מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות לז ס"ק ה
ולעיקר תמיהת הרב י"ל דאף דזבח פסול מצוה לשורפו, מ"מ ס"ל דמותר ליהנות בו בהדי דקא שריף ליה, דיכול להדליק בחלב הזבח והוא נהנה מאורו וממילא מקיים מצות שריפה, וג"כ הבשר יכול להסיקה תחת תבשילו ויהנה מהבישול וממילא מקיים מצות שריפה, דומיא דתרומה טמאה דמצותה בשריפה וכדאמרינן בר"פ במה מדליקין (דף כ"ה ע"א), עלה דמתני' אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט, הא בחול שפיר דמי, מ"ט מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת, ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה יעו"ש, ואע"ג דאמרינן התם דקדשים שנטמאו דמצוה בשריפה אינו יכול ליהנות בשעת ביעורם דילפינן ממעשר שני מק"ו יעו"ש, י"ל דהיינו דוקא בקדשים שנטמאו אבל שאר פסולי המוקדשין דבשריפה מנ"ל דאינו יכול ליהנות בשעת שריפה, דהא במעשר לא כתיב אלא לא בערתי ממנו בטמא, ודווקא טמא יש ללמוד ממעשר אבל שאר פסולי המוקדשין אין ללמוד משם:
הן אמת דראיתי להתוספות שם (בדף כ"ד ע"ב) ד"ה לפי שאין שורפין וכו' שכתבו וז"ל, וא"ת היכי ילפינן תרומה מקדשים דבקדשים דין הוא שאין שריפתו דוחה יו"ט לפי שאינו יכול ליהנות בשעת שריפה וכו', אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה יאסר ע"כ, נראה מדברי התוספות דסבירא להו דשאר פסולי המוקדשין נמי אינו יכול ליהנות בשעת שריפה, ונראה דה"ט דס"ל דילפינן שאר פסולי המוקדשין מקדש טמא, ואפשר דהר"מ לא ס"ל הכי דדוקא בטמא אמרינן הכי אבל בשאר פסולי המוקדשין מותר ליהנות בשעת שריפה. ואפשר דליישב מה שהקשו התוספות דהיכי ילפינן תרומה מקדשים כיון דקדשים אסור ליהנות בשעת שריפה, ס"ל הכי דמאי דמייתי הש"ס התם הוא מנותר ובנותר דינו כתרומה דיכול ליהנות בשעת שריפה, דדוקא בטמא אסור ולא בשאר פסולי המוקדשין, ואפילו בקדש טמא השמיטו הר"מ דין זה דבשר קדש שנטמא אסור ליהנות בשעת ביעורו, דלא מצאתי בשום מקום שהביא דין זה ולא ידעתי למה השמיטו:
וצריך למודעי דדין זה שכתב הר"מ בהל' שגגות דהבשר מותר בהנאה בשוחט בשבת לאו מסברא דנפשיה קאמר לה, דהדין מפורש בתוספתא השנויה בפ"ה דמנחות [ה"א], דקתני התם גבי שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וז"ל, מהו לזרוק את הדם ביו"ט יזרק ומותר באכילה ובשבת לא יזרוק ומותר בהנאה, ואם זרק את הדם בין בשוגג בין במזיד הבשר יאכל ויקטיר האימורין במוצאי שבת עכ"ל, הרי מפורש כדעת הר"מ דכיון דלא יזרק הדם לכתחלה הבשר אסור באכילה ומותר בהנאה. וע"כ צ"ל דמותר בהנאה דקתני הוא על דרך האמור דמותר ליהנות בשעת שריפתה כדין תרומה, דדוקא בקדש טמא אסור ליהנות אבל בשאר פסולי המוקדשים מותר ליהנות בשעת ביעורן. ומוהר"י קורקוס ומרן הכ"מ לא ראו שעיקר דברי הר"מ הם מהתוספתא הנזכר. וכן ראיתי במוהר"י קורקוס כ"י שכתב ולא מצאתי מקום מאין כתב רבינו כן והדבר צ"ע עכ"ל, ולע"ד שורשו פתוח בתוספתא, ועכצ"ל דמותר בהנאה היינו בשעת שריפה כאמור: ועוד י"ל דמ"ש בתוספתא והבשר מותר בהנאה ומ"ש הר"מ, היינו דמותר ליהנות אופן הנאה דאחר ההנאה יכול לקיים מצות שריפה, וכגון להניח ע"ג מכתו לרפואה דאחר אשר יתרפא ממכתו יוציאנו משם וישרפנו כמצותו. ועוד משכחת לה באופן הנאה אחרת שיוכל לקיים אח"כ מצות שריפה, כגון אם שקל ליטרא של בשר מקרבן זה ואח"כ שקל כנגדו בשר חולין, וכההיא דתנן ברפ"ק דמעשר שני [מ"א] אין מוכרין אותו ואין שוקלין כנגדו, ופי' הר"ש ולא שוקלין אם יש לו ליטרא פירות של מעשר שני לא ישקול כנגדו פירות חולין יעו"ש, ובכה"ג אחר שישקול כנגדו יקיים מצות שריפה, וכמו כן אם המצא ימצא בכללות כל הקרבן איזה אופן הנאה דיכול לקיים מצות שריפה אחר שיהנה ממנו:
ואולם כל זה איננו שוה לי ליישב דברי הר"ם, שהרי כבר כתבנו [לעיל או"ק ג'] שכתבו התוספות לקמן בפירקין [לב, ב] ד"ה פסק וכו', דלמ"ד אין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים ולגוי, לאו דוקא להאכיל אפילו שאר הנאות אסור, ופסולי המוקדשין שנמצאו טריפה או מתו אסורים בהנאה לגמרי בכל מיני הנאות. וכן כתבו התוספות בפרק כל שעה (דף כ"ט ע"ב) בד"ה רב אשי וכו', דאע"ג דלמאי דמשני רב אשי יוצא דהא דאין פודין הוא דוקא להאכיל מ"מ שרי להסיקו תחת תבשילו, היינו דוקא היכא דהוי קדושת דמים דאינו אלא מדרבנן, אבל היכא דאין פודין מדאורייתא, דהיינו היכא דאיכא קדושת הגוף אין פודין אפילו להסיק תחת תבשילו ושאר הנאות יעו"ש, וא"כ אם בפסולי המוקדשין שנפל בהם מום ונפדו גלי קרא דואכלת ולא לכלביך, דכל שנמצא טריפה או מת דאסור לישראל, אסור בהנאה אפילו הנאה דהסקת תחת תבשילו וכל מיני הנאות, א"כ כ"ש בקדשי מזבח תמימים שלא נפדו ונפסלו בא' מהפסולין אשר נפסל הקרבן והבשר אסור באכילה, דפשיטא דאסור ליהנות כל מין הנאה שבעולם, דאיך אפשר דפסולי המוקדשים שנפדו שהם כחולין יהיו יותר חמורים מקדשי מזבח שלא נפדו. והנה כי כן י"ל דהתוספתא דמנחות דקתני דהבשר מותר בהנאה אתיא כמ"ד פודין את הקדשים להאכיל לכלבים, דלדידיה פסולי המוקדשין אף דמת או נמצא טרפה מותר בהנאה, אבל לדידן דקי"ל דאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים כמו שפסק הר"ם בפ"ב מהל' איסורי מזבח [ה"י] יעו"ש, מנ"ל לומר דזבח שנפסל וטעון שריפה מותר ליהנות בבשר כיון דבכה"ג הוי חמור מפסולי המוקדשין שנפדו: איברא דראיתי להתוספות בב"ק (דף נ"ג ע"ב) ד"ה לענין כלים ושור פסולי המוקדשין וכו', דנתבאר מדבריהם דס"ל דלמאי דמסיק רב אשי בפרק כל שעה אפילו בפסולי המוקדשין דקדושת הגוף הם, למ"ד אין פודין להאכיל לכלבים היינו שאין פודין להאכיל לכלבים ולגוי דלהאכיל הפודה פודה אותם ביותר, אבל פודין אותם להסיקו תחת תבשילו או לצורך הנאה אחרת דהפודה פודה אותם בפחות, דכיון דמקרא דואכלת ממעטינן ולא לכלביך לית לן למעוטי אלא כיוצא בה אכילה, וחוץ מדבר אכילה שאר הנאות מותר יעוין שם, וזה שלא כדברי התוספות דפרק כל שעה. ואפשר דהר"מ ס"ל כסברת התוספות דב"ק, וכיון דרב אשי שהוא בתרא הכי ס"ל דלכו"ע שאר הנאות מותר, אף דלרב יוסף שם בפרק כל שעה לא ס"ל הכי, וכן כתבו התוספות בב"ק וכתבו דרבא דאמר בב"ק דשור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור ס"ל כרב יוסף, מ"מ הלכתא כרב אשי שהוא בתרא, וכיון שכן שפיר י"ל דה"ה בקדשי מזבח שנפסלו אחר שחיטה דנשרפין מותר ליהנות מהם שאר הנאות שאינם בדרך אכילה, כיון שעכ"פ מקיים מצות שריפה ונהנה:
ואולם לעד"נ סברת התוספות דב"ק הוא תמוה בעיני, דאיך אפשר דרב אשי הכי ס"ל, דהא משנה שלימה שנינו בתמורה (דף ל' ע"ב) כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"כ, ואם איתא דלמ"ד אין פודין מקרא דואכלת דכוותה קא ממעט ודוקא אכילה דגוי או כלבים ממעט, אבל שאר הנאות מותר, א"כ היכי קתני דקדשים שנעשו טריפה דאין פודין אותם ויהיב טעמא מטעם דאין פודין וכו', הא י"ל דאף דאין פודין היינו בערך פדיון דאכילה לכלבים או לגוי, אבל בערך פדיון שהפודה פודה ליהנות ממנו שאר הנאות אמאי אין פודין, ואיך קתני סתם ואין פודין, אם איתא הכי הוי ליה למתני קדשים שנעשו טרפה אין פודין אותם להאכילן לכלבים, והר"מ בפ"ב מהל' איסורי מזבח הביא לישנא דמתניתין הכי יעוין שם כגירסתינו ממש:
ועוד דבפ"ב דתמורה (דף י"ז ע"א) אמרינן, אמר שמואל המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, ופריך ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכו', ואם איתא מאי פריך הש"ס ש"מ פודין וכו', הא י"ל דלעולם דאין פודין אבל היינו דוקא לפדותו להאכיל, אבל פדיון דשאר הנאות ס"ל לשמואל דפודין כסברת רב אשי דפרק כל שעה, ומשום הכי קאמר דצריכה מום קבוע לפדותו והיינו לפדותו לשאר הנאות: ועוד ק"ק דהא אמרינן בריש פ"ג דמעילה (דף י"ב ע"א), אמר ר"י קדשים שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה, וכתב רש"י וז"ל, דלאו קדשי ה' נינהו דלא חזו לגבוה, וקדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים עכ"ל, ואם איתא אכתי אמאי אין מועלין הא אפשר לפדותן לשאר הנאות. ואף דלתוספות לא קשה מידי, די"ל דר"י הכא לא ס"ל כרב אשי כ"א כרב יוסף דפרק כל שעה, מ"מ להר"מ דפסק כר"י בהא דקדשים שמתו דאין בהם מעילה כמ"ש בפ"ג דהל' מעילה [ה"א], אי אפשר לומר דס"ל כסברת התוספות דב"ק וס"ל דהלכתא כרב אשי:
ועוד שהרי בפרק י"ב מהל' נזקי ממון [הי"ז] פסק כרבא דס"ל כרב יוסף כמ"ש התוספות וז"ל שם, שור פסולי המוקדשים שנפל לבור ומת פטור שנאמר והמת יהיה לו, מי שהמת שלו יצא זה שהוא אסור בהנאה ודינו שיקבר עכ"ל, וא"כ ע"כ אי אפשר לומר בעד הר"מ כן:
אבל לעולם לעד"נ דאפשר לומר בעד הר"מ דמה שכתב מותר בהנאתו, היינו דבהדי דקא שריף ליה לקיים מצות שריפה מותר ליהנות ממנו ע"ד האמור, דס"ל דדוקא קדש טמא דילפינן ממעשר אסור ליהנות בשעת שריפה אבל שאר פסולי המוקדשין מותר, ומאי דקי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפילו לשאר הנאות, היינו דוקא בקדשים שנפסלו שדינם בקבורה ומן הנקברים הם, כגון קדשי מזבח שהוממו ומתו קודם פדיונם כדתנן בתמורה (דף ל"ב ע"א) (וכן קדשי מזבח שהוממו ומתו קודם פדיונן) וכדתנן בפ"ב דמכילתין (דף י"ד ע"א), וכן קדשים שנעשו טריפה דדינם בקבורה וכמ"ש הר"מ בפ"ב דהל' איסורי מזבח שכתב דירעו עד שימותו ויקברו, וכן פסולי המוקדשין אחר פדיונן דינם בקבורה כמ"ש הר"מ בדין שור פסולי המוקדשין בהלכות נזקי ממון כנזכר לעיל, דכיון דכל אלו דינם בקבורה ואי אפשר ליהנות בשעת ביעורן מן העולם, שייך שפיר למימר דאי אפשר לפדות אותם לשאר הנאות, דאי אפשר ליהנות מהם בשום אופן, אבל בקדשים שנפסלו אחר שחיטתן דדינם בשריפה, שפיר י"ל דמותר ליהנות מהם בשעת שריפה כדין תרומה. וע"כ צ"ל הכי מדהוצרכו ללמוד ממעשר לענין קדש טמא דאסור ליהנות בשעת שריפה, דאם איתא דבכלל מה שאנו אומרים אין פודין להאכיל לכלבים ושאר הנאות, איתנהו נמי קדשים שנפסלו דדינן בשריפה מקרא ואכלת ולא לכלביך, א"כ קדש טמא הוי הכי ואמאי צריך ללמוד אותו מק"ו דמעשר, אלא ע"כ צ"ל דלענין ליהנות כשמן שריפה אינה בכלל שאר הנאות, דכל דמקיים מצות שריפה וממילא הוא נהנה לא חשיבה הנאה כיון שאינו יכול ליהנות קודם שריפה: איך שיהיה נמצינו למדין דאין בידינו דבר ברור לומר דקדשי מזבח תמימים שמתו דאסורין בהנאה איכא לאו בדבר, וא"כ שפיר י"ל דלדעת רבינו הרמב"ן והרא"ש דס"ל דהא דאין נמכרין באיטליז וכו' הוא מדרבנן, קרא דלא תפדה הוא ליתן לאו בדבר לענין שאינו יוצא לחולין ליהנות מהבכור אם מת או נמצא טריפה כדבר האמור: