אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות כז

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות כז

אות כו

מתני' [כח, א] השוחט את הבכור וכו'. מ"ש רבינו הרמב"ן דהלכה כר"מ דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ושכן אשכחן בה"ג, כ"כ בה"ג בהל' בכורות דף קל"ט ע"ג כלשון רבינו ממש, דהיינו טעמא דהלכה כר"מ בגזרותיו. וע"כ צ"ל דס"ל דהכא לאו משום קנסא הוא אלא משום דגזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין, דהא הבעל הלכות גדולות עצמו אשכחן בהלכות מיאון דס"ד ע"א, שכתב גבי הא דלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו דהלכה כרבנן, ואי קשיא הלכה כר"מ בגזרותיו הכא קנסא הוא והלכה כר"מ בגזרותיו אבל לא בקנסיו עכ"ל:

ובשאלתות דרב אחאי ג"כ בפ' בא סי' מ"ד, פסק לענין בכור כר"מ כסברת הלכות גדולות מטעם דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו, דס"ל נמי דהכא לאו קנסא היא אלא משום גזירה, דהא השאלתות נמי ס"ל דאין הלכה כר"מ בקנסיו, וכמו שיש ללמוד מדבריו ממש בפ' וירא סימן י"ג, דהלכה כרבנן בההיא דלא ישא מעוברת חבירו דלא כר"מ, אלמא דס"ל דאין הלכה כר"מ בקנסיו. ואפי' שמתוך דבריו שם שכתב וז"ל, ואע"ג דסבירא ליה הלכתא כר"מ בגזרותיו בהא הלכתא כרבנן משמעתיה דרב אשי, משמע דלאו ה"ט משום דהוי קנסא אלא משום דרב אשי סבירא ליה הלכתא כרבנן, מכל מקום התוספות בשמעתין בד"ה ר"מ וכו' כתבו ובשאלתות דרב אחאי פי' דהלכה כמותו דוקא בגזרותיו ולא בקנסיו, ופסקו דאין הלכה כמותו בההיא דמעוברת חבירו וכו', מבואר מדבריהם דטעמיה דהשאלתות הוי משום דבקנסא אין הלכה כר' מאיר. ומדברי התוספות לא משמע כלל לומר דהשאלתות פסקו לענין בכור דשמעתין כר"י, דכבר כתבנו דבהדיא פסקו כר"מ:

ואולם מדברי הרא"ש בפסקיו [סי' ג'] משמע קצת דהשאלתות פסקו לענין בכור נמי כר"י, וכן מתבאר מדברי הטור י"ד סי' ש"י שכתב וז"ל, ופסק בשאלתות כר' יהודה וכן כתב הרב שמואל הכהן הגאון בן חפני, ובעל הלכות פסק כר"מ עכ"ל. והוא תימה בעיני דבשאלתות בפ' בא מפורש יוצא דפסק כר"מ כדעת בעל ההלכות כאמור. ונראה דהטור מדברי הרא"ש הבין כן, אבל כיון דעינינו הרואות דנהפוך הוא דפסקו כר"מ, ע"כ דצריך לדחוק קצת דמ"ש הרא"ש משם השאלתות אינו אלא על ענין כלל זה דס"ל דאין הלכה כר"מ בקנסיו, ולמד כן מההיא דמעוברת חבירו, אבל גבי דין בכור סברתו כבעל הלכות דמעיקרא הא דבכור לאו קנסא הוא:

וכיוצא לזה יש לתמוה על מ"ש התוספות בזבחים בפרק טבול יום (דף ק"ד ע"א) ד"ה אבל לא התירו מומחה וז"ל, משמע דוקא משום טרפות הא לאו הכי לא, והיינו דלא כר"מ דקניס בפרק עד כמה בבכור שנשחט שלא על פי מומחה, מכאן דקדק בהלכות גדולות דהא דקי"ל כר"מ בגזרותיו דוקא בגזרותיו ולא בקנסיו עכ"ל, והוא תימה דנמצא דבעל הלכות גדולות סבירא ליה דאין הלכה כר"מ בדין זה דבכור, דאדרבה דין זה דבכור עשאו בנין אב ללמוד ממנו דאין הלכה כר"מ בקנסיו, ועינינו הרואות דבעל הלכות פסק בפירוש בדין בכור כר"מ וכמ"ש רבינו הרמב"ן והרא"ש והטור אחריו, וכן מבואר בהלכות גדולות אשר לפנינו:

ועוד יש לתמוה בדברי התוספות הנזכר, שכתבו דמהא דאמרינן הלכה כר"ע ואף ר"ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא, משמע דלא קי"ל כר"מ דמשמע דדוקא משום טרפות העור בשריפה, דזה תימה דאי ר"ע ס"ל דבמומין שבגוף מותר לגמרי אפילו הבשר כר"י, ומיירי הכא בנמצא אחר השחיטה מום שבגוף, איך משום הטרפות אסרינן העור, כיון דמצד המום אפילו הבשר מותר וכ"ש העור, ומצד הטרפות נמי שורת הדין נותן שיאותו הכהנים בעורו מטעם דלא ניכר טרפתו עד לאחר הפשט ושרייה שחיטתו והפשט עורו, ומה טעם לומר דבהצטרף הטרפות בריעותא דלא התירו מומחה קודם שחיטה קנסינן ליה לכהן שיצא העור לבית השריפה, כיון דעל עיקר מה שפשע ששחטו בלא היתר מומחה אין לקונסו לר"י, ועל הטרפות לא שייך קנס כלל כיון דלא היה ניכר טריפתו קודם שחיטה ולא פשע כלל בשחיטתו. דהא ודאי אין לומר דה"ט דכיון דלענין המום פושע היה במה ששחט בלא היתר מומחה, אנן סהדי שאילו היה יודע מהטרפות לא היה נמנע מלשוחטו דמאן דעביד הא עביד הא, דהא ליתא דמאי נפקא מינה במאי דאיכא למימר דאנן סהדי דאילו היה יודע נמי מהטרפות היה שוחטו, כיון דעכ"פ אחר האמת לא היה פושע בבירור בענין הטרפות:

ואדרבה נראה דמכאן יש ראיה דהלכה כר"מ כיון דאיפסיקא הלכתא כר"ע ועם כל זה בנמצא מום אם לא התירו מומחה העור בשריפה, אלמא דכר"מ ס"ל דאפילו אחר שחיטה בדיעבד נמי אסור משום קנסא, ודוקא משום טרפות לא קנסינן ליה כיון דלא היה ניכר הטרפות קודם שחיטה, אבל מפני שלא הראהו למומחה שהיה יודע הריעותא קודם שחיטה קנסינן ליה גם על העור שיצא לבית השריפה. אלא דכד דייקינן שפיר אין זה ראיה, ויש לדחות דהכא מיירי בנמצא מום בדוקין שבעין דלכ"ע אסור משום דמשתני, אלא דלדברי התוספות דע"כ ס"ל דמיירי במום שבגוף אדרבה י"ל דיש להביא ראיה איפכא מהכא דהלכה כר"מ:

והנה מדברי רש"י בפרק אין צדין (דף כ"ז ע"א) עלה דאמרינן התם, א"ל אביי אטו ברואין מומין פליגי בקנסא פליגי, נראה דס"ל דהאי לישנא דקנסא דאמרינן בשמעתין והתם בדוקא הוא, דעיקר סברת ר"מ משום קנסא הוא, דהא כתב שם וז"ל, והא קנסא קניס כדמפרש ואזיל ואילו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא ניתר מפי מומחה, אפילו ר"מ מודה דרואין אחר שחיטה עכ"ל, דאי ס"ל דהאי לישנא דקנסא לאו דוקא אלא העיקר משום דגזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין, איך אפשר לומר דמודה ר' מאיר כששחט אחר בשוגג דהיה סבור דכבר ניתר, כיון דמ"מ אין העיקר משום קנס אלא משום מגדר מילתא דגזרינן לאסור מומין שבגוף כי היכי דלא ליתו למטעי במומין שבעין, ומטעם זה אפילו שחט אחר בשוגג יש לאסור:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה