אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות לה ס"ק א

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות לה ס"ק א

אות לד ס"ק ב

ת"ר [לא, א] כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו וכו':

כתב רש"י ד"ה ורואה את קדשיו וז"ל, אם יש לו שלמים בביתו ונפל בהם מום יראה אם קבוע הוא ויפדם ויוציאם לחולין עכ"ל. וצריך להבין למה הוצרך רש"י לומר דמיירי בקרבן שלמים שעדיין הוא בביתו ולא מסרו עדיין לגזבר להקריבו. ונראה דהוצרך לומר כן מטעם שאמרו בגמרא דה"ט דרואה את קדשיו דאי בעי מתשיל עלייהו, ואי מיירי בשכבר מסרו להקריבו תו לא מצי לאתשולי עליה, דס"ל לרש"י דהקדש דינו כתרומה דאמרי' בפ' הנודר מן הירק [נט, א] דהיכא דאתא ליד כהן לא מצי לאתשולי, דה"ה הקדש דכל היכא דאתא ליד גזבר לא מצי לאתשולי. וכ"כ הרשב"א בחידושיו בפ"ק דגיטין [ט, א] גבי הא דאמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שכתב שם וז"ל, ועוד דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לומר שיהא כמסור ממש ליד גזבר ההקדש, שא"כ לא מצינו שאלה בהקדש שאין שאלה אחר מסירה, כדאמרינן בנדרים שאין שאלה בתרומה דאתא ליד כהן, ולא אמרו כמסירתו להדיוט אלא לענין קנין וכו' עכ"ל, וכ"כ הרשב"א בתשובה ח"א סימן תרנ"ו יעו"ש, וכן כתב עוד הרשב"א בחידושיו בפרק גט פשוט [ב"ב קעד, ב], ובתשובה גבי הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן הביא דבריו הרב בצלאל בתשובות סי' ט"ו יעו"ש, וכן כתב הריטב"א בחי' למכות על דף כ"ב ע"א עלה דמשני הש"ס התם מלתא דאיתיה בשאלה לא קתני ופריך והרי מוקדשין יעו"ש, וכן כתב עוד הריטב"א בחי' בפרק הזהב הביא דבריו הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים עלה דאמרינן התם (דף נ"ז ע"א) דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה דמר סבר אפילו לכתחלה וז"ל, ותדע דקי"ל דהקדש הבא ליד הגזבר אין בו שאלה ואילו הקדש שלא בא ליד גזבר יש בו שאלה להוציאו לחולין, וכדאיתא בהדיא במסכת ערכין עכ"ל, וכן נראה מדברי התוס' בפרק אלו עוברין (דף מ"ו ע"ב) בד"ה הואיל וכו', דהקשו דמ"ש גבי הקדש דאמרינן אבל אתה רואה של גבוה כיון דאיכא למימר הואיל ובעי מתשיל, ותירצו בתירוץ הב' וז"ל, ועוד תי' היכא דאתא ההקדש ליד הגזבר לא אמרינן הואיל ובעי מתשיל עלה עכ"ל, דכוונתם ודאי לומר דלא שייך לומר הואיל, דהיכא דאתא ליד גזבר אין בו שאלה דומיא דתרומה. ואפשר שזה הוא דעת רש"י הכא שהוצרך לומר דמיירי בקדשי מזבח שעדיין הם בביתו שלא מסרם לגזבר, דבאתא ליד גזבר אין בו שאלה:

ואין לומר דע"כ לא אמרו התוס' והרשב"א והריטב"א כן כי אם דוקא בהקדש בדק הבית, אבל בקדשי מזבח אפשר דאפילו מסר לכהנים להקריבו יש בו שאלה, דהא ליתא דאדרבה אם אמרו כן בקדשי בדק הבית כ"ש וקל וחומר בקדשי מזבח, דאם קדשי בדק הבית דימו אותם לדין תרומה דאמרינן דבאתא ליד כהן לא מצי לאתשולי, אף די"ל דרב המרחק ביניהם, דבשלמא בתרומה דבעודה ביד ישראל יש לו לישראל טובת הנאה ליתנה לכל כהן שירצה דבהכי יש לו קצת זכות ממון בגווה, ובפרט למ"ד טובת הנאה ממון, מש"ה דוקא בדלא אתא ליד כהן איתיה בשאלה, אבל בדאתא ליד כהן וכבר זכה בו ולא נשאר לישראל שום זכות בגווה מסתברא לומר דליתא בשאלה, משא"כ בקדשי ב"ה דמשעה שאמר הרי זו הרי זכה ההקדש דאמירתו לגבוה וכו' ולא נשאר שום זכות ממון למקדיש, ועם כל זה אמרינן דאיתיה בשאלה, א"כ בדאתא ליד גזבר מה טעם איכא לומר דליתא בשאלה, כיון דלא נתחדש שום דבר ע"י שמסר לגזבר, דמשעה שהקדיש כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, וא"כ אם אמרו כן בקדשי ב"ה כ"ש בקדשי מזבח, דהא קדשי מזבח הם דומים לתרומה דבעודם ביד הבעלים יש להם טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה להקריבם, דמהאי טעמא תנן בפרק ז' דתמורה (דף ל"ב ע"א) דקדשי מזבח מקדישין אותם הקדש עילוי ופירש רש"י וז"ל, הקדש עילוי כגון אם אמר על עולה הרי זה לבדק הבית וכו', ואם נדבה דאם מתה אינו חייב באחריותה, נמצא שאין לו חלק בה אלא טובת הנאה, דרשאי ליטול דבר מועט מישראל חבירו כדי שיתן עולתו זאת לבן בתו כהן להקריבה כדי שיטול את העור, וכפי אותה טובת הנאה יתן לבדק הבית עכ"ל, וכמו שבעולה שהעור לכהן רשאי ליטול דבר מועט כדי שיתן לכהן זה להקריבה ויש לבעלים טובת הנאה, כן בכל קדשי קדשים דקרבן יחיד דהעורות לכהנים כמ"ש הר"מ בפ"ה מהל' מעשה הקרבנות [הי"ט], שייך ג"כ טובת הנאה לבעלים. ואפשר דאפילו בקדשים קלים דהעורות לבעלים כמ"ש הר"ם שם שייך טובת הנאה לבעלים, דרשאי ליתן קרבן שלמים להקריבו לכל כהן שירצה כדי שיאכל הכהן חזה ושוק, דאל"כ לפי דברי רש"י איך קתני במתני' דתמורה קדשי מזבח סתם, דמשמע דאפילו קדשים קלים מקדישין אותן הקדש עילוי דהא סתם קדשי מזבח קדשים קלים בכלל, וא"כ שפיר י"ל דקדשי מזבח כיון דבעודן ביד בעלים יש להם טובת הנאה משו"ה איתנהו בשאלה, אבל כשמסרם לכהן להקריב דכבר זכה הכהן בהם ליתנהו בשאלה דומיא דתרומה: ואדרבה לע"ד צריך ליתן טעם בקדשי בדק הבית מה חילוק יש בין מסר ליד הגזבר ללא מסר ביד הגזבר, כיון דאפילו בלא מסרה כבר זכה ההקדש וכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, ולא נשאר למקדיש שום זכות בגויה כמו אחר מסירה ממש, ואי ליתא בשאלה אחר מסירה קודם מסירה נמי אמאי איתיה בשאלה. ובשלמא בקדשי בדק הבית דהוי נדר הנודר ואמר הרי עלי כך וכך לבדק הבית ואח"כ הפרישו, דבעודו ביד המקדיש חייב באחריותו כדאמרינן בר"פ שילוח הקן [חולין קלט, א], דלר' יוחנן דקי"ל כוותיה ס"ל דאפילו בנדר דקדשי בדק הבית כל שלא מסרו ליד גזבר חייב באחריותו, דלא כר"ל דאמר דאינו חייב באחריותו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא יעו"ש, א"ש דכיון דבעודו ביד המקדיש חייב באחריותו חשיב דאית ליה זכות בגויה דדבר הגורם לממון כממון דמי, דאף דלא קי"ל כר"ש בעלמא מ"מ לענין שאלה חשיב כשלו מידי דהוה לענין הקדש עילוי, דאם אמר הרי עלי עולה והפרישה אם הקדישה לב"ה נותן את דמיה כאילו כולה שלו מטעם זה דחייב באחריותה, כמו שמתבאר בסוגיא דתמורה הנזכר, וה"ה לענין שאלה, אבל משכבר מסרו ליד הגזבר דאינו חייב באחריותו עוד, דכיון דמסרו כבר קיים את נדרו דאינו מחוסר הקרבה, הרי לא נשאר לו שום זכות ולא מצי לאתשולי, אבל בנדבה דאמר הרי זה הקדש לבדק הבית דאפילו בעודו בידו אינו חייב באחריותו מה טעם לחלק בין מסר ללא מסר: ואפשר לומר עפ"י מ"ש רש"י במתני' דערכין (דף כ"ח ע"ב) במאי דתנן אם נדבה נותן את טובתה וז"ל, אלא בכדי טובתה טובת הנאה שיש לו יתן לכהן, כיצד שור זה עולה והחרימו אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור להקריבו עולה שאינו חייב, כלומר אדם שאינו חייב עולה אם ימצא בזול נוטלו להקריב דורון לקונו, וכאותן הדמים יתן זה שזהו טובת הנאה שיש לו בה, שהרי אם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה ומשהפרישה יצא ידי חובתו, ומעתה אם תאבד אינו מפסיד אלא שלא הקריב דורון לקונו עכ"ל, והתוס' בסוגיא דתמורה הנזכר בד"ה מקדישין כתבו וז"ל, ובגמרא אמרינן דקדשי בדק הבית שהקדיש לקדשי מזבח לא עשה כלום, ופירש"י בגמרא דלא שייך טובת הנאה בקדשי בדק הבית, ולא נהירא למורי האי טעמא דאטו מי לא שייך ביה לומר כמה אדם רוצה ליתן לבדק הבית אע"פ שאינו רשאי כמו בקדשי מזבח עכ"ל: ונראה דהא דרש"י כתב דלא שייך טובת הנאה בקדשי בדק הבית, לפי מה שפירש הכא במתני' דטעמא דנדבה הוא משום דיש לו טובת הנאה ליתנה להקריבה לכל כהן שירצה, דטובת הנאה כי האי לא שייך בקדשי בדק הבית, אבל לפי מה שפירש בערכין דטובת הנאה דנדבה משום דניחא ליה להקריב דורון לקונו אע"פ שאינו חייב, ה"ה דשייך זה בקדשי בדק הבית דהקרבת דורון ג"כ, ועל פי פירש"י דערכין כתבו התוס' דלא נהירא ה"ט, דבקדשי בדק הבית נמי שייך טובת הנאה דהקרבת דורון, ושפיר י"ל דמפני טובת הנאה זאת חשיב כאית ליה זכותא בגוויה, ואם הקדישו לקדשי מזבח חייב ליתן כדי טובת הנאה, וא"כ לענין שאלה נמי במקדיש לבדק הבית בתורת נדבה כל זמן שלא מסרו לגזבר איתיה בשאלה מטעם טובת הנאה שיש לו בהקרבת דורון לקונו, אבל כשמסרו לגזבר שכבר נהנה בהקרבת דורון ולא נשאר לו שום זכות בו ליתיה בשאלה, אלא דלפי דברי רש"י בסוגיא דתמורה דכתב דלא שייך טובת הנאה בקדשי בדק הבית לא שייך לומר זה:

באופן דבין קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח כל שבא ליד הגזבר או ליד כהן ליתיה בשאלה, וכן מתבאר מדברי הריטב"א בחידושיו ליבמות בר"פ האשה רבה [פח, א] גבי מאי דאמרינן התם האי הקדש ה"ד אי קדושת הגוף כיון דבידו לאתשולי, וז"ל דקי"ל דנשאלין על ההקדש כמו על נדרים דעלמא דקי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש, ודוקא עד שלא בא ליד הגזבר עכ"ל, הרי בפירוש דבקדשי מזבח נמי אמרינן הכי: וראיתי להתוס' בפ"ג דכריתות (דף י"ג ע"ב) ד"ה ד' חטאות וכו' שכתבו וז"ל, וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון שנשבע שלא יאכלנו ואכלו, וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני, ומוקדשין דתני אע"ג דהוו בשאלה, מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן דכבר עלה הקרבן לבעלים לשם חובה ליתיה בשאלה עכ"ל, משמע מדבריהם דדוקא בנזרק דמן כהלכתן דכבר עלה הקרבן לבעלים לשם חובה הוא דליתיה בשאלה, אבל אם נשחטו בלבד ועדיין לא נזרקו דמן דעדיין לא עלו לבעלים לשום חובה, וכ"ש אם לא נשחטו כלל איתיה בשאלה אף שכבר מסרו ביד הכהנים להקריב, וזה הוי הפך מה שהעלינו מתוך דברי התוספות והרשב"א והריטב"א:

ונראה דודאי בהקדש שהוא בדרך נדבה דאינו חייב באחריותו בין קדשי המזבח ובין קדשי ב"ה כל שמסרו לגזבר שוב ליתיה בשאלה, ומה שהוצרכו התוספות הכא לומר דוקא בשנשחטו ונזרקו דמן הוא להשוות כל מיני מוקדשין, דאפילו קדשי מזבח שהם בדרך נדר שחייב באחריותם באופן זה דכבר נשחטו ונזרקו דמן דכבר יצא ידי חובה ואינו חייב עוד באחריותם ליתנהו בשאלה, מה שאין כן בנשחטו בלבד וכ"ש בלא נשחטו אלא דמסרן לכהנים בלבד דכיון דעדיין מחוסר הקרבה דלא יצא י"ח עדיין חייב באחריותו, דאם נגנב ונאבד קודם שחיטה או נפסל הקרבן אחר שחיטה אכתי חייב להביא קרבן אחר, וכמו שמתבאר מדברי הר"מ בפי"ד מהל' מעשה הקרבנות דין ה', שכתב שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב עד שיקריב כמו שנדר עכ"ל. וכתב הרב מ"ל שם דקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדר, לומר שאפילו הביאן ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא י"ח נדרו, וכתב דדין זה הוא פשוט והכריח הדבר שם יעו"ש. והנה כי כן ס"ל להתוס' דאף דכשהביאו ליד כהן להקריב לא שייך טובת הנאה כדשייך טעם טוה"נ כשלא הביאו ליד כהן, מ"מ מטעם דחייב באחריותו עדיין כל שלא הקריבו כהלכתו אכתי אית ליה זכותא בגוויה כדין דבר הגורם לממון דלענין שאלה כממון דמי כמו ששיערנו לעיל, ומשו"ה איתיה בשאלה עד שיקריבנו כהלכתו. ולא לענין קרבן הבא בנדר בלבד הוצרכו התוס' לומר דדוקא בנשחטו ונזרקו, כי ה"ה ג"כ בכל קרבן יחיד שהוא חובה על האדם כחטאת ואשם וכיוצא כל שלא נגמר הקרבתו איתיה בשאלה, כיון דכל עוד שלא נקרב כהלכתו חייב באחריותו להביא אחר לצאת י"ח, ודבר הגורם לממון הוי כדין נדר כאמור:

דבהכי ניחא נמי מ"ש התוס' בפ"ק דסוטה (דף ו' ע"ב) ד"ה כי קדוש וכו' שכתבו וז"ל, ועוד אמאי נשרפת כיון דקי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין עכ"ל, והדבר קשה דהא בגמרא מיירי במנחת סוטה שכבר מסרה הבעל לכהן ונתקדשה בכלי שרת קדושת הגוף, וא"כ איך אפשר בשאלה. ואולם לפי האמור י"ל דכיון דמנחת סוטה דבר שבחובה היא, דכיון דקינא לה הבעל ונסתרה מחוייב הבעל להביא מנחתה, דבעל שמחל על קנוייו אחר שנסתרה אין קנוייו מחול כמ"ש הר"ם בפ"א מהל' סוטה [ה"ז], וא"כ עכ"פ מחוייב להביא מנחתה ואי אפשר לפטור את עצמו, ואם נאבדה או נפסלה אחר שהביא מנחתה חייב באחריותה להביא אחרת, וכל שהוא דבר הגורם לממון איתיה בשאלה כאמור:

וראיתי להרב חות יאיר בסוף סי' ק"ל שכתב וז"ל, ועוד צריך לי עיון אם יועיל התרה גבי קרבן באומר הרי זה דתכף הוי כבי גזא דרחמנא וכתרומה המסורה לכהן עכ"ל. ולעד"נ דאין שום ספק בזה דודאי אפילו בנדבה דאמר הרי זה הקדש כל שהוא ביד המקדיש מהני שאלה, אף דאיכא למימר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא, מהטעם האמור דכל שעדיין ביד המקדיש יש לו טובת הנאה דהקרבת דורון לקונו כאמור, משא"כ כשמסרו לגזבר כאמור, וכן מוכח מפשט דברי הראשונים הנז"ל. דאל"כ למה הוצרכו התוס' בפ' אלו עוברין לאוקומי ההיא דשלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של גבוה דמיירי דאתא לידי גזבר, תיפוק ליה דאפילו ביד המקדיש ליתיה בשאלה דמיירי במקדיש בדרך נדבה דאמר הרי זה הקדש, ובפרט מדברי הרשב"א שהביא הרב בצלאל בסי' הנזכר, במ"ש בההוא דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו דמוקי לה במסרם ליד הגזבר דמשו"ה ליתנהו בשאלה, אף דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מסתמא הוא במקדיש בדרך נדבה ולא בדרך נדר דאמר הרי כל נכסי הקדש, ועם כל זה לא מצא אופן לומר דליתנהו בשאלה כי אם משמסרם ליד הגזבר וזה פשוט. באופן דמקום י"ל דמ"ש רש"י בסוגיין דמיירי בשלמים שיש לו בביתו הוא מטעם זה דאם מיירי דמסרם לכהן להקריב תו ליכא למימר אילו בעי מתשיל:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה