מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות לז ס"ק א
תנן התם [מע"ש פ"א מ"ב] בכור מוכרין אותו תמים חי וכו' ואוקמא רב נחמן במסכת תמורה וכו'. בפ"ק דתמורה (דף ז' ע"ב). ואמרינן התם דאיתביה רבא לר"נ מוכרין אותו תמים חי חי אין שחוט לא, אימת אי לימא בזמן הזה מי איכא תם שחוט, אלא פשיטא בזמן שבית המקדש קיים, וקתני מוכרין אותו תמים חי, ומשני לא לעולם בזמן הזה מי קתני מוכרין אותו תמים חי אין שחוט לא, הא גופא אתא לאשמועינן דבזמן הזה נמי מוכרין אותו תמים חי ע"כ. ויש להעיר קצת דכבר נודע דקי"ל [תמורה ל, ב] כמ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולנכרים, ומתבאר מדברי התוספות לקמן בפרקין (דף ל"ב ע"ב) ד"ה פסק וכו', הבכור בע"מ שמת או נמצא טריפה דאסור לישראל, וכן בכור תמים שמת או נשחט בלא התרת חכם או הותר ונמצא טריפה, למ"ד אין פודין להאכיל לכלבים או לנכרים כל אלו טעונים קבורה ואסורים בהנאה יעו"ש, ועיין מה שהארכתי שם [לקמן אות מ"א או"ק ז'], וא"כ י"ל הכא דאמאי דחיק נפשיה ר"נ לאמר מי קתני שחוט לא, הא אפילו אם נאמר דאתא לאשמועינן לגופא ולדיוקא דדוקא חי, דאפילו בזמן הזה דליכא שחוט אתא לאשמועינן דיוקא דהיינו דדוקא חי, אבל אם מת או ששחטו בלא התרת מומחה אינו יכול למוכרו לגוי או ליהנות ממנו להאכילו לכלבים, והיינו למ"ד אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים. ואע"ג דלמ"ד הכי אפילו בבכור בע"מ הוי הכי, דדוקא שחוט כהלכתו מותר אבל אם מת אינו יכול למוכרו דאסור בהנאה, וא"כ י"ל דאי האי תנא אתא לאשמועינן האי דיוקא לישמעינן דאפילו בע"מ דוקא חי אבל מת לא, מ"מ כיון דלגבי בכור תמים לא אמרו התנא בפירוש חי ולא מת כ"א בדרך דיוקא בעלמא אשמועינן כן, א"כ בבעל מום נמי דקתני חי ושחוט הרי אשמועינן מדיוקא דדוקא שחוט אבל אם מת מאיליו אינו נמכר: עוד אמרינן התם [תמורה ח, א], איתביה בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא, במאי עסקינן אי לימא בזמן הזה אימא סיפא ואת דמם תזרוק וכו', אלא פשיטא בזמן שבהמ"ק קיים, ובמאי אי בבע"מ אימא סיפא ואת דמם תזרוק וכו' מי חזי להקרבה, אלא לאו בתם וקתני נמכר הוא, ומשני מידי איריא רישא בבע"מ סיפא בתם ע"כ: ונראה דכפי זה אזהרת לא תפדה דכתיב בבכור הוא דוקא לבע"מ, וצ"ל דלתם אין צריך אזהרה דפשיטא דאינו נפדה לצאת לחולין, מידי דהוה לשאר קדשי מזבח דבעודם תמימים אינן נפדין, דיש לומר דה"ה בכור תם, אלא כי איצטריך קרא הוא לבעל מום, דבקדשי מזבח שנפל בהם מום נפדין, אבל בכור אפילו בע"מ אינו נפדה לצאת לחולין, ומשו"ה אמרינן דרישא בבע"מ. ועוד י"ל דמאי דאמרינן רישא בבע"מ סיפא בתם, היינו לומר דאע"ג דאזהרת לא תפדה קאי בין לתם ובין לבע"מ, מ"מ הא דדייק התנא לא תפדה ונמכר הוא לא קאי אלא לבעה"מ, אבל תם אינו נפדה ואינו נמכר בזמן שבהמ"ק קיים, והאי דנקט קרא לא תפדה דמשמע דנמכר היינו משום בע"מ דאפילו בזמן שבהמ"ק קיים נמכר. וכן נראה מדברי הר"מ בפ"א מהל' בכורות דין י"ז דאזהרת לא תפדה הוא כולל בין תם ובין בע"מ. אלא דקצת דוחק לומר כן דכוונת הש"ס לומר דאף דלא תפדה קאי בין לתם ובין לבע"מ מ"מ לא דייק תנא ונמכר כ"א לבע"מ, דמ"ש דלבע"מ דייקינן לומר דנמכר מדכתיב לשון פדיון, ומ"ש בתם דלא דייקינן הכי דומיא דבע"מ כיון דכלל אותם קרא בקרא דלא תפדה:
ועיין בירושלמי בפ"ק דמעשר שני [ה"א] גבי מתניתין דהבכור מוכרין אותו תמים חי וז"ל, רבי יעקב דרומיא בעא קומי ר"י כלום כתיב בבכור לא תפדה בבע"מ, מעשר בהמה לא חלקה תורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום ע"כ, ופירש מהר"ר אליהו [פולדא] ז"ל בביאורו וז"ל, כלום כתיב בבכור לא תפדה בבעל מום בתם הוא דכתיב וא"כ מנ"ל בבעל מום שנמכר, דבשלמא בתם ילפינן מדכתיב לא תפדה אבל מכירה על ידי כהן מותר, אבל בבעל מום דלא כתיב לא תפדה בבעלים מנ"ל מכירה על ידי כהן, ומשני דיליף ממעשר בהמה מה מעשר בהמה אין חילוק לאיסור אף בכור לא חילק להיתר, והכי גרסינן מה מעשר בהמה וכו' עכ"ל:
ויל"ע דמי הכניסו בדוחק זה לומר דעיקר מאי דבעי הוא מנ"ל דנמכר בע"מ כתם ומייתי לה ממעשר בהמה, הא לענין מכירה בבע"מ דמותר מילתא דפשיטא הוא, דאע"ג דקרא דלא תפדה הוא בתם, מ"מ ילפינן בעל מום מק"ו מתם ומה תם דחזי להקרבה וממון גבוה הוא ולית ליה לכהן זכותא בגוויה הוא נמכר, בעל מום דממון כהן הוא לא כל שכן דיכול למוכרו, ולסברת ר"נ בשמעתין דס"ל דבזמן שבהמ"ק קיים אינו נמכר, ע"כ מוקי ליה לקרא דלא תפדה ונמכר בבעל מום, אבל להירושלמי אי אמרינן כפירוש הרב ע"כ צ"ל דס"ל דקרא משתעי בתם ונמכר, וא"כ ק"ו לבעל מום דנמכר: אשר ע"כ נראה פשוט דכוונת הירושלמי לומר דמנ"ל דבעל מום אינו נפדה, הא כיון דקרא דלא תפדה הוא בתם כדאמרינן בסיפא דקרא ואת דמם תזרוק וכו', ובע"מ לאו בר הקרבה הוא א"כ מנ"ל דבעל מום אינו נפדה, נימא דדין הבכור הוא כשאר קדשי מזבח שנפל בהם מום דנפדין וה"ה בקדושת בכור, ועל זה משני דילפינן ממעשר בהמה בגז"ש דהעברה העברה, דמה מעשר בהמה דכתיב לא יגאל דהיינו לא יפדה לא חלק הכתוב בין תם לבעל מום, כמו כן בכור לא חילק בין תם לבעל מום. וכדאמרינן בשמעתין בר"פ כל פסולי המוקדשים (דף ל"ב ע"א), דפריך הש"ס דיליף בכור העברה העברה ממעשר דהא מעשר גמר גאולה גאולה מחרמים לאיסור מכירה, ומשני מיעט רחמנא גבי חרמים הוא הוא ולא בכור ע"כ, וקרא דהוא לא ממעט אלא להתיר מכירה בבכור, אבל לענין פדיון ילפינן ממעשר דאפילו בעל מום איכא לאו דלא תפדה. וי"ל דגם בש"ס דילן מאי דאמרינן דלאו דלא תפדה הוא בבעל מום נמי הוא מג"ש דהעברה העברה ממעשר בהמה כדעת הירושלמי:
ואין לומר דבלאו הכי ע"כ קרא דלא תפדה לבעל מום איצטריך, דלתם לא איצטריך קרא מידי דהוי לקדשי מזבח תמימים דאינן נפדין, כדילפינן מקרא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' דפרשת בחקתי [כז, יא], ואמרינן [תמורה לב, ב] דבבעל מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקריבה, וכתב רש"י בפירוש החומש ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אלא א"כ הוממו עכ"ל, דכיון דלר"נ דקי"ל כוותיה בכור תם בזמן שבהמ"ק קיים אין לו לכהן זכות בגוויה למוכרו, א"כ הוי ליה כקדשי מזבח תמימים, דאף דבזמן הזה דיכול הכהן למוכרו איצטריך קרא דלא תפדה, דכיון דיש לו לכהן זכות בגוויה חשיב כממונו, והו"א דאיתיה בפדיון דלא דמי לקדשי מזבח, מ"מ קרא דלא תפדה ע"כ בזמן שבהמ"ק קיים מיירי דהא סיפא דקרא הוא ואת דמם תזרוק וכו' כמו שהקשו מזה לר"נ, דמ"מ י"ל דאפילו בזמן שבהמ"ק קיים הוא דאיצטריך קרא דלא תפדה, וכמ"ש החינוך בפרשת קרח סי' שצ"ג וז"ל, שלא נפדה בכור בהמה טהורה, מפני שהתורה ציותה לפדות פטר חמור אולי יעלה על דעתנו לפדות ג"כ בכור בהמה טהורה, ע"כ באת המניעה בזה שלא נפדה אותו לעולם עכ"ל: