מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות לז ס"ק ו
והנה עוד אמרינן בשמעתין דתמורה [ח, א] על סברת ר"נ, מתיב רב משרשיא כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה, הגדילו התערובות משחררין זה את זה ושניהם אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד בגורן, בכורן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן ע"כ. הנה במתני' דיבמות [צט, א] גרסינן הכי, כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד בגורן וכו', ולא קתני ובכורן ירעו וכו' ברישא כי אם בסיפא, דקתני הגדילו התערובות ושחררו זה את זה וכו' קתני ובכורן יהא רועה עד שיסתאב ע"כ. וסגנון לישנא דמתני' שהובאה הכא אינו לשון מתני', דאע"ג דקאמר בתחלה הגדילו התערובות משחררין זה את זה, מ"מ מאי דקתני אח"כ אוכלין בתרומה וכו' לא קאי לשחררו זה את זה, אלא מיירי קודם שחרור וכמ"ש רש"י ז"ל, ונראה דברייתא היא ולא מתני':
וכן מצאתי להרב בצלאל בהגהותיו לתמורה שהביא גירסא וז"ל, נוסחא אחרינא בקצת ספרים ישנים בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה ונוטלין חלק אחד על הגורן, ותני עלה בכורן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים במאי עסקינן וכו' עכ"ל, וכן הביא הרב שם פי' הרגמ"ה וז"ל, הגדילו התערובות הרי אלו אוכלין בתרומה ממה נפשך דכל חד אמר אם אני כהן תנו לי בשביל עצמי אם עבד כהן אני הריני מותר בתרומה, ונוטלין חלק וכו', ותני עלה דההיא בכורן של אלו התערובות אינן רשאין למוכרן דאין רשאי למכור בכור אלא כהן ודאי, אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, דאע"ג דחד מינייהו לא הוי כהן מצי למכליה דהא לא אסור בכור במומו למכליה לישראל עכ"ל, באופן דלפי גירסא זאת הא דבכורן ירעו וכו' גבי רישא דקודם שחרור הוא ברייתא, דבמתני' לא קתני ברישא הכי, וכ"כ צ"ל לגירסת רש"י דחלוקת ובכורן ירעו קאי נמי קודם שחרור, דאע"ג דרש"י לא כתב כן כ"א גבי תרומה שכתב וז"ל, ושניהם אוכלין בתרומה כל זמן שלא שחררו זה את זה וכו', וגבי בכורן לא כתב כן בפירוש, מ"מ ע"כ צ"ל דחלוקת בכורן קאי נמי לקודם שחרור, דאל"כ היה לו לתנא להזכיר חלוקת ובכורן קודם, אחר לשון משחררין זה את זה כדי שיהיה מובן דקאי אאחר שחרור. ועוד דע"כ גם חלוקת ובכורן קאי לקודם שחרור, דאי מיירי אחר שחרור א"כ היינו מתניתין דיבמות דבסיפא דאחר שחרור קתני ובכורן וכו', ואמאי הוצרך הש"ס להביא לישנא דברייתא ולא להביא לישנא דמתני' דקתני דאחר שחרור בכורן ירעו, אלא עכצ"ל דכוונת הש"ס להביא מהברייתא דקתני נמי קודם שחרור חלוקת בכורן ירעו וכו', משא"כ במתני' וזה מפורש כגירסת הרגמ"ה ז"ל: הן אמת דצריך להבין דלמה הוצרך המקשן להקשות מברייתא דקתני ובכורן וכו' קודם שחרור, ולא הקשה ממתני' דלא קתני האי חלוקה דבכורן וכו' כ"א גבי סיפא דאחר ששחררו עצמן, דמאי אולמיה דברייתא דקתני הכי קודם שחרור ממתני' דקתני לה אחר שחרור דלענין הקושיא דא ודא אחת היא, דבמתני' דמיירי אחר שחרור קשה נמי דבעל מום אי בזמן הזה מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו דידן נמי מומין בעינן וכו': ועוד קשה טובא דאדרבה ממתני' אלימא טפי לאקשויי, דעכצ"ל דסיפא דקתני ובכורן ירעו מיירי בזמן שבית המקדש קיים, דמשום הכי לא קתני ברישא דקודם שחרור חלוקת בכורן דירעו, דכיון דקי"ל דבכור תם נאכל לכהנים לנשיהם ולעבדיהם כדין חזה ושוק, וכמ"ש הר"מ בפרק עשירי מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' יעו"ש, א"כ קודם שחרור לא שייך לומר דירעו עד שיסתאבו כיון דאפשר להקריבו, ואין להם פסידא דהא יכולין לאוכלו כדין תרומה, דאם כהן הוא אוכלו מדין כהן ואם עבד הוא עבדו של כהן אוכל בבכור, משא"כ אי מיירי מתני' בזמן הזה דליכא הקרבה קשה אמאי לא קתני ברישא דקודם שחרור חלוקת בכור. וזו היא שקשה לגירסא זאת דהרגמ"ה ורש"י ז"ל דנראה דהברייתא קתני דבכורן ירעו הוא אפילו קודם שחרור, ואם כן איך קא ס"ד לומר דמיירי בזמן שבהמ"ק קיים כיון דאפשר בהקרבה דהא עבד כהן אוכל בבכור תם, ואם כן אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דאין להם פסידא בהקרבה, דיכולין למנות שליח איזה כהן שירצו שיקריב את אימורי הבכור והם יאכלו אותו כדין כהן ועבדו: ואפשר ליישב זה עפ"י מאי דאמרי' בפ' השולח (דף מ"ב ע"ב), דאיבעיא לן התם מעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה או לא, ובעי למפשט מהא דאמר רב משרשיא כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הגדילו התערובות משחררין זה את זה, דאלמא דכופין אותם שישחררו זה את זה וקתני אוכלין בתרומה קודם שישחררו, ודחי הכי השתא התם אם יבוא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כספו קרינן ביה ע"כ. מתבאר מזה דאלו התערובות כיון דכופין אותם שישחררו זה את זה כדין מי שחציו עבד, וכדאמרינן נמי ביבמות (דף ק' ע"א), חשיב כדין מעוכב גט שחרור, (דמי שחציו עבד וחציו בן חורין) דאיבעיא לן התם בהשולח לומר דכיון דאין לו זכות ממון להשתעבד בו לא חשיב קנין כספו אף דמעוכב גט שחרור, אלא דדחי הש"ס דשאני אלו התערובות כיון דאם יבוא אליהו לומר דשניהם מותרים לאכול בתרומה, אבל מ"מ כיון דאין להם זכות זה על זה להשתעבד בו וכופין אותם לשחרר זא"ז אפשר דאינם יכולין לאכול בשר בכור תם, דע"כ לא אמרי' דחזה ושוק ובכור נאכל לכהנים לנשיהם ולעבדיהם כי אם דוקא עבדים גמורים שגוף ופירות קנוי לרבם מכיון שיכול להשתעבד בהם, אבל באלו התערובות דאין להם זכות להשתעבד וחשיב כמעוכב גט שחרור אינם אוכלים: ומצינו כיוצא לזה בבת כהן שנשאת לישראל ומת בעלה דחוזרת לבית אביה לתרומה ואינה חוזרת לאכול חזה ושוק, דאף דלגבי תרומה לא חשיבה זרה לחזה ושוק חשיבה כזרה ואסורה לאכול כדאמרינן ביבמות (דף פ"ז ע"א) ע"ש, וא"כ אפשר לומר דלענין זה אלו התערובות אסורין לאכול בחזה ושוק אף דמותרין לאכול בתרומה, כיון דסוף סוף כל עוד שלא בא אליהו חשיב כמעוכב גט שחרור ואינו עבד גמור, וה"ה בבכור דאסורין, דהא עיקר היתר העבד בבכור הוא מהקישא דהקיש הכתוב בכור לחזה ושוק דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה ושוק. זה נראה לומר על צד הדוחק, כיון דאחר האמת דמוקמינן לה דמיירי בזמן הזה אין הדין כן, דודאי קודם שחרור כמו שמותרין לאכול תרומה מותרים לאכול חזה ושוק ובכור, אלא דלפי הס"ד דמיירי בזמן בית המקדש עלה על דעת המקשן לחלק בהם:
והנה לפי המסקנא דמיירי בזמן הזה א"כ תיקשי לר"נ מתני' דיבמות, דאמאי לא קתני ברישא דקודם שחרור הא דבכורן ירעה, דבשלמא אי מיירי בזמן בית המקדש איכא למימר דלא קתני לה, משום דהאמת הוא דאלו התערובות מותרין לאכול בכור אחר הקרבה מדין כהן ומדין עבד, אבל בזמן הזה הא שייך לומר ובכורן ירעה. ואפשר לומר דר"נ ס"ל דע"כ מתני' אתיא כמשנה ראשונה דאמרינן בפרק השולח (דף מ"א ע"א) דברי הכל יום של רבו וכו' יעוין שם, וא"כ באלו התערובות ג"כ כיון שאין כופין לשחרר זה את זה, הרי אחד מהם שהוא עבד ע"כ כל נכסיו הוא לחבירו הכהן דמה שקנה עבד קנה רבו, א"כ אם נולד לו בכור הוי ליה ממש כאילו נולד לכהן עצמו, ופשיטא דלא יהיב ליה לכהן אחר ויאכלנו במומו, ודוקא בסיפא שכבר שחררו זה את זה איצטריך לאשמועינן דירעה וכו', אבל ברישא ממ"נ הוא שלו דאם בעל הבכור כהן פטור ואם הוא עבד הרי הוא של רבו כהן ופטור. ומהאי טעמא לא קתני ברישא הא דקתני סיפא דפטורים מזרוע ומלחיים, דאם איתא דלא קתני בכור ברישא משום דמיירי בזמן בית המקדש מ"מ הא תינח בכור אבל מתנות כהונה אמאי לא קתני, אבל לפי האמור אתי שפיר דברישא דלא שחררו זה לזה פשיטא דפטורין דממ"נ פטורים דמה שקנה עבד קנה רבו:
ואין כ"כ דוחק לומר דמתני' דהתם הוא למשנה ראשונה, דמצינו כיוצא לזה בדומה קצת בריש חגיגה [ב, א] דמוקי דמתני' דעבדים משוחררים כמשנה ראשונה. ובפרט במתני' דיבמות דקתני הגדילו התערובות ושחררו זה את זה וכו', דלשון ושחררו משמע דאי בעי אין ואי לא בעי לא, דאם איתא דכופין לשחרר זה את זה הו"ל למימר הגדילו משחררין זה את זה, כלישנא דברייתא דמותיב מינה רב משרשיא בסוגיין דתמורה. ואע"ג דהתם ביבמות פריך שחררו אי בעי אין ואי לא בעי לא וכו', ומשני אמר רבא אימא כופין אותן ומשחררין זה את זה, י"ל דר"נ לא ס"ל הכי דלישנא דמתני' לא משמע דכופין. וכן נראה מסתמא דתלמודא בפ' השולח (דף מ"ב ע"ב) דבעי למפשט בעייא דמעוכב גט שחרור אי אכיל תרומה או לא מהא דרב משרשיא, דתני משחררין זה את זה דמשמע דכופין ועם כל זה מותרין בתרומה, ולכאורה קשה דאמאי לא הביאו ממתני' דיבמות והוצרכו להביא ממאי דתני רב משרשיא, אלא ע"כ צ"ל דס"ל לסתמא דהש"ס דלישנא דמתני' דקתני ושחררו משמע דאין כופין, וע"כ צ"ל דכמשנה ראשונה היא ומשום הכי אוכלין בתרומה דלא חשיבי מעוכב גט שחרור: ועוד יש לומר דאפילו את"ל דמתני' דיבמות כמשנה אחרונה כסברת רבא דהתם, מ"מ י"ל דס"ל לר"נ דאלו התערובות לא דמו למי שחציו עבד וחציו בן חורין דחשיב כמעוכב גט שחרור ומעשה ידיו שלו ואינו זוכה רבו בממונו, כיון דהכא שאני דאילו אתי אליהו ואמר דזה הוא העבד שפיר זוכה הכהן במעשה ידיו ובממונו, וא"כ אפילו קודם שבא אליהו ולא נתברר, לענין בכור פשיטא דאין מוציאין מידם דממ"נ אין כהן אחר מוציא מידו, דאם כהן הוא אינו יכול ואם עבד הוא הרי זכה רבו הכהן בו וכשלו הוא:
ובהכי ניחא דיש ליישב מה שהקשינו לעיל דלמה הקשה מהברייתא ולא הקשה לר"נ ממתני', די"ל דמתני' שפיר י"ל דמיירי בזמן הזה דלא חזי להקרבה, ולא קשה מידי מ"ש דידן ומ"ש דידהו דידן נמי מומין בעינן, דאפשר לומר דכיון דמתני' מיירי אחר ששחררו זה את זה, י"ל דאיצטריך לאשמועינן דדידהו ירעו עד שיסתאבו, לומר דדידהו אין להם מציאות בשום אופן ליהנות מהבכור עד שיפול בו מום, דאינם יכולים למכור אותו בעודו תם, דלעולם הזר אינו יכול ליהנות מבכור תם דלא הותר לישראל אלא בעל מום ואפילו באכילה, אבל תם אפי' בהנאת מכירה אסור עליו, וכיון דבעל בכור כבר נשתחרר והוי ספק זר אינו יכול ליהנות במכירתו, משא"כ דידן דכהן ודאי יכול למכור בכור תם ליהנות במכירתו בזמן הזה, אשר ע"כ הוצרך להקשות מהברייתא דקתני דבכורן ירעה אפילו קודם ששחררו זה לזה, דכל זמן שלא שחררו ממ"נ יכולין למכור בעודו תם וליהנות במכירתו, דממ"נ יכול למוכרו דאם הוא כהן שפיר מוכרו ואם הוא עבד הרי ממון כהן רבו הוא וכשלו חשיב ומותר ליהנות במכירתו, וא"כ מ"ש דידן ומ"ש דידהו, ומשני הש"ס דלעולם בזמן הזה, ודקשיא לן מ"ש דידן וכו' אף דאין חילוק מדידן לדידהו לענין מכירה דדידהו נמי יכולים למכור, ואין חילוק מכהן ודאי לדידהו דהוי ספק לענין מכירה, מ"מ יש חילוק מישראל שיש לו בכור לדידהו, דאנן יהבינן לכהן במומייהו אינהו לא יהבי לכהן במומייהו:
ואולם כל זה אפשר לומר על פי פי' רש"י ז"ל לפי מה ששיערנו לעיל דלרש"י נמי חלוקת ובכורן ירעה קאי נמי לקודם ששחררו זה את זה כחלוקת תרומה, וכ"כ לפי הגירסא שהביא הרב בצלאל מקצת ספרים ישנים כנזכר לעיל, וכתב בסוף וכן היא גירסת הרגמ"ה ז"ל, אבל לפי הגירסא שהביא הרב בצלאל בתוך פי' הרגמ"ה שכתבנו לשונו לעיל, שכתב בתוך דבריו וז"ל, ותני עלה דההיא בכורן של אלו התערובות אינם רשאין למוכרן, דאין רשאי למכור בכור אלא כהן ודאי אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים עכ"ל, דמתבאר מדבריו דלשון הברייתא הכי הוי דקתני דאינם רשאים למוכרם, וצ"ל דמ"ש הרב וכן היא גירסת הרגמ"ה היינו על גירסא זאת דאמרינן בגמרא ותני עלה בכורן וכו', אבל יש תוספת בגירסת הרגמ"ה דהיינו דקתני ואינם רשאין למוכרן, ולפ"ז לא שייך לתרץ כן על דרך האמור, כיון דמתוך הברייתא נמי מתבאר דאינן יכולין ליהנות במכירה ככהן ודאי:
הן אמת דק"ק על הרגמ"ה דא"כ הוא הגירסא מאי פריך מ"ש דידן ומ"ש דידהו וכו', הא שפיר י"ל דהתנא אתי לאשמועינן דדידהו אין להם אופן הנאה כי אם במום דאינם רשאין למכור, משא"כ כהן ודאי דיכול ליהנות ממנו בעודו תם כיון דיכול למוכרו. ועוד דכיון דמיירי קודם שחרור למה לא יוכל למכור ממה נפשך, אם כהן הוא מוכרו מפני שהוא כהן ואם עבד כהן הוא הא שלו הוא דמה שקנה עבד קנה רבו, ואת"ל דס"ל דכיון דכופין לשחרר זה את זה חשיב כמו שחציו עבד וחציו בן חורין דלא אמרי' מה שקנה עבד קנה רבו, מ"מ כיון דעבד כהן מותר אפי' לאכול בשר בכור תם מכ"ש שיכול ליהנות במכירתו בזמן הזה, ואמאי אינו רשאי למוכרו ממה נפשך. והיותר קשה דא"כ הוא דבברייתא תני בפירוש דאין רשאין למוכרן וכו', אמאי הוצרך המקשן להקשות באופן זה, דאי מיירי בזמן בית המקדש כיון דלית ליה זכייה בגוויה למוכרו ליתי גזבר ולישקליה, הא בפירוש מבואר בברייתא דדוקא הני דהוו ספק כהן אינם רשאים למכור, הא כהן ודאי רשאי למכור אפילו בזמן שבית המקדש קיים דלא כר"נ, דאם איתא דאפי' כהן ודאי אינו רשאי למוכרו בעודו תם, למה ליה לתנא לומר על אלו התערובות דאינם רשאים למוכרו, השתא ודאי כהן אינו רשאי ספק כהן מבעיא: ודוחק לומר דלעולם גירסת הרגמ"ה הוא ממש כגירסת ספרים ישנים שכתב הרב ז"ל, דלא תני בברייתא לשון זה אינן רשאין למוכרן וכו' כמו שנראה מדברי הרב ז"ל שכתב בסוף דיבורו וכן היא גירסת הרגמ"ה ז"ל, והרגמ"ה הוא שכתב כן בפירושא דברייתא דקתני עד שיסתאבו דמשמע דאין להם אופן אחר ליהנות ממנו כי אם ע"י מום, דהיינו דאחר האמת דמיירי בזמן הזה כדמוקי לה ר"נ, ה"ט דאי אפשר ליהנות ממנו ע"י מכירה דאין רשאין למכור בכור תם בזמן הזה כי אם כהן ודאי, ואף שהוא דוחק בדבריו ע"כ צ"ל הכי:
והנה ראיתי להרב קרבן העדה בביאורו על הירושלמי [בשיורי קרבן] בפי"א דיבמות הלכה ו' שכתב בד"ה ובכורן וכו' וז"ל, משמע לעולם הוא רועה עד שיפול בו מום, ותימה הא חייב להקריב בכור תוך שנתו כדכתיב תאכלנו שנה בשנה וכו' וכי בשביל הנאתן יעברו על מצות לא תאחר עכ"ל, ולפי מאי דקי"ל כר"נ דבזמן בהמ"ק לית ליה זכייה לכהן בבכור תם לא קשיא מידי, דהא מסקינן הכא בשמעתין דלר"נ ע"כ צ"ל דמיירי בזמן הזה, וא"כ ליכא לאו כיון דאינו יכול להקריבו, אלא אי קשיא לרב משרשיא דקס"ד לומר דמיירי בזמן בית המקדש קיים, איך קס"ד לומר הכי דאיך אפשר דבשביל הנאתן יעברו על לא תאחר, וראיתי להרב בצלאל בהגהותיו כ"י שכתב בשמעתין וז"ל, ובכורן ירעו וכו' יש מפרשים עד שנה אבל משנה ואילך עובר בבל תאחר, ויש מפרשים דדוקא בבכור ודאי אבל בבכור תערובת ליכא בל תאחר גליון עד כאן לשונו: