מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות כה
גרסינן [ר"ה ו, ב] בפרק ארבעה ראשי שנים איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה וכו':
הנה לדעת הר"ם שכבר הוכחנו [לעיל אות כ"ב או"ק ג'], דעכ"פ ס"ל דבזמן בית המקדש קיים בין תם בין בעל מום נאכל בתוך שנתו מן התורה, יש לחקור בהא דאמרינן דאם נולד בעל מום וקים לן שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד, אבל אם לא נודע שכלו לו חדשיו והוי ספק נפל דלא מצי אכיל ליה עד יום הח' מונין לו מיום השמיני, וכמ"ש הר"מ בפ"א מהלכות בכורות דין ח' יעו"ש, דלפי מאי דס"ל להר"מ בעלמא דכל ספק איסור שריא רחמנא, ומדאורייתא לא אזלינן להחמיר אלא מדרבנן אמרו ספק דאורייתא לחומרא, א"כ הכא כשלא נודע שכלו לו חדשיו דהוי ספק נפל מן התורה מותר לאוכלו משעה שנולד, והנה כי כן שורת הדין דמונין לו שנה משעה שנולד מדאורייתא, וכיון דמן התורה מונין לו משעת לידה ואינו יכול לאחרו בתשלום שנתו משעה שנולד, אף דמדרבנן החמירו ואמרו דספק נפל אסור כמו שהחמירו בכל הספקות, מ"מ היינו דוקא לחומרא לאוסרו באכילה עד יום ח', אבל לא להקל מפני זה לעבור על עשה לאחרו יותר משנתו אם יתחילו למנות מיום הח', דלהחמיר תקנו חז"ל ולא להקל:
וכיוצא לזה אמרינן בחולין (דף פ"ו ע"א) דאמרינן במתני' דחרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמם דלרבנן אף דמספיקא אסור באכילה חייבים בכיסוי, דאע"ג דהשוחט ונתנבלה בידו אמרינן התם דפטור, וכתב רש"י דה"ט דאשר יאכל כתיב, מ"מ היינו דוקא בודאי נתנבלה דמן התורה לא קרינן ביה אשר יאכל, אבל בספק אף דמדרבנן החמירו בכל הספיקות ואסרו אותו באכילה, מ"מ כיון דמדאורייתא מותר באכילה וקרינן ביה אשר יאכל אית לן למיזל לחומרא לכל הצדדין לאוסרו באכילה ולחייבו בכיסוי, וה"ה הכא גבי ספק נפל:
ואין לומר דשאני ספק נפל דאיכא למימר אוקים הדבר אחזקתיה, דאף דעכשיו מספקינן דילמא אינו נפל מ"מ מתחלתו היה נפל ומוקמינן ליה בחזקתו הראשונה, וכבר נודע דכל דאיכא חזקה לאסור אפילו הר"ם מודה דאסור מדאורייתא, דהא ליתא דכל חזקה דאינו מצוי לעמוד באותה חזקה כי הכא, דאף דבתחלתו נפל מ"מ בכל יומא מתגדל ויוצא מידי נפל לאו חזקה הוא, וכמ"ש מהרימ"ט בח"א סי' מ"א דחזקת קטנות לאו חזקה היא מהאי טעמא יעו"ש שהאריך:
שוב ראיתי דלפי מ"ש מהרימ"ט בחי"ד סימן א' דאפילו למ"ד דאיסור הספקות הוא מדרבנן, היינו דוקא בספק שאי אפשר להתברר, אבל בדבר שאפשר להתברר מודה דמן התורה אסור לאוכלו מספק עד שיתברר יעו"ש לק"מ הא, דהכא נמי ספק נפל ספק דאפשר להתברר הוא, דהא קי"ל דכל ששהה בבהמה ח' ימים אינו נפל, וכיון דיכול להמתין עד ח' ימים שיתברר הספק, מן התורה נמי אסור לאוכלו. אף דיש לדחות דמדברי מהרימ"ט אין ללמוד אלא בספק שאפשר להתברר עכשיו בשעה שהוא רוצה לאכול, דבהכי מיירי כל הנהו דמייתי הש"ס בחולין [יא, א] ללמוד דאזלינן בתר רובא דליתיה קמן, אבל הכא דבשעה שהוא רוצה לאכול אי אפשר לברר הספק מיד דמחוסר זמן הוא, מ"מ ליישב הא דהכא י"ל דאין לחלק הכי, דאפילו בספק דאי אפשר לברר השתא כל שאפשר לברר אחר זמן אסור לאוכלו מן התורה:
ועכצ"ל הכי דהא מה שאסר הכתוב להקריב קרבן עד ח' ימים הוא כדי שיצא מכלל נפל כדאמרינן בשבת [קלה, ב], תניא רשב"ג אומר כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה, הרי דס"ל לרשב"ג דטעמא דקרא הוא משום ספק נפל נגע בה, ואע"ג דאפילו בנודע דכלו לו חדשיו פסול לקרבן, מ"מ טעמיה משום נפל הוא אלא שלא רצה הכתוב גבי קרבן לחלק בין כלו חדשיו ללא כלו לו חדשיו, אלא סתם את הדרך דבשום אופן לא יועיל שום בירור לצאת ידי נפל עד שיעברו ח' ימים דוקא, וכמ"ש הרב מ"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח דין ח' יעו"ש, ולמ"ד דאיסור הספיקות אינו אלא מדרבנן, מ"ש הכא דאסר הכתוב ספק נפל לקרבן כיון דמן התורה כל ספק שרי, אלא עכצ"ל דשאני הכא דכיון דאפשר להתברר אחר עבור ח' ימים וספק כזה מן התורה אסור, וכה"ג דהוי ספק דיכול להתברר ככל הספיקות הוי מן התורה. והכא מאי דאיצטריך קרא לאוסרו לקרבן הוא לאשמועינן דלענין קרבן אי אפשר ע"י בירור אחר, דאפילו נודע דכלו לו חדשיו פסול לקרבן עד יום הח'. אלא דיש לדחות דאפשר דבשאר ספיקות אף דאפשר להתברר אחר זמן כל שאי אפשר להתברר השתא שרי מן התורה, וקרבן שאני די"ל דלגבוה אסר הכתוב אפילו ספק כמו שהוא האמת עכשיו, דאסר הכתוב לגבוה אפילו בנודע שכלו לו חדשיו, מה שאין כן להדיוט דבנודע דכלו לו חדשיו שרי:
והנה ראיתי לרבינו ירוחם ז"ל [חלק אדם] בנתיב ב' ח"ב שכתב וז"ל, בכור בין בעל מום בין תם אפילו שאינו נפסל אם שהה אותו ולא אכלו תוך שנה, מ"מ מצוה הוא לאוכלו תוך שנה אחת ללידתו עכ"ל. ויל"ע דאיך כתב דבין תם ובין בעל מום מצוה לאכלו תוך שנה אחת ללידתו, דמשמע דתם נמי מונין לו משעת לידתו, דאפילו אם נאמר דמיירי בשנודע שכלו לו חדשיו, דבסתמא אף דלא פירש כן מיירי בהכי, דבלאו הכי אפילו בעל מום מונין מיום הח' ואילך דראוי לאכילה, מ"מ גבי תם אפילו בדנודע דכלו לו חדשיו אין מונין לו שנה אלא משעת הרצאה ולא משעת לידה, ואיך כתב דתם ובעל מום שווים. ויש לומר דבבכור בין בעל מום ובין תם דקאמר, נ"ל דר"ל בין בעל מום מעיקרו שנולד בעל מום, ובין תם מעיקרו שנולד תם ואח"כ נפל בו מום, ומיירי בזמן הזה דבשניהם מצוה לאוכלו תוך שנה אחת ללידתו אחר שנולד לו מום, ומיירי בדכלו לו חדשיו דמשעת לידה מותר באכילה, ומשום הכי בנולד בעל מום מעיקרו מונין לו שנה משעת לידה ממש, ובתם מעיקרו ואחר כך נולד בו מום מונין לו שנה, דהתם אכילתו שהוא משעה שנולד לו מום אפילו משעת לידתו, דאם נולד בו מום תיכף ביום לידתו מונין לו מאותה שעה, וכ"כ בנולד לו מום בתוך ח' ללידתו דאין אנו אומרים דאין מונין אלא מיום הח' ואילך, דכיון דכלו לו חדשיו מונין לו שנה אפילו אם נולד המום תיכף אחר לידתו, ומאי דכתב תוך שנה אחת ללידתו אף דלגבי בע"מ מעיקרו מונין משעת לידה ממש, מ"מ לגבי נולד תם מעיקרו אין הכוונה דמונין לו משעת לידה ממש, אלא דמונין שנה משעה שנולד המום אפילו נולד המום תיכף אחר לידת הבכור עצמו:
ועל דרך זה יש לפרש דברי הטור בסי' ש"ו שכתב, נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו ע"כ. וכתב מרן הב"י שם דמיירי בנודע דכלו לו חדשיו, והש"ך שם [ס"ק י"ד] תמה ע"ז, והעלה דצריך להגיה בדברי הטור עד מלאת לו שנה מיום הח' ללידתו יעו"ש, והדבר קשה למחוק ספרי הטור. לכן נראה דיש לפרש כאשר שיערנו בדברי רי"ו ז"ל דעד מלאת לו שנה ללידתו ר"ל דמונין לו שנה משעה שנולד המום אפילו אם נולד המום תיכף ומיד אחר לידת הבכור, דאם בו ביום נולד המום מאותו יום עצמו מונין וחשיב כאילו מונין משעת לידת הבכור עצמו, אבל לעולם דאפילו בנודע שכלו לו חדשיו אין מונין לו שנה אלא משעת לידת המום. ומ"ש הטור עד מלאת לו שנה ללידתו, כוונתו לאשמועינן דלא נימא דאפילו נולד לו המום קודם ח' ימים לא נמנה השנה כי אם מיום הח', דאין הדבר כן אלא משעת לידתו של הבכור עצמו דהיינו אפילו נפל המום בו ביום מונין לו שנה מאותו היום, דכל דכלו לו חדשיו משעה שנולד המום ראוי לאכילה, ולע"ד אף דזה דוחק בדברי ר"י והטור ז"ל מכל מקום עדיף טפי מלהגיה ולמחוק הספרים: