מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות כח
ורבינו הרמב"ן הביא ראיה דקנסא דקאמר הש"ס לאו דוקא, מדקתני מתניתין הואיל ונשחט ולא קתני הואיל ושחטו משמע אפילו שחטו אחר בשוגג ובהא לא שייך קנסא. ובאמת דיקשה לרש"י [הנ"ל אות כ"ז] דקדוק זה דקתני מתני' הואיל ונשחט כאשר דקדק רבינו הרמב"ן. ולדידי איכא למידק על ראיה זו שהביא רבינו, דהא מצינו בעלמא דבר שאסרו חכמים ז"ל משום קנס ואסור בכל גוונא אפי' שוגג דלא פלוג רבנן, וכדאמרינן לענין חמץ שעבר עליו הפסח דמשום קנסא דקניס ר"ש לאוסרו בהנאה משום דעבר עליו בבל יראה דאסור בהנאה, וקי"ל כר"ש דקנסא קניס משום דעבר על בל יראה ועל בל ימצא, וכתב הר"ם בפ"א מהלכות חמץ [ה"ד] דאפילו הניחו באונס ובשגגה אסור בהנאה יעו"ש. וכן כתב הטור בא"ח סימן תמ"ח ונראה דאין חולק בזה, דאע"ג דבשוגג לא עבר על בל יראה ועל בל ימצא, מ"מ כל הראוי לעבור אם היה במזיד אסור בהנאה דלא פלוג רבנן. ועיין להרב פר"ח בסי' תמ"ח בס"ק ג' שהביא ראיות מוכרחות מהש"ס על סברא זאת, דע"כ צ"ל דדין זה מוסכם, ואם כן הכא נמי בשוחט עד שלא הראה למומחה, י"ל דעיקר טעמיה דר"מ משום קנסא הוא, ועם כל זה נאסר אפילו שחט אחר בשוגג כל שאם היה מזיד ראוי לקונסו ולא פלוג רבנן כהאי דחמץ:
וכיוצא לזה אמרינן בירושלמי בפ"ד דפאה [ה"ב] גבי מתניתין, נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום, תני בשם ר"מ קונסים אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר, עד כדון מזיד ואפילו שוגג ואפילו כריכי ע"כ. וכתב הרב שדה יהושע וז"ל, עד כדון במזיד דלשון קנס מזיד משמע אבל שוגג מהו ומסיק דאפילו שוגג קנסינן ליה אטו מזיד, ואפילו שהעומרים כרוכות ואגודות נוטלין ממנו עכ"ל. הרי מפורש דבקנס זה דקניס ר"מ לענין פאה אמרינן דקניס שוגג אטו מזיד, וא"כ ה"ה הכא דאיכא למימר הכי, ולעולם דעיקר סברת ר"מ דהכא קנסא הוא, ובגיטין (דף נ"ג ע"ב) אמרינן דהמטמא והמדמע אחד שוגג ואחד מזיד חייב לר"מ, ואמרינן התם דאף דהיזק שאינו ניכר לא הוי היזק ובמזיד הוא דמחייב, משום קנסא לר' מאיר קנסו שוגג אטו מזיד יעו"ש, ואם כן ה"ה הכא:
ועוד צריך להבין לדעת רבינו ודעימיה דאי עיקר דין זה משום גזירה הוא דגזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין, אמאי קרי ליה בשמעתין ובפרק אין צדין קנסא. וראיתי להרב בצלאל כ"י שכתב משם התוספות חיצוניות וז"ל, וא"ת והא גזירה היא דגזר שאר מומין אטו דוקין שבעין כדאמר לעיל, וי"ל דהך גזירה אינה אלא קנסא בעלמא, דלא שייך למגזר שאר מומין שבגוף אטו דוקין שבעין אם לא משום קנסא עכ"ל. ולדעת ה"ג ורבינו י"ל דאע"ג דאין הלכה כר"מ בקנסיו היינו בדבר דהוי דוקא דבר דקנסא, אבל הכא אף דמשום קנסא הוא דגזרו מומין שבגוף אטו דוקין שבעין, מ"מ בכלל הלכה כר' מאיר בגזרותיו הוא, כיון דסוף סוף לא אסור משום קנסא לבד כ"א בהצטרפות דאיכא למיגזר שאר מומין אטו דוקין שבעין: הן אמת דצריך טעם דלמה לא הוה שייך למגזר שאר מומין אטו דוקין שבעין אם לא משום קנסא כמ"ש התוספות חיצוניות, ולסברת הר"ם [פ"ט מה' טומאת מת הי"ב] ורבינו הרמב"ן [הובא בר"ן סופ"ק דקדושין] דס"ל בעלמא דכל ספק איסור מדאורייתא מותר, אלא דחכמים אסרו כל ספק ואמרו ספיקא דאורייתא לחומרא אתי שפיר, דכיון דמעיקרא בדוקין שבעין לאו איסורא דאורייתא הוא, דאע"ג דבדוקין שבעין משתנה העין מפני צער מיתה, ואיכא ספיקא שמא אע"ג דהשתא מיתחזי קבוע אי הוה חזי ליה מחיים הוה מיתחזי מום עובר, מ"מ מדאורייתא מותר דכל ספק שרייא רחמנא ואינו אלא חומרא מדרבנן, וכיון דמעיקרא בדוקין שבעין אינו אלא מדרבנן לא שייך למגזר שאר מומין אטו דוקין שבעין, דהא ודאי לא שייך למגזר הא אטו הא אלא כשהדבר שנגזר עליו הוא מדאורייתא, וכמו שלמד מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה כלל תקפ"ז מההיא דאמרינן בפ' משילין (דף ל"ו ע"ב) אהא דאין רוכבין על וכו' יעו"ש: ואין לומר דע"כ לא סבירא ליה להרמב"ן והר"ם דספק מותר מן התורה אלא היכא דליכא למימר אוקמי הדבר אחזקתיה, אבל הכא דעיקר הספק הוא אי מחיים היה לו מום זה או לא, הא איכא למימר דמוקמינן ליה אחזקתיה ראשונה דמעיקרא נולד בלא מום, וי"ל העמד הגוף על חזקתו, וכדאמרינן בפרק המדיר (דף ע"ה ע"ב) גבי היו בה מומין בבית אביה וכו' דאמרינן העמד הגוף על חזקתו ובלא מומין נולדה יעו"ש, וכבר נודע דכל דאיכא חזקה לאסור אפילו הר"ם מודה דאסור מדאורייתא כדין ספק אשת איש וכיוצא. דהא ליתא דאע"ג דבכל חזקת הגוף מוקמינן לעולם אחזקה קמייתא אע"ג דאיתרע השתא, וכמו שהאריך מהרימ"ט בח"א סי' מ"א והכריח כן מכמה דוכתי יעו"ש, והכא אף דאיתרע חזקתיה השתא דהרי מום קבוע לפניך, כל דליכא תרתי לריעותא אמרי' העמד הגוף אחזקתו, מ"מ כיון דמחיים כבר נראה המום אלא שלא הראהו למומחה ומעיקרא כבר נולד הספק מחיים, וכבר מחיים היה מסופק לנו אם הוא מום קבוע או לא, א"כ הרי מחיים נמי לא נשאר בחזקה קמייתא ממש כמו שהיה בשעה שנולד בלא מום, דהרי נולד לו מום ואפשר שהיה מום קבוע מחיים, וכיון שעיקר מה שאנו דנים הוא לומר דמחיים קודם שחיטה מוקמינן ליה אחזקתיה דלא היה לו מום וזה אין בידינו, דהא מחיים נמי הרי נולד הספק ואיתרע חזקתיה, תו לא שייך לומר העמד הגוף על חזקתו:
דלא דמי למקוה דנמצא חסר [נדה ב, ב], דהתם בשעה שטבל הטמא לא נולד לו שום ספק חסרון והשתא הוא דחסר, ומשו"ה בשעה שטבל מוקמינן ליה אחזקתיה שלא היה חסר, משא"כ הכא דעל שעת שחיטה שאנו דנין אולי היה לו מום כבר נולד לו ספק זה, ואיתרע חזקה ברורה שהיה לו כשנולד דהיה ברור דלא היה לו שום מום, דבשעת שחיטה כבר נעשית חזקה זו מסופקת כיון שנראה המום מחיים, דכל דקודם שחיטה ודאי היה מום איתרע לה חזקה קמייתא. דומיא דספק קדושין דתנן בפרק ד' אחים (דף ל' ע"ב) ספק קרוב לו ספק קרוב לה זו היא ספק קדושין וחולצת ולא מתייבמת, דכיון דודאי קדושין היו שם אלא שספק אם חלו ספק לא חלו, לא מוקמינן לה אחזקת פנויה דחזקת פנויה אתרע לה כיון שראינו לפנינו שזרק לה קדושין, וכמ"ש מהרימ"ט בתשובה הנזכר יעוין שם, אף כאן כיון דעל כל פנים קודם שחיטה דודאי היה מום אלא דמספקא לן אם היה מום קבוע או מום עובר, לא מוקמינן אחזקתיה כיון דאיתרע חזקתיה: