מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מא ס"ק ז
עוד כתבו התוס' [לב, ב] בד"ה פסק וז"ל, ואין להביא ראיה דאסור לגוי משום דקים לן כההוא דרשא ואכלת ולא לכלביך וה"ה לגוי כדאמרינן בפרק כל שעה [כט, ב], דאשכחן כמה סתמי כהך דאיתא הכא, לעיל גבי חררת דם [כא, ב] דתנן יקבר, ובפרק עד כמה [כח, א] מי שאינו מומחה וכו' הרי זה יקבר, ולקמן בפרקין [לז, א] השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו וכו' עכ"ד הצריך לענינינו:
ויש לתמוה דאמאי לא הביאו התוס' סתמא דמתני' דתמורה (דף ל' ע"ב) דקתני בפירוש, כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ועוד ק"ק דאפשר דהני סתמי דהביאו התוס' יש לדוחה לדחות, דאפי' למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ה"מ בפסולי המוקדשין שכבר נפדו ע"י מום ונמצאו טרפה או מתו אחר פדיון, דיכול ליהנות ממנו דמוכרו לגוי או מאכילו לכלבים, וכמו כן נאמר דלמ"ד פודין אפי' נמצא טרפה קודם פדיון דעיקר הפדיון הוא להאכיל לכלבים פודין, כמו שנראה ממתני' דתמורה בטרפה, ואמרי' בגמרא התם דתלוי בפלוגתא דתנאי, וכ"כ נמי י"ל דאפי' מתו קודם פדיון פודין אותם למ"ד לא בעינן העמדה והערכה בקדשי מזבח, ואפי' בקדשי מזבח תמימין שמתו אפשר דלמאן דאמר פודין להאכיל לכלבים פודין אותם, וכמו שנראה קצת בפרק ב' דמכילתין (דף ט"ו ריש ע"א), דפריך דלמא משום דאין פודין להאכיל לכלבים יעו"ש, וה"ט דכיון דבשנפדה על ידי מום אחר כך אפי' אם מת או נטרף נהנה בו באכילת כלבים או אכילת גוי, אם כן ה"ה בנטרף או מת קודם שנפל בו מום כיון דלא חזי להקרבה חשוב כנפל בו מום ובר פדיון הוא ונפדה ונאכל לכלבים, וה"ה גבי בכור נמי דאם נפל בו מום והותר לישראל באכילה דמומו היינו פדיונו מותר לאכילת גוי וכלבים, ואפי' מת או נטרף אחר שנפל בו מום יכול להאכילו לגוי ולכלבים, אבל בכור תם שלא נפל בו מום כלל דהוא חזי להקרבה ומת או נמצא טריפה דלא חשיב מום, מנ"ל דלמאן דאמר דפודין להאכיל לכלבים יכול ליהנות ממנו למוכרו לגוי או להאכילו לכלבים בלי שום מום, דאיך פקע קדושתו מיניה על ידי המיתה והטריפות בלא מום או פדיון שיוכל ליהנות ממנו, הא י"ל דלמאן דאמר הכי לא אמר אלא דמותר ליהנות ע"י פדיון כפסולי המוקדשין דע"י הפדיון עכ"פ יצא לחולין ויכול ליהנות ממנו, וכן בבכור דאין לו פדיון מ"מ על ידי מום פקע קדושתו דמומו היינו פדיונו, אבל בלא מום דעדיין בקדושתו קאי מנ"ל דמותר ליהנות:
ואם כן בהני מתני' דקתני מי שאינו מומחה הרי זה יקבר וכן השוחט ונודע שלא הראהו, שפיר י"ל דלכ"ע יקבר ואסור בהנאה, דכיון דמספקא ליה דלמא תם היה ושוחטו בחוץ שלפי דעתו הרי אסור בהנאה כדין שחוטי חוץ, דספיקא דאורייתא לחומרא דכיון דאפשר דהיה תם גמור, ע"י מה נפקע קדושתו להתירו בהנאה, דאפשר דאע"ג דמיתה וטריפות חשיב כמום לענין מוקדשין דיכול לפדותו כדין נפל בו מום, מ"מ לענין בכור שהמום הוא פדיונו מנ"ל דעיקר מיתה וטריפות חשיב כמום להתירו בהנאה, אפשר דאינו מתירו כי אם מום גמור, וטריפה לא חשיב מום וכמו שנראה מדברי הר"מ בפ"ב מהל' איסורי מזבח דין י' שכתב וז"ל, בהמה שנולד בה אחד מן הטריפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך וגו', וכתב מרן הכ"מ שם וז"ל, ומ"ש רבי' הקריבהו וכו' יש לתמוה שהרי בת"כ [ויקרא א, ב] ובפ"ו דתמורה [כט, א] וכו' משמע שמן התורה הוא וכו', ואפשר שסובר רבי' דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואג"ש, דהא קי"ל דלא מפסיל מום אלא בגלוי דוקא וכו' עכ"ל, הרי מפורש דאיסור טרפה לגבוה אינו משום מום, וא"כ אפשר דבכור שנטרף או מת בלא מום לא חשיב כנפל בו מום לומר דמומו היינו פדיונו, ואם כן אין ראיה מהני סתמא דאפשר דבכור שנטרף או מת בלא מום שאני כאמור, אבל סתמא דמתני' דתמורה הוא ראיה גמורה ואמאי לא הזכירו אותה כלל. וכן ראיתי להרא"ש בפסקיו דשמעתין [סי' ב'] שהביא כל דברי התוס' ולא הזכיר סתם מתניתין דתמורה: