספות בפירוש בפרק כל הזבחים (דף ע"א ע"ב) ד"ה ובטריפה יעו"ש. ואולם מדברי הרשב"א והר"ן בפרק בהמה המקשה גבי מתניתין דמבכרת המקשה לילד [חולין סט, ב], מתבאר דסבירא להו דאע"ג דהיכא דשרי לישראל איתקש לצבי ואיל היינו דוקא להתירו לגוי, אבל לכלב אסור מקרא דואכלת ולא לכלביך, דאי אפשר דהוקש לצבי ואיל גם לאכילת כלב כיון דאיכא קרא דואכלת ולא לכלביך יעו"ש, וכן כתב רבינו ירוחם [חלק אדם] בנתיב כ' חלק ב' יעו"ש:

ויש להעיר קצת בסברת הרשב"א והר"ן, דבשלמא לסברת התוספות דס"ל דהיכא דשרי לישראל אפי' לכלב שרי משום דס"ל דאין היקש למחצה, וכיון דהוקש לצבי הוקשה גם להתיר לכלב, משו"ה דרשינן מקרא דואכלת ולא לכלביך דאפילו היכא דלא שרי לישראל כגון שנטרף או מת אסור, ולא משגחינן דבהכי איכא פסידא להקדש, דהפודה אותו מעיקרא יהיב דעתיה דלמא ימצא טריפה וטעון קבורה, ומשו"ה פודה אותו בפחות משוייו, וכדאמרינן בריש פרקין [לא, א] דה"ט דפסולי המוקדשין דנמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז משום דהנאתן להקדש, ואמרינן בגמרא [שם, ב] דאחר פדיון מיירי, ומאי הנאתן להקדש אדמעיקרא דכיון דשרי להו מר נמכרין באיטליז וכו' טפי ופריק מעיקרא, וא"כ ה"ה הכא איכא פסידא להקדש, אלא דלא איכפת לן כיון דגזרת הכתוב הוא כיון דקרא דואכלת אי אפשר לאוקמי כדשרי לישראל כיון דאית לן הקישא דצבי ואיל, אבל לדעת הרשב"א והר"ן דסבירא להו דאף דאיכא הקישא דצבי ואיל אינו אלא להיתר גוי, אבל לכלב אסור מקרא דואכלת, מנא להו לומר דאתא קרא לומר דאפי' בדלא שרי לישראל אסור לכלב, כיון דאי אסור בהנאה איכא פסידא להקדש כאמור: ועיין להתוספות בריש פרקין [לא, א] שכתבו דהא דבכור ומעשר אינן נמכרין באיטליז וכו' הוא מדאורייתא דכיון דהנאתן לבעלים אסור, משא"כ בפסולי המוקדשין דהנאתן להקדש יעו"ש, דע"פ סברא זאת יש ליתן טעם למה שכתב הרשב"א בחידושיו לבבא קמא על דף נ"א ע"א, גבי מאי דאמרינן התם אמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור וכו' וז"ל, ואע"פ שנפדה לא הוי המת שלו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ואף למ"ד פודין כתב הראב"ד דדוקא כשיהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדאו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך, אבל בבעל מום שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך עכ"ל. ולפי האמור יש טעם לחילוק זה, דכשאסור באכילה בשעת פדיון מסתבר דלא קפיד קרא, משום פסידא דהקדש דהולך לאיבוד כיון דאין פודין, ובכה"ג לא מסתבר דאתא קרא לאסור, בהיות דאפשר לומר דלא אסר הכתוב כ"א בדליכא פסידא להקדש וכגון דבשעת (הקדש) [פדיון] מותר באכילה, דאף דאפשר שימצא טריפה אח"כ ולא טפי ופריק מעיקרא מ"מ אינו פסידא גמורה:

וע"פ חילוק זה שכתב הראב"ד יש להמתיק לישנא דש"ס, דבכל דוכתא נקטו האי לישנא דאין פודין להאכיל לכלבים או פודין, דלכאורה אינו מובן למה נקטו עיקר המחלוקת בפודין או אין פודין, כיון דעיקר פלוגתייהו הוא אפילו אחר פדיון שלא להאכילו, והכי הול"ל אין מאכילין או מאכילין, אבל לפי סברת הראב"ד אתי שפיר, דעיקר המחלוקת הוא בדאסור בשעת הפדיון. אבל אינו נראה כן מדברי רש"י בתמורה (דף ל"א ע"א), ומדברי התוספות בב"ק (דף נ"ג ע"ב) ד"ה לענין כלים ושור יעו"ש: ובהגהות מרדכי דיבמות בפרק האשה [סי' קכ"ו] כתבו בפי' כמ"ש התוספות דכשר לישראל מותר להאכילו לגוי ולכלבים יעויין שם דלא כהרשב"א והר"ן, ורש"ל בפרק בהמה המקשה סימן ד' הביא סברת הר"ן דסבירא ליה דאסור לכלבים, ודחה סברתו דהעיקר דאפי' לכלבים מותר, וכתב וז"ל, וכן איתא בהגהות מרדכי דחולין להדיא שמותר להאכילו לגויים ולכלבים כשהוא כשר עכ"ל, ואולי ט"ס הוא וצ"ל בהגהות מרדכי דיבמות, דבחולין ליכא רמז מזה כלל, דבפרק ח' דחולין דאיתא בהגמ"ר [סי' תשמ"ב] בענין זה, בענין אכילת כלבים ליכא רמז כלל יעו"ש:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה