אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות לה ס"ק ב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות לה ס"ק ב

אות לה ס"ק א

ובעיקר טעם זה דאמרינן [לא, א] דהיינו טעמא דרואה את קדשיו משום דאי בעי מתשיל, יש לעמוד ממ"ש הר"מ בפ"ז מהל' ערכין דין י"ז וז"ל, המקדיש כל נכסיו ואח"כ גרש את אשתו וגבתה כתובתה, אינה גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש, ואין אומרים אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויתיר לו עכ"ל, מפורש יוצא מדברי הר"ם דאינו נאמן במגו דאי בעי מתשיל. וכתב הרב מחנ"א בהל' צדקה סי' ה' דהיינו טעמא דס"ל דבנדרי הקדש לא סגי בחרטה לחוד כשאר נדרי איסור, אלא בעינן פתח לנדרו שיאמר בטעות הקדשתי כלומר דאדעתא דהכי לא הקדיש, ומשו"ה ס"ל דליכא למימר מגו דאי בעי מתשיל דאפשר דלא מצא פתח לנדרו ומשו"ה לא אתשיל והוצרך לקנוניא, ועיין שם מה שהקשה הרב לסברת הר"מ מההיא דאמרינן בר"פ האשה רבה [יבמות פח, א] דאמרינן דבהקדש דידיה נאמן משום דבידו לאתשולי ותירץ שם יעו"ש. ולעד"נ משמעתין קשה על הר"מ דא"כ איך אמרינן דרואה את קדשיו ולא חשדינן ליה מטעם דנאמן במגו דאי בעי מתשיל, כיון דאפשר דאין בידו לאתשולי דלא מצא פתח לנדרו למשוי לנדריה נדר בטעות, או אפשר שלא ידע שיש שאלה בהקדש כדרך שכתב הרב הנזכר שם בעד הר"מ לההיא דהאשה רבה: ומדברי רש"י בשמעתין נראה דס"ל דבהקדש בעינן פתח לנדרו שיאמר בטעות הקדשתי שהרי כתב וז"ל, דמה לו לשקר הא אם היה רוצה להוציאן לחולין יכול לעשות בהיתר ולישאל לחכם עליהם ולפתוח בחרטה דהקדש טעות ולומר בטעות הקדשתי עכ"ל. אלא דלרש"י אין להקשות כמו שהקשינו לדעת הר"מ, שהרי מצינו דהרשב"א ס"ל דנדרי הקדש אין נשאלין אלא ע"י פתח כמו שהעלה הרב בצלאל בתשובה סי' ט"ו, ועם כל זה מתבאר מדברי הרשב"א בההיא דגט פשוט [ב"ב קעד, ב] במקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי, דמוקי לה הרשב"א דמיירי שכבר מסרם ביד הגזבר דליכא מגו דאי בעי מתשיל, אבל אם לא מסרם לא בעינן טעמא דלא עביד קנוניא דבלאו הכי נאמן במגו דאי בעי מתשיל, כמו שהביא הרב שם דברי הרשב"א, הרי דס"ל דאמרינן מגו דאי בעי מתשיל אף דאיכא למימר שמא לא מצא פתח לנדרו, אבל לדעת הר"מ ק"ק משמעתין: ואפשר דמטעם זה השמיט הר"ם דין זה דרואה אדם את קדשיו, דחלוקת רואה אדם את מעשרותיו הביאו בפ"ו מהל' בכורות דין ט' יעו"ש, ודין שאין אדם רואה בכורות עצמו הביאו שם ברפ"ג דבכורות, ודין זה דרואה אדם את קדשיו לא הביאו בשום מקום, ואפשר דמטעם זה דכיון דאיהו ס"ל לענין הלכה דמגו דאי בעי מתשיל לא אמרי' גבי הקדש, דפסק כרב הונא בההיא דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו וכמ"ש מרן הכ"מ בפ"ז מהל' ערכין דין י"ז, דפסק כסברת ר"א דסבירא ליה דחיישינן לקנוניא, אף דר' יהושע ס"ל דלא חיישינן לקנוניא מטעם דיש שאלה בהקדש ואיכא מגו דאי בעי מתשיל, כיון דר"ה ס"ל דבבריא חיישינן לקנוניא ואינו נאמן מטעם דמגו דאי בעי מתשיל, ובשמעתין דאמרינן דתנא דברייתא דקתני דרואה אדם את קדשיו מטעם דאי בעי מתשיל, י"ל דהאי תנא ס"ל כר' יהושע בעלמא דלא חיישינן לקנוניא משום מגו דאי בעי מתשיל, ולא קי"ל כוותיה אלא כסברת ר"א, דר"ה קאי כוותיה, ומשו"ה השמיטו דין זה, זהו מה שנראה לומר לפי יסודו של הרב מחנ"א כנזכר לעיל: אבל לעד"נ דאפשר דאפילו דס"ל להר"ם דבהקדש אין נשאלין אלא ע"י פתח מ"מ אמרינן מגו דאי בעי מתשיל, דאע"ג דאיכא למימר דלא מצא פתח לנדרו מ"מ היה יכול לשקר לומר שיש לו פתח דבטעות הקדיש אף שאין האמת כן, ומשו"ה רואה אדם את קדשיו דמה לו לשקר לומר שהוא מום קבוע להתירו, כיון דבידו היה לאתשולי ולמשרי ההקדש בטעות ע"י פתח של שקר אף שלא מצא פתח. ושאני התם גבי מקדיש את נכסיו וגרש אשתו דליכא למימר מגו דהוי ליה לשקר ולומר דיש לו פתח דהקדיש בטעות, דאם היה אומר כן היה נהנה מן ההקדש שלא כדין כיון דהאמת הוא דלא הקדיש בטעות, משא"כ במגרש את אשתו וגובה כתובתה מההקדש דנהנה מההקדש כדין, דהא קי"ל דהקדש בדק הבית אינו מפקיע מידי שעבוד כתובתה ובע"ח ושפיר גובה כתובתה מההקדש: ואפילו לדעת הר"מ בפ"ז מהל' ערכין הל' י"ד דמתבאר מדבריו דס"ל דאפי' קדשי ב"ה מפקיעין מידי שעבוד, דס"ל דמאי דאמרינן במתני' בפ' שום היתומים (דף כ"ג ע"ב), דאין האשה גובה כתובתה ולא בע"ח את חובו דצריך פדיון דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הוא מן הדין, דכיון דהקדש מפקיע מידי שעבוד חל עליהם ההקדש ואין האשה ובע"ח יכולין ליפרע מהם בלא פדיון יעו"ש, מ"מ כיון דע"י פדיון גובה כתובתה הרי יצאו לחולין ע"י פדיון ואינו נכשל באיסור הנאת הקדש, לא כן אם יהיה בודה מלבו פתח של שקר דנמצא שנהנה מההקדש שלא כדין, וכל כהאי גוונא ליכא למימר מגו דאי בעי מתשיל, דאפשר דלא מצא פתח אמיתי ופתח של שקר נמי לא עביד דלא שביק היתירא ואכיל איסורא כיון דע"י גירושין נהנה מההקדש בהיתירא, וזה לא שייך אלא התם, אבל בשמעתין דאם אנו באים לחשוד אותו דאומר שהוא מום קבוע להתיר ההקדש שלא כדין, שפיר י"ל דאם דעתו ליהנות מההקדש שלא כדין היה עושה תחבולה אחרת לומר שבטעות הקדיש ע"י פתח שבודה מלבו, וזה היה עדיף טפי שאי אפשר להכחישו, משא"כ באומר שמום קבוע הוא דאפשר להכחישו שיבא מומחה ויאמר דאינו מום קבוע:

עוד יש לעמוד בהא דרואה את קדשיו דאמאי איצטריך לומר מטעם דנאמן במגו דאי בעי מתשיל, דהא בעלמא בבכור ומעשר יש מקום לחשוד אותו דאומר דמום קבוע הוא דבהכי מתירו לשחוט אותו בלא פדיון, דלגבי בכור ומעשר מומו הוא פדיונו ובלא פדיון מותר, אבל גבי הקדשות אין מקום לחשוד אותו דמה מרויח במה שאומר דמום קבוע הוא, סו"ס הרי צריך לפדות אותו בשיוויו ולא בפחות משיוויו, וכמ"ש הר"מ בפ"ז מהל' ערכין דין ח' וז"ל, אחד קדשי בדק הבית ואחד קדשי מזבח שנפל בהם מום אין פודין אותן לכתחלה אלא בשוויהן, ואם עבר וחללן על פחות משוויהן וכו' הרי זה פדוי ויצא לחולין ומותר ליהנות בו, ומדברי סופרים שהוא צריך חקירת חכם וחייב להשלים את דמיו עכ"ל, וכיון דמדרבנן אפילו בדיעבד חייב להשלים דמיו מה בצע במה שיאמר שהוא מום קבוע כיון דצריך להשלים דמיו וא"כ למה נחשוד אותו: עוד יש לעמוד דאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין (דף ל"ו ע"ב) במתני' הכל נאמנים על מומי מעשר וכתב רש"י וז"ל, הכל נאמנים להעיד שמאליו נפל ובספק מעשר קאמר כגון קרא לתשיעי עשירי דאמרינן דאין לו תקנה אלא במום עכ"ל, מוכח מדברי רש"י דלא שייך נאמנות אלא בספק מעשר, דאיכא מקום חשדא דהפיל בו מום בידים כיון דאין לו תקנה בלאו הכי, אבל במעשר ודאי לא שייך נאמנות דפשיטא דנפל לו מום מאליו, דליכא חשדא לומר דהפילו בידים, דמה הפסד יש לו אם הוא תם ויקריבנו כיון דמעשר לבעלים הוא, דמסתמא לא חשדינן ליה דלא ניחא ליה להקריבו דלא חשיד איניש בזה כלל, וע"כ רבותא דמתני' הוא בספק מעשר דאיכא מקום לחשדא. הן אמת דק"ק לסברת רש"י דמוקי לה בספק מעשר, דא"כ איך אמרינן בגמרא דהיינו טעמא דנאמן משום דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה, ואם איתא דבספק מעשר מיירי איך יתכן לומר דאי הוה בעי הוה שדי מומא בכוליה עדריה, דמנין היה יודע שיארע לו דבר זה שיטעה ויקרא לה עשירי כדי שיעשה תיקון זה לשדות מומא בכוליה עדריה. ובשלמא אי מיירי בודאי מעשר ועם כל זה חיישינן שאינו רוצה להקריבו, שפיר יש לומר דאי בעי שדי מומא לפוטרם מהקרבה וי"ל בדוחק:

באופן דמתבאר מדברי רש"י דלא חשיד איניש לומר דאינו רוצה להקריבו קרבן, וא"כ הכא בשלמא בבכור דאין אדם רואה מום בבכור של עצמו, שייך לומר דמיירי בספק בכור דאין לו תקנה אלא ע"י מום, וכן במעשר מיירי נמי במעשר ספק, אבל גבי רואה את קדשיו למה נחשוד אותו שיאמר שהוא מום קבוע, כיון דמסתמא לא חשיד איניש להבריחו מהקרבה דכיון דיש לו תקנה בהקרבה תו לא חשיד בכך. ויש ליישב והוא פשוט דהכא החשדא הוא דעכ"פ כבר ברור לנו דיש לו מום עובר, וזה בא לומר שהוא מום קבוע ומותר לשוחטו במום זה, ועל זה יש לחוש דאומר כן שהוא מום קבוע כיון דבמום עובר נמי אינו יכול להקריבו, כמ"ש הר"מ בפ"א מהל' איסורי מזבח דין ה' יעו"ש, וכיון דאין לו תקנה בהקרבה צריך להשהותו עד שיעבור המום לגמרי או עד שיהיה מום קבוע וצריך להטפל עמו במזונות וכיוצא, ולהרויח זה אומר שהוא מום קבוע. דבהכי נמי ניחא מה שדקדקנו דהא צריך לפדותו בשיוויו ומה מרויח, דהריוח שמרויח הוא שלא להשהותו ולהוציא עמו הוצאת המזונות וכיוצא, ומפני זה חיישינן שאומר שהוא מום קבוע כדי לפדותו ולא יצטרך להשהותו ודו"ק:

====

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה