מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ל ס"ק א
והנה אמרינן עוד בגמרא שם [כח, ב] עלה דמתניתין, מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו ה"ז יקבר וישלם מביתו, לימא תנן סתמא כר' מאיר ודחי דילמא בדוקין שבעין:
וראיתי להרב בצלאל כ"י שהביא משם תוספות חיצוניות עלה דפריך לימא תנן כר"מ וז"ל, תימה לר"י דע"כ אתיא כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי דקתני ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו לפי שגרם להפסיד לו, ואומר ר"י דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטה בידים עכ"ל. ויש להקשות דמאי קשה ליה דע"כ אתיא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, הא י"ל דמאי דפריך הש"ס הוא לידע אי סתם לן תנא כר' מאיר לענין פלוגתא דר' מאיר ור"י במומין שבגוף, ונ"מ לענין הלכה, ואי ע"כ אתיא כר"מ לענין דדאין דינא דגרמי מאי נ"מ, הא עיקר שאלת הש"ס הוא אם הוא מוכרח לומר דסתם לן תנא בתרתי כר"מ, הן לענין מומין שבגוף והן לענין דינא דגרמי. והיותר תימה במה שתירצו דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטה בידים, דאיך נחשב כאילו שחטה בידים כיון דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, ולענין מזיק ע"י שליח נמי פטור כדאמרי' בפרק האיש מקדש (דף מ"ב ע"ב), הא דתנן השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור וכו', שילח ביד פקח פקח חייב, ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו, ומשני שאני התם דאין שליח לדבר עבירה:
ואין לומר דאם צוה לעבדו או לאשתו שכפופים לעשות ציוויו שאני, דבפ"ק דב"מ (דף י' ע"ב) גבי חצר אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא וכו', ופריך אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי דלאו בר חיובא ה"נ דמחייב שולחן, ומשני אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי, רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, לאפוקי חצר דע"כ עביד, ופסקו הפוסקים כסברת רב סמא, וכמ"ש הרא"ש שם [סי' ל'], וכן כתב הנ"י שם משם הרמ"ה והר"ן יעו"ש, ואם כן י"ל דהמצוה לעבדו ולאשתו כיון שכפופים לעשות ציוויו המשלח חייב, כיון דלגבי דידהו לא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד דבע"כ עושים ציוויו. דהא ליתא דלא שייך זה כי אם בחצר דאין בו דעת ובע"כ עביד, אבל בעבד ואשה אף דכפופים מ"מ יכולין להשתמט ממנו שלא לעשות ציוויו, מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
ויש להביא ראיה לזה דהא אמרינן התם מאי בינייהו, ומשני איכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה וכו', ואם איתא אמאי לא אמרינן נמי דאיכא בינייהו באומר לעבדו או לאשתו צאו גנבו לי, דלרבינא כיון דבר חיובא נינהו לא מחייב שולחן, ולרב סמא כיון דבע"כ עבדי מחייב שולחן. ועוד יש לדקדק כן מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש [מב, ב] גבי שליחות יד דיש שליח לדבר עבירה, אמרו ב"ש לב"ה א"כ על כל דבר פשע ל"ל, שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין תלמוד לומר על כל דבר פשע ע"כ, ואם איתא דיש סברא לומר דבעבדו דכפוף לו יש שליח לדבר עבירה משא"כ בשליח אחר לדעתיה דרב סמא, א"כ מנ"ל לב"ה ללמוד מקרא דעל כל דבר פשע דיש שליח לדבר עבירה אפילו בשליח, הא יש לומר דלא חדית לן קרא אלא בעבדו דכפוף ולא שייך לומר אי בעי עביד ואי בעי לא עביד, דאע"ג דרב סמא מסברא קאמר לה מ"מ י"ל דהיינו דוקא גבי חצר דאי אפשר לאשתמוטי כלל, אבל גבי עבדו דבן דעת הוא ויכול לאשתמוטי מיניה סד"א דאין שליח לדבר עבירה, לזה איצטריך קרא ללמד דכל שהוא עבדו כחצירו דמי ויש שליח לדבר עבירה, אבל בשליח אחר שאינו עבדו מנ"ל. ועוד דאם איתא דעבדו הוא כדין חצרו למה נקטו ב"ה דכלל דרשתם דקרא דעל כל דבר פשע אמר לעבדו ולשלוחו, הא עבדו לא איצטריך רבויא דקרא כיון דכחצרו הוא ולא איצטריך קרא כי אם לשליח שאינו עבדו, ומדנקטו ב"ה עבדו ושלוחו ש"מ דשניהם שוים ודין אחד להם. וכן מתבאר מדברי הר"ם בפ"ב מהלכות רוצח דין ב' שכתב וז"ל, אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו וכו' חייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ע"כ, הרי שכתב דע"י עבדיו נמי אין שליח לדבר עבירה:
שוב ראיתי דלק"מ בדברי התוס' חיצוניות, די"ל דהכא מיירי דשחט העבד או אחד מבני ביתו בשוגג שלא ידעו שהיה שום איסור בשחיטה זאת, דהם סברו דהמצוה לשחוט הוא מומחה, וכבר נודע מ"ש התוספות בפרק מרובה (דף ע"ט ע"א) ד"ה נתנו לבכורות בנו וכו', דכל שהשליח שוגג דלא ידע באיסור יש שליח לדבר עבירה יעו"ש וזה פשוט. ומה שהקשינו דמאי קשיא ליה דע"כ אתיא כר"מ דדאין דינא דגרמי, דהא י"ל דעיקר שאלת הש"ס הוא לידע אם סתם לן נמי כר"מ לענין פלוגתא דר"מ ור"י במומין שבגוף, יש ליישב דאה"נ דהיו יכולין התוס' לתרץ הכי, וניחא להו לתרץ באופן זה דחשיב כשחטה בידים, דבלאו הכי צריך לומר הכי ליישב מה שתמהו התוס' דידן לקמן בד"ה לימא תנן סתמא כר"מ דדאין דינא דגרמי וז"ל, תימה דלא דייק הכי ברישא דמי שאינו מומחה וכו' דההיא ממה נפשך כר"מ אתיא דדאין דינא דגרמי וכו', דהא נשחט על פיו קתני עכ"ל, והתוס' חיצוניות כתבו ע"ז וז"ל, ור"י תירץ לעיל דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטה בידים ע"י עכ"ל, הרי דעיקר תירוץ ר"י הוא ג"כ אהא דלקמן ומשום הכי ניחא להו לתרץ באופן זה. והתוס' דידן שהניחו בתימה קושיא זאת דאמאי לא דייק מרישא, צ"ל דהתוס' דהכא ס"ל דלא כסברת התוס' דפ' מרובה, אלא כסברת הסוברים דאפי' אם השליח שוגג אין שליח לדבר עבירה, וכמו שהביא הנ"י [ב"ק עט, א] משם האחרונים, הביא דבריו הש"ך בח"מ סימן שמ"ח ס"ק ו', וכתב שכן הוא סברת הריטב"א שם [קדושין מב, ב] והאריך שם להעמיד סברא זאת יעו"ש, ומשו"ה לא ניחא להו להתוספות דידן הכא לתרץ על דרך תירוץ ר"י שהביאו התוס' חיצוניות: