מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות לב ס"ק ד
וראיתי להפר"ח ביו"ד סי' קי"ט [אות י"ז] שכתב ליישב מה שהקשה הראב"ד מהירושלמי, דפריך ועד אחד נאמן ומשני דקל הוא מפני חיי נפש, דמאי דפריך הש"ס כן לא קאי ארישא אלא אסיפא, דקתני הלך ליקח ממנו אמר ליה מי כאן מוכר ישן אמר ליה מי ששלחך אצלי, אע"פ שהם כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין, ואהא פריך דכיון דהוו גומלין אין עד אחד נאמן, ומשני באכסנאי הקילו ולא חששו לגומלין עכ"ל. ולע"ד דבריו תמוהין דהא בפרק כל פסולי המוקדשין [לה, א] גבי מתני' דרועים כהנים אינם נאמנים מתבאר, דלת"ק כהן לכהן אינו נאמן משום דחיישינן לגומלין, ורשב"ג דקי"ל כוותיה דנאמן על של חבירו אפילו כהן לכהן אחר נאמן, וע"כ דס"ל דלא חיישינן לגומלין זה את זה:
וכי היכי דלא תקשי ממתניתין דהחמרים שנכנסו לעיר וכו' דספ"ד דדמאי [מ"ז], דנראה ממנה דחיישינן לגומלין, צ"ל דהתם שאני דשניהם לפנינו ובידיהם למכור ומשו"ה איכא חששא דגומלין, משא"כ הכא לענין בכור דליחוש דמעיד עכשיו כדי שיגמול לו לאחר זמן כשיבא לידו בכור ויטיל בו מום, לחשש גומלין כי האי לא חיישינן. וכן כתב התוי"ט בפ"ה דבכורות משנה ד' יעו"ש. וכתב עוד שם וז"ל, וכ"ש לפירוש רש"י בפ"ב דכתובות [כד, ב] דההיא דדמאי בשכלי אומנותו בידו דמוכח דבא למכור ולא להצניע הלכך חיישינן לגומלין, והיינו כדפרישית דמשום דעכשיו גם הוא בא למכור הוא דאיכא חששא הא לאו הכי לא עכ"ל, וא"כ הכא דקתני סיפא הלך ליקח ממנו א"ל מי כאן מוכר ישן, אמר לי מי ששלחך וכו' אף דנראה כגומלין זה את זה, מ"מ כה"ג לא חיישינן לגומלין, כיון דבשעה שאמר ליה איש פלוני נאמן, לא היה יודע שיבא לו הנאה מזה דמהיכן יודע שישאל זה על הישן כדי שיגמלו זה עם זה שאומר לו מי ששלחך מוכר ישן, וכל שאין לו לזה הנאה קרובה וברורה לא חיישינן לגומלין, כדין ההיא דבכור דלרשב"ג דקי"ל כוותיה כהן לכהן נאמן ולא חיישינן לגומלין, כיון דאינו ברור אצלו שיבא לידו בכור ויגמול לו לאחר זמן: ולע"ד לזה כיון הר"מ בפירוש המשנה שכתב עלה דמתני' דהנכנס לעיר [דמאי פ"ד מ"ו] וכו' וז"ל, העיקר אצלינו אין אדם חוטא ולא לו, ולפיכך לא ישלחהו לאיש שאינו נאמן שאין לו בזה הנאה קרובה מיד עכ"ל, וכיון דקי"ל כרשב"ג ע"כ דהא דאמרינן משום אכסניא הקילו לאו דהקילו לענין חששא דגומלין, דהא לענין בכור בלא טעם זה לא חיישינן לגומלין מטעם דאין ההנאה קרובה מיד וודאית: והנה למאי דפסק הר"ם במתני' דשואלו בשבת דאם אמר ליה אחר שאינו נאמן אוכל על פיו בשבת, לע"ד יש ליישב סברת הר"מ, דהא דאם לא מצא לבעלים ושאל מאחר ואמר ליה שהם מעושרין, מיירי שזה שא"ל מעושרין הם הוא אריס של בע"ה ואומר שהוא עצמו תקנן שנתן לו הבע"ה רשות להפריש, ואפילו אם לא נתן לו רשות אריס יכול לתרום כשתורם על חלקו עם חלק בע"ה, דכיון דתרם על הכל דינו כשותפין, וכמו שמתבאר מדברי הר"מ בפ"ד מהלכת תרומות דין י' לפי מ"ש מרן הכ"מ והמ"ל שם יעו"ש, וכיון דמיירי באריס שאמר שהוא עצמו תרם והפריש מעשרותיו מן הכל, אינו נאמן להתיר חלק הבע"ה, דכיון דבאריס שורת הדין הוא דנותן חלק הבע"ה מטבל בלא תיקון וכמ"ש הר"מ בפ"ו מהלכות מעשר דין י"א, דהמקבל שדה מישראל חולק ונותן לבעל השדה בפניו כדי שידע שטבל נתן יעו"ש, אם כן יש לחוש שלא הפריש כלל ואמר שהפריש כדי להרויח שיעור המעשרות, דכיון דמן הדין נותן לו טבל אם הפריש מנכה לו מחלק הבע"ה, וכל דיש לחוש דלהנאתו אמר כן אינו נאמן אפי' בשל אחרים, כיון דלא שייך טעמא דאין אדם חוטא ולא לו:
הן אמת דצריך להבין לפי זה דברי התוספתא בסוף פ"ד דדמאי [הכ"א] הנזכר לעיל, דקאמר רשב"ג היה לו אריס שיודע לתקן והוא אינו מאמינו על מעשרות, והביא לו פירות משלו ואומר שלך הן מתוקנות הן נאמן ע"כ, דלפי האמור איך קאמר רשב"ג דנאמן. ונראה דע"כ צ"ל דהתם מיירי באריס שאומר שתקן חלק בעה"ב מחלקו של אריס, ואינו מנכה שיעור המעשרות מחלק הבעה"ב, דבכהאי גוונא נאמן כיון דאין לו שום תועלת, דמי הכניסו לומר שהפריש משלו על של בעל הבית בלא הפרשה ולעשות חטא כזה יכול על מגן, דמי חייבו להפריש משלו כדי לשקר ולומר שהפריש, הא בידו להפריש מחלק בעה"ב, וכל כהאי גוונא פשיטא דשייך טעמא דאין אדם חוטא ולא לו, אבל באריס שאומר שהפריש מחלק הבעה"ב ומנכה לו מחלקו שיעור המעשרות, יש לחוש דאומר שהפריש להנאתו להרויח שיעור המעשרות, כיון דחשוד הוא על כך שלא להפריש מפירותיו להרויח המעשרות, ובכה"ג מיירי דין זה דשאל לאחר בשבת דבאריס מיירי דאינו נאמן:
וראיתי להפר"ח בסי' הנזכר שכ' וז"ל, ובאמת שאני תמיה על הראב"ד דמה ישיב למתניתין דחמרין שנכנסו לעיר שהבאתי, דמוכח בהדיא מינה דאי לאו דהוו גומלין הוה מהימן בדחבריה עכ"ל. ולע"ד י"ל על פי מ"ש בירושלמי עלה דמתני' דהחמרים [דמאי פ"ד ה"ה], מאי טעמא דרבי יהודה דאמר דנאמנין מפני חייהם של בני העיר, מה טעמיהון דרבנן מצוין הם להתפרנס מעיר אחרת עכ"ל, הרי דלר"י מפני חייהן של בני העיר כדי שיביאו תבואות חמרין לעיר סמכו להקל, א"כ י"ל דמאי דס"ל לרבנן במתניתין דחמרין דאינם נאמנים, ולא חיישי להקל מפני חייהן של בני העיר, הוא משום דאיכא תרתי לריעותא, דאעיקרא עד אחד חשוד אינו נאמן אפילו בשל אחרים, וגם ריעותא אחרת דגומלין זה את זה, אבל אם לא היה טעמא משום דגומלין זא"ז, היינו מקילין להאמין עד אחד חשוד משום חייהם של בני העיר, כמו שהקלו להאמין לעד אחד חשוד דאמר איש פלוני נאמן משום חיי נפש דאכסניא כמ"ש בירושלמי, דאע"ג דהתם נמי איכא משום גומלין דאמר ליה מי ששלחך אצלי מוכר ישן ועכ"ז הקילו, מ"מ כבר כתבתי דלע"ד לא שייך חשש גומלין התם כאמור ומשו"ה הקילו משום אכסניא, משא"כ הכא במתניתין דחמרין דאיכא משום גומלין דלא מקילינן משום חייהן דבני העיר:
מתני' החשוד על זה ועל זה וכו':