אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות לז ס"ק ז

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות לז ס"ק ז

אות לז ס"ק ו

והנה בהא דאמר רב חסדא בשמעתין [תמורה ח, א] דהא דבזמן הזה מותר למכור תם היינו דוקא כהן לכהן אבל לישראל לא, כתב רבינו דלא קי"ל כוותיה והלכתא מותר אפילו לישראל, וכן פסק הר"מ בפ"א מהל' בכורות דין י"ז. ואיכא למידק ממ"ש הר"מ בסוף פ"ה מהל' בכורות [הי"א] וז"ל, אין שמין בכורות תמימים לישראל אבל שמין בכורות בעלי מומין, ושמין בכורות תמימים לכהנים בזמן הזה שהן עומדים להאכיל במומן, ואצ"ל ששמין להם בעלי מומין עכ"ל, ודין זה הוא תוספתא בפ"ג דבכורות [ה"ו], אבל אינו מפורש בתוספתא דמיירי בזמן הזה, אלא דהר"מ פי' דהתוספתא מיירי בזמן הזה, משום דאיהו אזיל לטעמיה שפי' במתני' דסוף פי"א דתרומות [מ"ט] דקתני, ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה, ופי' הר"מ בפי' המשנה וז"ל, וישראל ששם פרה מכהן רוצה לומר שיקנה אותה הישראלי מן הכהן בדמים ידועים, ויתנה עמו שיטפל במזונותיה הישראלי עד זמן ידוע ואח"כ שימכרו הפרה וכל מה שירויחו יחלקו אותו בשוה וכו', ולפי שזה הישראלי קנאה מכהן אע"פ שנשאר לכהן חלקו בריוח, לא תאכל בתרומה לפי שאינה קנין כספו, ואם הכהן קנאה מישראל על הדרך שזכרנו הרי זה אוכלת בתרומה עכ"ל, הרי דס"ל להר"מ דלשון חכמים באומרם ישראל ששם פרה היינו שקנאה לגמרי, אלא שהתנה ליתן למוכר חלק בריוח, וכן מתבאר מדברי הר"מ בספר היד סוף פרק ט' דהלכות תרומות [ה"י] יעו"ש, וא"כ הכא דקתני בתוספתא אין שמין בכורות או שמין פי' שומה זאת הוא ע"ד שפי' הר"מ בההיא דתרומות, דאין שמין בכור לישראל או לכהן היינו שקנאה השם אותה הכהן או הישראל בדמים ידועים ע"מ שיטפל עמו במזונותיה ויחלוקו הריוח ביניהם דומיא דהתם, וזה לא אפשר דא"כ יקשה מברייתא זאת לר"נ דס"ל דבזמן שבית המקדש קיים לית ליה זכייה לכהן בבכור תם מחיים ואינו יכול למוכרו אפי' לכהן, ואי מיירי הכא בזמן שבהמ"ק קיים איך אפשר דשמים בכורות תמימין לכהנים כיון דאין לכהן זכות למכור, ע"כ פירש דמיירי בזמן הזה ומשו"ה שמין בכורות תמימים לכהנים, אבל לישראל אין שמין. וצריך להבין דלפי מה שפסק הר"מ בפ"א דבזמן הזה אף לישראל מותר למכור בכור תם, אמאי אין שמין ג"כ לישראל כיון דשומא היינו מכירה וכשם דמכירה מותר שומא נמי מותר: וראיתי למוהר"י קורקוס בביאורו על הר"מ כ"י שכתב על דברי הר"מ ז"ל, תוספתא פ"ג דבכורות כלשון רבינו אלא דרבינו הוסיף ביאור וכתב בזמן הזה, ונראה שהוא מוכרח לפרש כן דאי בזמן הבית קרב הוא ונאכל לכהנים לבדם בלבד ומאי שומא איכא, ואעפ"כ לישראל לא כי לא ידע להזהר בו וצריך להשהותו עד שיפול בו מום, וגם כי הוא זלזול לשום התמים ביד ישראל עכ"ל. ולפי הטעמים האלו קשה דמ"ש דמותר למכור לישראל ולא חיישינן שלא ידע להזהר וגם כי הוא זלזול. ואם נאמר דלטעם הב' שהוא משום זלזול לא דמי למכירה, דשומא שאני שהוא זלזול דחשיב קצת כעושה סחורה דשם אותה לפטמה ולחלוק הריוח ביניהם משא"כ במכירה, אכתי קשה דאמאי שמין לכהנים תמימים כיון דחשיב זלזול שעושה סחורה ולענין זה מה לי כהן מה לי ישראל: הן אמת דאעיקרא דמלתא קשה דאפי' בעל מום למה התירו לשום את הבכור, כיון דקי"ל דאסור לעשות בו סחורה דהיינו לקנות בכור כדי למוכרו לאחר להרויח בו כדאמרי' במתני' דפרק ז' דשביעית [מ"ג], וכתבו המפרשים דה"ט דלמא אתי בהו לידי תקלה דמשהי להו ואתו לידי תקלה דגיזה ועבודה, דאפי' בבע"מ אסורים בגיזה ועבודה, ואיסור זה נראה דבין כהן ובין ישראל אסורים בסחורה מטעם הנזכר, וא"כ הכא אמאי התירו לשום את הבכור בין לכהן בין לישראל בין תם ובין בעל מום, ולא חששו דמסתמא משהין אותו כדי לפטמו להרויח בו. ואף דנאמר דהכא מאי דשמין אינו באופן שהתנאי הוא דעד זמן ידוע יטפל בו ואח"כ ימכרו אותו והריוח יחלקו ביניהן דבאופן זה היינו ממש איסור סחורה, אלא דהכא מיירי דהשם אותו לקחו לצורכו למשתה בנו וכיוצא אלא שהתנה דעד זמן ידוע יטפל בו להשביחו ובהגיע הזמן שהתנו ורוצה לשוחטו לצורכו שמין השבח ונותן חלקו מדמים לבעל הבכור, ואולם מ"מ הא דמי קצת לסחורה כיון דמסתמא משהה אותו ודלמא אתי ביה לידי תקלה ואמאי לא חששו כלל בזה וי"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה