מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מא ס"ק ד
והנה בברייתא דשמעתין [בכורות טו, א] וגם בברייתא דספרי דפסולי המוקדשין, דס"ד לומר דחלבן מותר מהקישא דצבי ואיל, ובגמרא הקשו דיהיה מותר נמי באותו ואת בנו, אמאי לא אמרינן דמהיקש זה ילפינן דחלב פסולי מוקדשין אחר שחלבו יהיה מותר, דאף דדרשינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב נימא דכי אסר רחמנא חלב ה"מ לענין שאסור לחלוב, כי היכי דדרשינן מתזבח ולא גיזה דאסור לגזוז, אבל החלב עצמו שרי מידי דהוה אגיזה דשריא, וכמו שהוא סברת היש מפרשים שהביאו התוספות בפ"ג דמעילה (דף י"ב ע"ב) ד"ה חלב המוקדשין וכו', אלא שהתוס' שם הוכיחו דלא כהיש מפרשים דהעיקר הוא דהחלב עצמו אסור יעו"ש. וק"ק דכיון דהוקשו לצבי ולאיל אמאי לא אמרינן דאהני הקישא למשרי החלב עצמו ולא אסר הכתוב כי אם לחלוב כדין גיזה:
וראיתי להרב בצלאל כ"י שהביא משם תוספות חיצוניות בהאי שמעתא וז"ל, אי הכי חלבן וכו' ק"ל אמאי לא פריך אי מה צבי ואיל חלבן מותר וכו', וכ"ת ה"נ והתנן במתני' וולדן וחלבן אסור ונפקא מינה דלא הוה מצי לשנויי כדשנינן לקמן, ואולי דגרסינן חלבן, ומחלבו פריך, ומיהו ק"ל דהא קאמר בתר הכי דכי כתיב כרת אאוכל חלב, משמע דחלבן גרסינן עכ"ל, ונראה דכוונתם להקשות דנימא דמהקישא נילף היתר בחלב עצמו ולא אסר הכתוב כ"א לחלוב כאמור:
אבל דברי התוס' מגומגמים טובא במה שכתבו דנ"מ דלא הוה מצי לשנויי כדשנינן לקמן, דצריך טעם אמאי לא מצי לשנויי כדשנינן לקמן, דמאי דמשני אביי למאי דפריך אי הכי אותו ואת בנו נמי דמאך ילפינן שניהם חלבן ואותו ואת בנו, הא תירוץ זה שייך אפילו אי פריך מחלבן. וגם מאי דמשני רבא דעיקר קרא דאך לאותו ואת בנו, וחלבו מדמו נפקא דכתיב רק את דמו וכו', שפיר אפשר לשנויי כן אי פריך מחלב, דעיקר קרא לאותו ואת בנו וחלב מדמו נפקא, מאי דמו אילימא דמו ממש וכו' אלא מאי דמו חלבו, ומאי דאפקיה רחמנא לחלבו בשם דמו הוא, דהאי תנא ס"ל כר' מאיר דאמרינן בפ"ק דנדה (דף ט' ע"א) דלר"מ דם נעכר ונעשה חלב ויליף לה מדכתיב מי יתן טהור מטמא, ובפ"ק דמכילתין (דף ו' ע"ב) אמרינן דהיתר חלב חידוש הוא שחדשה תורה כיון דדם נעכר ונעשה חלב, ותחלתו היה דם וחייב כרת ועכשיו הוא מותר יעו"ש, וא"כ שפיר י"ל דאפקיה קרא בלשון דמו כמו שהוא עיקרו, ואשמועינן קרא דאף דחלב חולין מותר ואינו נחשב לדם מ"מ בפסולי המוקדשין אכתי באיסור דם קאי. וי"ל דשנוייא דרבא אי אפשר לומר, דא"כ נמצא כפי זה דאיסור חלב דפסולי המוקדשין איכא לאו גמור דרק הדם לא תאכלו, וזה אינו דהעיקר אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דדרשינן ואכלת בשר ולא חלב ולא לאו גמור. באופן דמתחלה כתבו התוס' דלא הוה מצי לשנויי כדשנינן לקמן, והדבר קשה דא"כ איך חזרו וכתבו ואולי דחלבן גרסינן, אלא דדחו גירסא זאת ממאי דקאמר בתר הכי דכי כתיב כרת באוכל חלב משמע דחלבן גרסי', דמדלא מצאו כי אם משום דאמרינן דכי כתיב כרת וכו', ש"מ דשפיר שייכי שנויי דאביי ורבא אי גרסינן חלבן, וא"כ איך כתבו בתחלה איפכא דנ"מ דלא מצי לשנויי כדשנינן לקמן. ועוד קשה דאמאי לא דחו גירסא זאת ממאי דפריך ר"פ לאביי דאסיק אדעתיה לומר לאותו ואת בנו למאי מדמית ליה, אי לחולין אותו ואת בנו נוהג בו, ואי לקדשים חלבן אסור, ואי גרסינן חלבן לא שייך לומר הכי דחלב של חולין מותר ומאי פריך ליה, באופן דדברי התוספות משוללי ההבנה הם לע"ד: