מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מא ס"ק א
והנה עוד אמרי' בשמעתין [לג, א] ור"ע מתיר אפילו גוי, מ"ט דר"ע כצבי וכאיל וכו', ופריך ואידך תלתא צבי ואיל כתיבי וכו'. וצריך להבין דהא קי"ל דאין היקש למחצה, ועיקר הפירוש בהא דאין היקש למחצה הוא, דדבר הלמד מחבירו מהיקש צריך שילמוד כל הפרטים הנמצאים במלמד, ולא שילמוד ממנו אותו הפרט בלחוד וכמ"ש הרב חות יאיר בסי' ר"ג, ועיין מה שהאריך בזה הרב יד מלאכי באות א' סי' ל' יעו"ש, וא"כ הכא אף דכל אחד איצטריך מ"מ כיון דהקישו הכתוב לצבי ואיל בחד קרא, סגי ללמוד כל הפרטים הנמצאים בצבי ואיל דאין היקש למחצה וה"ה להיתר גוי, דהא ודאי קרא דכצבי וכאיל היקש מקרי, ועיין לעיל בפ"ב (דף ט"ו ע"א) דקרי ליה הש"ס התם הקישא. וזה פשוט דגם בכה"ג דאמר הכתוב יהיה זה כזה הוי היקש גמור לכל דבר, וכמ"ש מרן זקני זצוק"ל בספר הליכות אלי סי' רס"ו יעו"ש:
אלא דלזה הדבר פשוט דלפי מה שכתבו התוספות דהיקשא דובשרם יהיה לך כחזה ושוק מיירי נמי בבע"מ אלא דאתי ק"ו דעבדי ב"ה מטמא ומפיק ליה להקישא, י"ל דהיינו לאכילת זר דאיכא ק"ו מטמא, אבל גוי דליכא ק"ו שפיר י"ל דהוקש בכור בעל מום לחזה ושוק לענין אכילת גוי. ואי אמרינן דמהיקשא דכצבי וכאיל ילפינן נמי דהגוי מותר, הרי מתבטל היקש דבעל מום לחזה ושוק לגמרי, וטפי עדיף לומר דהיקש דכצבי וכאיל הוי היקש למחצה לענין אכילת גוי, כיון דאינו מתבטל ההיקש לגמרי דהא איצטריך לענין אחר, ולא שיתבטל היקש בעל מום לחזה ושוק לגמרי, דאף דההיקש מתקיים לבכור תם מ"מ כיון דקרא מיירי בין בתם ובין בבעל מום לגבי בעל מום מתבטל ההיקש, וא"כ אם היה לנו קרא יתירא דכצבי וכאיל היינו מבטלין היקש דבעל מום לחזה ושוק לגמרי, אבל עכשיו דהני תלתא קראי איצטריכו כל אחד ואחד לענין אחר, לא מבטלינן היקש דבעל מום לחזה ושוק לגמרי. והנה כי כן צריך להבין מ"ט דר"ע דמתיר בגוי כיון דהני תלתא קראי איצטריך כל אחד ואחד לענין אחר, ומנ"ל לדרוש היתר הגוי כיון דאיכא היקשא דחזה ושוק:
ונראה לומר דה"ט דר"ע, דהא חד קרא מהם דאיצטריך לדרבי אלעזר הקפר הוא מאי דאמרינן בפ"ב דחולין [כח, א], ר"א הקפר אומר מה תלמוד לומר אך כאשר יאכל את הצבי וכו', וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשים מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ע"כ. ומצינו דבכל מקום דאמרינן הרי זה בא ללמד ונמצא למד פירושו אף למד, דללמד נמי אתא וכמ"ש התוספות בפרק בן סורר ומורה (דף ע"ג ע"א) בד"ה הרי זה בא ללמד וכו', וסיימו שם בדבריהם דה"ה בהא דר"א הקפר דבא ללמד ונמצא למד דצבי ואיל נמי בשחיטה אף למד קאמר, דללמד אפסולי המוקדשין נמי קא אתי לפטור מן המתנות יעו"ש, וסברא אלימתא הוא, דהא עיקר פשטיה דקרא הוא בכל הני דללמד אתא, דהא פשטא דקרא באומרו כצבי וכאיל משמעו הוא דאתא קרא לומר דפסולי המוקדשים דינם כצבי וכאיל וזהו עיקר פשט הכתוב, אלא דאמרינן דבא ללמד ונמצא אף למד. וא"כ כיון דחד קרא איצטריך לדר"א הקפר לבד, אכתי עיקר קרא דבא להקיש פסולי המוקדשין לצבי ואיל למאי אתא, אם לא להתיר בכור לגוי, דסבירא ליה לרבי עקיבא דאף דלפי זה מתבטל היקש דבעל מום לחזה ושוק לגמרי, טפי עדיף שיתבטל ההיקש לענין בעל מום, כיון דההיקש לענין תם הוא, ולא לבטל היקש דכצבי וכאיל דפשטיה דקרא דבא לאשמועינן דפסולי המוקדשין דינן כצבי ואיל שהוא העיקר. דאילו אתא קרא לומר דצבי ואיל דינו כפסולי המוקדשין, מן הראוי היה דלימא קרא לישנא דמשמע דהצבי ואיל הם כפסולי המוקדשין לא דהפסולי המוקדשין הם כצבי וכאיל, וא"כ ע"כ צ"ל דבא ללמד דמותר לגוי:
ונראה פשוט דאפי' אם נאמר דהעיקר הוא דהא דאין היקש למחצה לא נאמר על שילמוד זה מזה וזה מזה דכל אחד ילמוד מחבירו כמו שהוא סברת כמה מהראשונים, אלא כמו שנראה מדברי רש"י בכריתות (דף כ"ב ע"ב) [בד"ה ור"ע אין] כמ"ש הרב יד מלאכי בסי' הנזכר יעו"ש, מ"מ נראה דהיינו דוקא בהיקש דב' דברים הסמוכים בכתוב אחד, כמו היקש דההיא דכריתות דהוקש אשם תלוי לאשם מעילות דמההיקש ילפי רבנן תחתון מעליון ולא עליון מתחתון, אבל בהיקש דהכתוב אומר דזה דינו כזה, כהיקש דכאשר יאכל הצבי והאיל, וכהיקש כאשר יקום איש על רעהו וכיוצא, דבהכי חשיב כאילו אומר הכתוב בפירוש דדינו של זה כזה, ובפסולי המוקדשין חשיב כאילו אמר בפירוש דדינו כצבי וכאיל, ע"כ אמרי' דאין היקש למחצה וילמוד צבי ואיל נמי מפסולי המוקדשין, דאם נאמר דלא ילמוד ממנו נמצא דהצבי והאיל אינן צריכין שחיטה, וא"כ אם יאמר הכתוב דפסולי המוקדשין כמותם, הא אכילת פסולי המוקדשין צריכין שחיטה וצבי ואיל אינן צריכין שחיטה, ומפני שיתקיים קרא כדכתיב דפסולי המוקדשין הם ממש כצבי וכאיל, ע"כ צ"ל דגם צבי ואיל בעו שחיטה, וכמו כן שייך לומר בכל הנך שכתבו התוס' בפרק בן סורר ומורה, זה נראה שהיא סברת ר"ע:
אבל ת"ק דר"ע דסבירא ליה דבכור אסור לגוי, ע"כ דס"ל דמאי דאמרינן דנמצא למד היינו בדוקא דצבי ואיל למד מפסולי המוקדשים לענין שחיטה, אבל פסולי המוקדשים אינו למד מצבי ואיל, דאפילו בכה"ג אמרינן יש היקש למחצה לענין ללמוד זמ"ז וזמ"ז, ואף אם יסבור בעלמא כהנך דכתבו התוס' דאף למד אמרי', בהך דצבי ואיל לא אמרינן הכי, כיון דאי אמרינן הכי בכור מותר לגוי, ומתבטל היקש דבעל מום לחזה ושוק לגמרי כאמור. וק"ק איך כתבו התוס' בסנהדרין בפשיטות דה"ה בההיא דר"א הקפר אף למד קאמר ולא הזכירו כלל הא דשמעתין דת"ק דר"ע סבירא ליה איפכא זה כתבתי לע"ד: